ליקוטים וסיפורים נפלאים פסח תש"פ – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי…"

הרה"ק רבי ברוך ממז'יבוז' זצ"ל, כשהיה מגיע לקטע זה, היה עומד ומתחטא לפני בוראו, וכך היה אומר: "כל חמירא וחמיעא דאיכא – ברשותי, כל חמץ הקיימים בעולם – "ברשותי", בשלי הם, אני האשם בקיומם. "דחמיתיה" – כמדומה אני שהבחנתי בחמץ רע זה, ואולם באמת – "דלא חמיתיה", אין אני מרגיש בו כראוי, שהרי חשוב אני בעיני עצמי צדיק, "דבערתיה" – חושב אני שכבר ביערתי אותו, אך לאמיתו של דבר – "דלא בערתיה" עדיין חמץ זה קיים. אף על פי כן, ריבונו של עולם, הריני מפיל תחינתי לפניך "לבטל ולהווי הפקר", יהא בעינך כאילו אינו קיים כלל.

 

"כל חמירא וחמיעא…"

שלום, מדבר יהודי מירושלים. בליל בדיקת חמץ החביאו אצלי בבית עשרה פתיתים של חמץ, ואני, כמנהג ישראל, בדקתי את הבית ומצאתי תשעה פירורים. הפירור העשירי נעלם, ובני הבית נבוכו. כל אחד ניסה להיזכר איפה החביאו את הפירור. אחד אמר שהוא ראה את הקטן בן השנתיים משחק עם זה, והשני אמר שהוא לא שיחק עם זה אלא עם משהו אחר. אני כבר הייתי עייף מכל היום העמוס שעבר עלינו, והמשכתי לחפש ולחפש, כשאני חושב, יש פה אנשים עם שכל בראש, כך לכל הפחות היה ידוע לי עד היום. מה קרה להם? למה לא מחביאים את הפירורים במקומות הגיוניים? ואיפה האחריות? למה לא מינו מישהו שיזכור את כל המקומות? למה לא רשמו איפה כל פירור נמצא? אני מצטער לספר שבזמן שקיימתי את המצווה של בדיקת חמץ כעסתי על זה שלא עובדים בצורה טובה, וכל כך חבל שאחרי כל העבודה במשך כל החודש האחרון צריכים להתרגז על שטות כזאת (באמת חבל להתרגז! חבל שאמרתי את זה לכולם ולא לעצמי). כל ה"למה" לא עזר לאף אחד ואני המשכתי לחפש ולחפש, וכשמחפשים דבר הרבה זמן, מפשפשים גם במקומות לא כל כך הגיוניים, ככה קרה שפתחתי את הטלית בייטל – השקית המיוחדת לטלית, של שבת, והנה, מה אני מוצא? בקבוק יי"ש! חמץ גמור!!! אתם שואלים איך זה הגיע לשם? אני מקפיד, יחד עם קבוצה מחבריי בבית המדרש, על תקנת הרה"ק ר' מנחם מנדל מרימנוב זי"ע שלא לחזור הביתה רעב, ולכן אני מקדש בשבת בבוקר על כוסית יי"ש, אוכל קצת 'מזונות' בבית המדרש, ואחר כך חוזר הביתה. גם בשבת הגדול נהגתי כך, ועניין הבקבוק שטמון בטלית בייטל נשכח ממני לגמרי. תארו לעצמכם אלו פנים היו לי, אם הייתי מוצא את הבקבוק רק ביו"ט, בבית המדרש, בעיצומו של חג הפסח… ברחמי השם יתברך, לא מצאתי את הפירור העשירי, פתחתי בחיפושים נרחבים, וכך הגעתי לבקבוק הנשכח. (השגחה פרטית)

 

