ליקוטים וסיפורים נפלאים פסח – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

ערב פסח – כל חמירא

אמר ה"חפץ חיים": ברוחניות צריך להיות סוחר טוב, והסביר: סוחר טוב לוקח סמרטוטים ועושה מהם עסק, הון תועפות – מכלום… פעם ראיתי בחלון ראווה של חנות פרחים, כיצד עשו זר מקוצים… הכל משליכים אותם, והלה עשה מהם הון ! ויש גם סוחר לא טוב, בחנותו סחורה ששווה הרבה כסף, אבל הוא עצלן וחסר סדר. אדם הנכנס לחנותו אינו מוצא את מבוקשו ויוצא בידיים ריקות, ואילו הוא, הסוחר, נשאר עם כל סחורתו ואינו יכול למכרה. זהו סוחר לא טוב. אף ברוחניות כך – צריך להיות סוחר טוב. אפשר לנצל דברים קטנים, שאין בהם שום קושי וגם לא ערך כספי, ולהפוך אותם למצוות גדולות. לדוגמא, פגשת במישהו חסר מצב רוח, אמרת לו מילה טובה, דיברת אל לבו, הכנסת בו חיות, העלית על שפתיו חיוך – איזו מצוה נפלאה עשית! והיא לא עלתה לך פרוטה, ואף בלא מאמץ כלשהו. הרווח כולו שלך, זהו בהחלט סוחר טוב . ובאותה מידה אפשר גם להיות סוחר לא טוב. יכול אדם לקחת מצוה יקרה וחשובה כברכת המזון, ולברכה בלי לב וללא נשמה, לחטוף את המילים ולהרוס את הכל. זהו סוחר לא טוב. ערב פסח הוא זמן שכל אחד ואחד עומד במבחן הזה – הוא יכול להיות סוחר טוב, וגם להפך. העבודות לפסח הופכות את כל הבית ואדם עלול לאבד את שווי משקלו – לצעוק, לכעוס ולראות בהכנות לפסח מעין עבדות. אם כך עשה, הוא סוחר גרוע. אמנם, הוא יכול להיות גם סוחר טוב, לראות בכל פעולה ופעולה שעושים שהיא לכבוד הפסח, לשם קיום המצוות המיוחדות של החג, ואז כמה מתיקות וכמה ערבות יש בעבודות הללו. בכל מעשה ומעשה, בכל דיבור ודיבור אפשר להכניס יראת שמים, אפשר להכניס אהבה למצוה ולרומם את האדם, ועם מעט ההשקעה הזאת, לזכות לנצח נצחים. זהו סוחר טוב ברוחניות, ובימים הללו שלפני חג הפסח יש הרבה אפשרויות ב"מסחר" הזה. (יחי ראובן )

 

דרשת שבת הגדול על דלת הבית

בשבת הגדול, נוקש אחד מבניו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל ומוסר לשכן כי הרב מבקש שיכנס אליו בהקדם. השכן ממהר לבית הרב אשר ניגש ישר לעניין: "מה מספר הנעליים שלך?" "ארבעים ושש" משיב השכן ומקולו לא נעלמת נימת הפליאה על השאלה המוזרה.. . הרב מתעלם מפליאתו של איש שיחו ומבקש: "אנא הואל להסיר את נעליך לרגע ותן לי למדוד אותן" . "בשמחה", משיב השכן אשר טרם מצליח לנחש מה לרב הקהילה ולנעליו . הרב ממהר למדוד את הנעליים, ומשנוכח לדעת כי הן תואמות למידותיו, הוא מברר אם יש לאותו אברך נעליים אחרות. משנענה בחיוב מבקש לשאול את הנעליים למס פר שעות. "מה קרה?!" מתפלא הלה, והרב מסביר בפשטות: "היום בבוקר חזרתי מהישיבה דרך השדה. בדרך הבחנתי לפתע כי עיגול מתכת שמגן על החור שבו שורכים את השרוכים השתחרר ממקומו ונותר תלוי באוויר . מעתה התעוררה בעיה חמורה של טלטול. לא נותרה בידי אפוא כל ברירה כי אם להותיר את נעליי בשדה ולהמשיך את דרכי אל ביתי כשרגלי יחפות" . "אולם עתה ניצבת בפני בעיה אחרת: השבת שבת הגדול היא ועלי לשאת את דרשת שבת הגדול. להגיע יחף לבית הכנסת ולשאת את דרשתי באופן זה בוודאי אין זה ראוי, ועל כן מבקש אני כי תשאיל לי את נעליך למספר שעות רק בכדי שאוכל לשאת את דרשת שבת הגדול… " מאוחר יותר הודה הרב למיטיבו בכל פה, בקובעו: "נעליך דיברו יפה היום!" (נפש שמשון )

 

משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג (מגילה לב, א)