אגרת רבי שמשון מאוסטרופולי

סוד גדול ונורא, וכתוב שם שכל מי שמעיין הסוד הנפלא והנורא הזה על מכונו, אפילו פעם אחת בשנה, ובפרט בערב פסח, מובטח לו שינצל באותה שנה מכל מכשול וממיתה משונה, ושום אדם לא ימשול בו, וכל אויביו יפלו תחתיו, והוא על במותימו ידרוך, ובכל אשר יפנה יצליח ובכל עסקיו ירויח, עד ביאת הגואל אמן סלה: סיפר כ"ק אדמו"ר מערלוי זי"ע, שבשנות האימה במלחמת העולם השניה איקלע באחד מימי חודש אלול לסכנה גדולה, וכפסע היה בינו לבין המוות, ולפתע נזכר שבאותה שנה עדיין לא למד את מכתבו של הגר"ש, מיד פרש לצד ולמד את המכתב, ומאז זכה לסייעתא דשמיא בכל דרכיו, עד שניצל מצפרני הרשעים הארורים. עוד סיפר על זקינו ה'התעוררות תשובה' זצ"ל, שכבן צ"ד שנה היה בפטירתו זקן ושבע ימים, ומידי שנה בשנה הקפיד ללמוד את מכתבו של הגר"ש מאוסטרופולי, בשנתו האחרונה עלי אדמות לא הספיק ללמוד את המכתב, ובאותה שנה נסתלק לגנזי מרומים, כי לא היתה לו ההבטחה להישמר מכל נזק באותה שנה. (באר הפרשה)

 

"ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין"

(פסחים צט ע"ב) כמה ימים קודם חג הפסח עצרה מכונית ליד ישיבתו של רבי יוסף-צבי דושינסקי, בשעה שזה עמד ומסר שיעור לתלמידיו. בפתח נראתה דמותו של 'הרב מטפליק', רבי שמשון-אהרון פולונסקי. בלי אומר ודברים ניגש אל ראש הישיבה וקרא: "רבי! יש אביונים שאין להם מאומה בעבור צורכי הפסח – לא מצה ולא ארבע כוסות. מכונית מחכה לנו בחוץ. ניסע יחדיו אל כמה גבירים ונאסוף כסף בעבור העניים". "הלוא אני עומד באמצע השיעור!", תמה הרב דושינסקי. "בטוח אני שאתם תמסרו עוד שיעורים רבים, אבל אותם יהודים, מה יאכלו בחג!", השיב הרב מטפליק. למשמע הדברים ירד הרב דושינסקי מהדוכן ויצא עם הרב מטפליק. (שיחת השבוע)

 

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים"

מדוע מתחילה ההגדה באמירת דבר זה שהמצה היא לחם עוני? יש לבאר, ד"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה' יחיה האדם", כמו שנאמר בפרשת 'עקב' ('דברים' ח ג), והמצה שהיא לחם עוני היא ממחישה את זה ביתר שאת, שרק עפ"י דבר ה' התקיימו בגלות מצרים ועל פי ה' יצאו ממצרים, כי באופן הטבע לא היה להם אפשרות להתקיים בקושי השעבוד וגם לא שום אפשרות לצאת ממצרים. לכן בתחילת ההגדה, בכדי לקבוע בלב פנימה בחוש את הצורך להודות ולהלל לקב"ה על שהוציאנו מאפלה לאורה, מכריזים 'הא לחמא עניא'. "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין" מסופר על אחד מבני ירושלים של מעלה מדורות הוד הקדומים שלא זכה לזש"ק, ואף לא הייתה הרבנית בקו הבריאות הנפשית. באחד מלילות הסדר חזר היהודי מביהמ"ד בלווית בחורים שהזמינם להיות סמוכים על שולחנו בלילה קדוש זה. ויהי כהכנסם הביתה נחרדו הבחורים לראות כי 'בעלת הבית' לא די שלא ערכה 'שולחן סדר' כראוי, אלא אף הפכה את השולחן – ראשו על הקרקע ורגליו זקופים ועומדים מלמטה למעלה, המצות והיין מושלכים על הארץ וכו '… אך 'בעל הבית' נשאר בשלוות נפשו, ונענה אל אורחיו הנדהמים, כאן תראו 'חג חרותינו' באמת, וכי 'חרותנו' הכוונה דווקא כשמגיע מביהמ"ד ומוצא שולחן ערוך בכל מטעמים, מפה פרושה עליה וכלי כסף וזהב לרוב, בנים כשתילי זיתים סביב לשולחנו, הרי באופן זה אינו 'חירות' אלא הוא 'משועבד' למצב זה – שרק במצב כזה שמח הוא בה' אלוקיו. אך כאן בבית הזה שהכל להיפך ממש, זוהי 'חירות' באמת, חירות מכל שעבוד לעניני עוה"ז וכל שמחתנו רק בה' הוא האלוקים. (באר הפרשה)

 

"השתא הכא…"

מעשה אצל ה 'בית ישראל' זי"ע, שבשנה אחת טרם פשט את ה'קיטל' פנה אל המסובים ואמר 'היום לובשים את ה'קיטל' ואחר הסדר פושטים אותו, אך דעו נא – יבוא יום שמלבישים בגדי לבן ולא יפשטוהו עוד…' (באר הפרשה)