בשנה אחת לא עלה הגאון רבי צבי הירש ממאנהיים זצ"ל, לדרוש את דרשת שבת הגדול. על תמיהת אחדים מבעלי הבתים מדוע יבטל הרב את המנהג הקדום המקובל בכל קהילות ישראל, השיב להם הגאון: חז"ל אומרים "שואלין ודורשין בהלכות הפסח", מהו כפל הלשון "שואלין ודורשין" ? אלא שבמקום שם יש "שואלין", שבני העיר שואלים שאלות, יש "דורשין" – חובה על הרב לדרוש דרשה. אך במאנהיים, מקום בו אין "שואלין" כלל ולעולם לא נכנס אדם אל הרב לשאול שאלה, הרי אין חובת "דורשין" . ארבע כוסות הרבי מטשיבין זצ"ל ישב בבר מצווה ביחד עם האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל. חתן הבר מצווה שישב לידם כובד בברכת המזון, ולאחר שבירך ובא לשתות את הכוס הוא שתה רק את רוב הכוס. הרבי מבעלזא ראה זאת והעיר: "נו, נו, שישתה את הכוס עד הסוף", וכששמע הרב מטשיבין את הערתו התפלא בלבבו: מה רוצה הרבי מן הנער הצעיר הזה, שרק כעת נהיה בר מצווה? מדוע הוא מורה לו לשתות את כל הכוס? הלא הלכה מפורשת היא, שרוב כוס היא גם דבר טוב. אמנם לכתחילה עדיף לשתות את כל הכוס, אבל אפשר להסתפק רק ברוב כוס… הוא, כמובן, לא אמר מילה. אם הרבי אמר – נראה שיש בכך עניין מיוחד שאינו ידוע לו, אלא שבינתיים נותרה התמיהה תמיהה. כעבור רגע הסתובב לעברו הרבי ואומר: "אה… טשיבינ'ר רב, מה אני רוצה מהחיים שלו? למה אכפת לי שישתה את כל הכוס? הלא רוב הכוס גם כן מספיק! " "אני אגיד לכם, הרב מטשיבין. בחנוכה נעשה נס גדול שנמצא פך שמן חתום בחותמו של כהן גדול והשמן שבו, שהתאים ליום אחד, הספיק לשמונה ימים. ולכאורה תמוה, לשם מה עשה הקב"ה את הנס הזה? הלא לחשמונאים היה הרבה שמן טמא, והלכה מפורשת היא שטומאה הותרה בציבור! " "אלא, אמנם טומאה הותרה בציבור, אבל כאן עסקו בחנוכת המזבח, החשמונאים בנו הכל מחדש – את המנורה ואת המקדש כולו, וכשעוסקים בחינוך חדש צריך שהכל יהיה מלכתחילה ואי אפשר לסמוך על היתרים בדיעבד" . "ילד זה" – סיים הרבי מבעלזא והצביע על חתן הבר מצווה – "נהיה כעת בר מצווה. יום זה הוא ה'חינוך' שלו וההתחלה של יום היותו לאיש. ובתחילה צריך שהכל יהיה מלכתחילה, אין להסתפק בהיתרים של רוב כוס, אלא צריך את כל הכוס! " בכל תפוצות ישראל ניכרים הידורים ומנהגים מיוחדים שבהם מחמירים בימי חג הפסח, דברים שאינם שייכים להלכה, ורבים תוהים: לשם מה מחמירים כל כך? אמנם מובא בשם האר"י הקדוש, שאדם שזהיר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שכל השנה לא יכשל במאכלות אסורות, אך ניתן ליישב תמיהה זו על פי הדברים שפירשנו: פסח, יום החינוך של כלל ישראל לעניין של "לי בני ישראל עבדים", דורש בכל עניין את הלכתחילה ואת כל ההידורים שרק אפשריים ומחייב הרבה יותר מכל זמן אחר! (יחי ראובן )

 

"ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולנו"

אם רוצים שהשי"ת ישמע את קולנו, צריך שהצעקה תהיה כנה מעומק הלב, כמו שזעקו אבותינו במצרים . משל למה הדבר דומה? לאדם הנכנס לחנות ומבקש לקנות מיץ ענבים לליל הסדר. מציעים לו מיץ זול במיוחד, והוא שואל מדוע מחירו נמוך כל כך? "אולי מישהו סיבסד את מחיר היין?" – מנסה האיש לברר. "לא" משיב המוכר, "זהו מחירו". הקונה מתעקש, אולי עולה בלבו חשד שדבר מה אינו כשורה: "איך יתכן, מה היצרן החליט להפסיד כסף?" – הוא מקשה, והמוכר נאלץ לענות: "היצרן מערב מים במיץ ענבים…" הקונה כמובן נרתע לאחור: "אם כן לא אקנה ממנו" – פוסק. "אל דאגה, לא שמו שם מים יותר מכשיעור, אברכים יראי שמים מערבים את המים במומחיות, והם מקפידים מאד לעשות זאת כהלכה, זה כשר למהדרין מן המהדרין" – כמעט מתחנן המוכר והקונה אינו מוכן להתפשר: "מוחל טובות, אני לא צריך כזה מיץ ענבים, אני חפץ במיץ טהור". "ועליו אתה מוכן לשלם מחיר כפול" – מקשה הקונה. "בהחלט כן" – משיב הקונה בבטחה . והנמשל, הקב"ה הוא הקונה, ואנחנו המוכרים. המיץ ענבים הוא התפילה שלנו, הזעקות שלנו. אם הן נקיות, אם הן מלב רותח ומלא תחינה – על כך מוכן הקב"ה לשלם כפליים, אבל אם הן מעורבות במחשבות שאינן ממין התפילה, אפילו שהתפילה כשרה – על כך הקונה, כלומר הקב"ה לא מוכן לשלם אפילו בזיל הזול. הקב"ה רוצה תפילה זכה . (יחי ראובן )