 

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

נשאלת השאלה: מדוע הדגיש בעל ההגדה ואמר וכל המרבה.. היה מספיק לומר והמרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח? עונה החיד"א: המילה "וכל" באה לרבות גם את הכהנים והלויים שאפילו שהם לא היו בשיעבוד מצרים שהרי שבט לוי לא היו משועבדים לפרעה… בכל זאת חייבים הם להרבות בסיפור יציאת מצרים. ומדוע? כי גם שבט לוי לא יכלו לצאת ממצרים ורק אחרי שה' גאל את עם ישראל ממצרים יכלו גם הם לצאת… ועוד סיבה: שגם הם יכלו לרדת ברוחניות – לחמישים שערי טומאה כמו כל בני ישראל ועל כן צריכים גם הם לספר ולהודות על הניסים הרבים והעצומים שעשה ה' יתברך לעם ישראל… וגם רמז יש כאן: "וכל" ראשי תיבות: וכהנים, לויים – שגם הם חייבים בסיפור יציאת מצרים.

 

"חכם מה הוא אומר… רשע מה הוא אומר"

מה מצא המגיד עוול בשאלת הרשע יותר משאלת החכם, אי משום דאומרו לכם שהוציא את עצמו הלא גם החכם אמר אתכם שהוציא עצמו ולא אמר אותנו? יש לומר שהחכם כלל עצמו בשאלתו, והזכיר גם שם השם, שאמר מה העדות… אשר צווה ה' אלוקינו, ואילו הרשע לא הזכיר כלל ה'. וזה כוונת הפסוק "ויתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" כלומר שיש יתרון בדברי החכם על הרשע, הזכרת ה', כמו שיש יתרון בין אור לחשך דכתיב "ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה", הרי שבאור נזכר שם אלקים ולא בחשך. ודו"ק, כי הוא דרך צחות. ("קבוץ חכמים" להגה"ק רבי עבדאללה סומך)

 

"אצבע אלוקים היא"

למה התכוונו החרטומים באמרם “אצבע אלוקים”? באר האבן עזרא, שכונתם היתה לכפור ולומר שמדובר באירוע מקרי הנובע מתנועת הכוכבים, ואין לכך כל קשר לאלוקי ישראל. וכאן מתעוררת השאלה, איך יתכן שפרעה והחרטומים מתרצים לעצמם את המכות כתופעות טבע, וכי אין שכל בקדקודם? הרי כלל נקוט בידינו, שכשישנן עשר שאלות עם עשרה תירוצים ולעומת זאת יש תרוץ אחד העונה על כל השאלות יחד, התירוץ האחד הוא הנכון, ומדוע ואיך יכלו להתעלם מהאמת הפשוטה? אלא, שלכל אדם יש 'מערכת’ במח הממונה על הסקת מסקנות הגיוניות, וישנם, לא עלינו, אנשים שמערכת זו אינה עובדת אצלם כראוי, וזאת מחמת שתי סיבות: א. כשהאדם לא ניחן במידה מספקת של חכמה. ב. האדם הוא חכם אבל אחרי ששתה כמה כוסות אינו מסוגל להסיק מסקנות הגיוניות… והדברים יתבארו בסיפור הבא: מעשה באדם שנכנס לבית מרזח והזמין כוסית שתיה לו, לבעל בית המרזח ולכל הנוכחים. מיד לאחר שסיים לשתות קם ויצא. מהר אחריו בעל בית המרזח: “ומה עם התשלום?”- “איזה  תשלום? אין עמי כסף כלל”…הכה בעל בית המרזח את האיש מכות נאמנות. למחרת נכנס אותו אדם בשנית אל בית המרזח ואמר: “תמזוג כוס יי”ש לי ולכל הנוכחים” – “ומה אתי, למה אתה לא מזמין גם אותי”?, שאל בעל בית המרזח. – “אתה?”, התריס האיש, “אתה רק שותה כוס אחת, מיד אתה נהיה אלים”… ג- יש אנשים שנחנו בשכל רב וגם לא שתו יין, אבל הם “שיכורים ולא מיין”, הם שיכורים מתאווה או מגאווה וזה מה שגורם להם לטעות. פרעה והחרטומים היו שיכורים מגאווה וזה מה שגרם להם לחפש תירוצים שונים ומשונים למכות, והעיקר לא להגיע למסקנה האמיתי שה’ הוא האלוקים. כלומר, כאשר מערכת הסקת המסקנות נפגמת, עלולים להגיע למצבים כאלו. ומה גורם לכך? שכרות. אך יש שכורים ולא מיין, אלא מתאוות, מכבוד, מגאווה, המכונים נגיעות אישיות”, הם הגורמים לשיבוש מערכת הסקת המסקנות במוחו של האדם…וזאת היתה גם הבעיה של החרטומים! (ריתחא דאורייתא )

 

"מצה זו שאנו אוכלים"

צורתה העגולה של המצות נלמדת מן הפסוק: "עגת מצות" (שמות יב, לט). עוגות – מלשון עגול, לכן אופים מצות עגלות. ומה הטעם לצווי זה? הגויים אשר עבדו עבודה זרה, נהגו לאפות לחם על פי אמונתם, – מי שהאמין בשני אלילים – אפה לחם בעל שני קצוות, מי שהאמין בששה אלילים – אפה לחם בעל ששה קצוות, וכדומה. כדי להרחיק את עם ישראל מהעבודה הזרה של המצרים, צוה ד' על היהודים בטרם יצאו ממצרים, לאפות מצות עגלות, בלא קצוות כלל, ובכך לסמן שהם מאמינים בקל אחד. כמו שהעגול אין לו התחלה ואין לו סוף, כך מאמינים אנו בבורא עולם אשר חי וקיים מעולם ועד עולם. (רבי יהודא אסאד)

 

"מצות יאכל את שבעת הימים"

נפלאים דברי ה'רוקח' (הלכות פסח אות רצא) שהאוכל מצות בשבעת ימי החג כהלכתן נעשה שותף לקב״ה במעשה בראשית, וראייתו מהפסוק (שמות יג, ז) 'מצות יאכל את שבעת הימים', 'שבעת ימים' אין כתיב כאן, אלא 'שבעת הימים' בה״א הידיעה, ללמדנו שנעשה שותף בבריאת שבעת ימי הבנין. (באר הפרשה) "אילו קרע לנו את הים, ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו" לכאורה, אם לא היה מעבירנו בו בחרבה, איזה טעם היה בקריעת נם סוף? התשובה היא, ש״בחרבה״ הכוונה לייבש את קרקעית הים. יכול היה הקדוש ברוך הוא להעבירנו בים בלי לייבש את הקרקעית, ואז היינו נאלצים לבוסס בבוץ. זה אמנם לא כל כך נעים, אבל סוף כל סוף היינו ניצולים מידי רודפינו המצרים. אבל הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו עשה עבורנו גם את הנס הזה, שההליכה בחוף הים תהיה בצורה נוחה ונעימה. (לאור הנר)

 

"ונתן לנו את התורה"

גביר גדול הגיע להתייעץ עם הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן בכל ענייני מסחרו וראה הצלחה גדולה. באחת הפעמים, לאחר סדרת שאלות ארוכה מצידו, ביקש ראש הישיבה לשאול שאלה אחת: "למה אתה אף פעם לא שואל שאלות בלימוד, רק במסחר?" הגביר השיב שאין לו פנאי ללמוד והצטדק בכך שהוא תומך תורה בהיקפים גדולים. שאל אותו הגראי"ל: "האם אתה אוכל ממתקים?" הגביר השיב בחיוב. "ומדוע לא תשלם לאברכים עמלי תורה שיאכלו ממתקים עבורך?" שאל ראש הישיבה. "אינני אוכל ממתקים כדי לצאת ידי חובה", הייתה תשובת הגביר. "אני אוכל ממתקים כדי ליהנות". "זה בדיוק מה שאני שואל", נענה הגראי"ל לעומתו. "מדוע אינך לומד תורה עבור ההנאה?! אתה משלם לאחרים כדי לצאת ידי חובת לימוד, אך מה עם הנאת התורה???"… (במחשבה תחילה)

 

"ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו"