 

"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יד)

רק לאחר שיצאו משם נתנו להם את הרכוש הגדול, לו היו נותנים להם אותו מוקדם יותר, לא היה להם עוד חשק לצאת ממצרים . (אמרי חן )

 

"לשנה הבאה בירושלים הבנויה"

לרה"ק הרבי "החוזה" מלובלין זי"ע היה חסיד צדיק וקדוש רבי מרדכי מראקוב זי"ע שהיה רגיל לבדר את דעתו הק' ולהשרות שמחה בקרבו . פעם בימי בין המצרים, בראות רבי מרדכי את רבו הרבי מלובלין שהיה מצטער כל כך על חורבן הבית, ניגש אליו ואמר לו בלחש: "הלא הרבי עצמו הוא הגורם שלא יבנה בית המקדש! " נרעש החוזה זי"ע מאמירה זו והביט בפני רבי מרדכי ז"ל לעמוד על סוף דעתו . אמר לו רבי מרדכי ז"ל: הנה כשהרבי עומד ואומר במוצאי יום הקדוש, בעת תפילת נעילה, "לשנה הבאה בירושלים", קמה מהומה בבית דין של מעלה: וכי קטנה היא בעיניכם? הלא צדיק הדור ציוה שעד שנה הבאה מוכרחת הגאולה לבוא, הלא צדיק גוזר והקב"ה מקיים!… ואכן מתקבלת שם החלטה ללא שום עוררין שעד יום הכיפורים הבעל"ט מוכרחת הגאולה לבוא כציוויו של הרבי מלובלין.. . והנה בהגיע ליל פסח, עם סיום עריכת הסדר, פונה הרבי ואומר שוב בלשון קדשו "לשנה הבאה בירושלים", או אז כמו אנחת רווחה פורצת בבית דין של מעלה: "הנה נתן לנו הרבי עוד מרווח של חצי שנה עד שתבוא הגאולה… הפה שאסר הוא הפה שהתיר, מי שדרש שתבוא הגאולה עד יום הכיפורים, הוא בעצמו מתיר לנו להאריך את הגלות בעוד חצי שנה, זמן יש בידנו עד פסח הבעל"ט".. . ובהגיע מוצאי יום הקדוש, והרבי שוב אומר "לשנה הבאה בירושלים", דוחה הוא את הגאולה בעוד חצי שנה, ובפסח בעוד חצי שנה… ועוד חצי שנה… הנה כי כן, הרבי עצמו מעכב את גאולת ישראל – הפטיר רבי מרדכי זצ"ל בשנינות, כששמחה ממלאת את לבו שהצליח לעלות חיוך על שפתי אותו קדוש עליון – הרבי מלובלין זי"ע . (פנינים )

 

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"

חג פסח הוא חג עם הרבה חינוך . גם על המכות שניחתו על המצרים אומרת התורה הק' "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך" . כמובן המצוה הידועה "והגדת לבנך", מכאן חשיבותו החינוכית של חג הפסח . כתב הרב שניאור אשכנזי, רבים נוהגים להחביא את האפיקומן ולתת לילדים אפשרות לגנוב אותו ולבקש מתנה בתמורה להחזרת האפיקומן. אך מה עומד מאחורי המנהג? מה העניין לעודד ילד לגנוב ? מסר חריף להורים יש כאן, ילדים מחפשים את מה שההורים מחביאים. הם לא מתעניינים במה שעומד על השולחן, אלא במה שאתם מטמינים מתחת לשולחן. הם מבקשים להיות חלק מזה, לשים את ידם על המציאה… לא ממש חשוב מה נאמר לילדים, אלא מה נחיה בפועל. ילד פחות מקשיב למה שאבא אומר, אלא הוא קולט יותר את מה שאבא משדר. נעשה, נשקיע ונצליח בחינוך הילדים (ובעיקר על ידי הדוגמה האישית) ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים במהרה דידן. אמן .