איש חכם ובעל שאר רוח חי אי שם, חכמת המסכן – בזויה הייתה. פרוטה לא הייתה בידו לפורטה ומחסור תמידי היה מנת חלקם של בני ביתו. אך על דבר אחד הצטער החכם ביותר, על כך שהוא טרוד למחייתו ואינו יכול לחנך את ילדיו להחכים ולהשתלם בחכמות שונות, וכסף לשכור להם מורים בוודאי שאין בידו, אם לא פעם ולא פעמיים הם הולכים לישון כשהם רעבים.. . ויהי היום והחכם התעשר באופן בלתי צפוי ועלה לגדולה. ראשית כל העביר את משפחתו מהצריף הדל למעון מרווח, לאחר מכן קנה להם בגדים ראויים ומזון ראוי לשמו, ותוך ימים ספורים שכר להם מורים מיוחדים ללמדם כל מיני חכמות וענייני רוח. מדי שנה בשנה – בתאריך שבו התעשר החכם – היה עורך סעודה גדולה לאוהביו וקורא להם להסב עמו ולשמוח בשמחתו.  גלגל הוא שסובב בעולם והאיש החכם מצא את עצמו שוב כאשר הוא נטול אמצעים כלשהם. ביום שבו חל התאריך שעלה לגדולה בעבר, קיבלו בניו הזמנה לבוא לסעודה בבית אביהם. הבנים חששו מאוד שמא דעתו של אביהם נשתבשה מרוב צער. ידעו היטב שאין בידו ממון לערוך סעודות . הגיעו כולם בשעה הנקובה וגילו את אביהם יושב שמח ומאיר פנים בראש שולחן ריק.. . לפליאתם הסביר אביהם: "כסף כדי להכין סעודה אין בידי. אולם אם סבורים אתם שכל שמחתי הייתה רק בשל השפע הגשמי שהתאפשר לנו מחמת הממון – טעות בידכם. כל צערי היה בשל כך שאינכם יכולים לקנות אוצרות רוח וחכמה, לכן רבה הייתה שמחתי כאשר התעשרתי וקניתם חכמה רבה מפי טובי המורים. "כעת השולחן אמנם ריק ומזון אין בו, אבל השמחה היא על החכמה שרכשתם ואותה לא איבדנו… " על פי משל זה שמביא הגרי"ש נתנזון, הוא מבאר את הברכה החותמת את ההגדה

 

"ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו".

השמחה אינה על כך שיצאנו ממצרים מבית עבדים. הגם שעניין זה חשוב בפני עצמו להודות עליו. השמחה הגדולה היא על כך שנבחרנו מכל העמים, התעלינו ממ"ט שערי טומאה וזכינו לקבל תורת אמת מנותן התורה. "פדות הנפש" אינה תלויה בשעבוד גופני, היא נמצאת בכל מצב ובכל מקום. על פדות הנפש הזו שרים שיר חדש בכל שנה בהגיע הפסח, בתאריך שבו יצאנו לחירות. (במחשבה תחילה)

 

"חד גדיא"

מנהגו של רבינו החתם סופר היה לספר בליל פסח סיפור שקיבלה מרבו המובהק הכהן הגדול רבי נתן אדלר זי"ע על הגאון רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל. באחד מן הימים בתקופה בה הייתה החילוקי דעות בינו לבין הגאון רבי יעקב עמדין נסע הגאון רבי יונתן מביתו לעיר אחרת, והיה אחר ימי הפסח, ועל אם הדרך סר ללון בבית מלון אורחים, ופגע שם באנשים פחותי ערך אשר דיברו עליו סרה, והם לא הכירוהו ויחשבו אותו לעובר אורח פשוט, ויפנה אליהם בשאלה על הפיוט "חד גדיא", הלא החתול טרף את הגדי דזבין אבא בתרי זוזי, וא"כ טוב עשה הכלב שנשכו על עול בכפו, ולא טוב עשה המקל שהכהו, ויפה עשה האש ששרפו, ולא צדקו המים שכבו את האש, וטוב עשה השור ששתה למיא, ולא טוב עשה השוחט ששחטוהו, וצדק מלאך המות שהמית להשוחט, ולבסוף בא הקב"ה ושחטו למלאך המות, והלא לפי החשבון צדקו דרכי המלאך המות. הבינו הם מקושייתו כי מתחפש הוא מהם ואדם גדול הוא, ע"כ הפצירו בו שיגלה להם התירוץ. ויען ויאמר להם אכן הגדי והחתול יש להם ריב ביניהם, מ"מ יסדרו הדברים בינם לבין עצמם, אבל מהכלב מי ביקש מידו משפט, ע"כ לא נכון עשה הכלב, וטוב עשה המקל שהכהו, ולא טוב עשה האש ששרפו, והמים צדקו שכבו להאש, ולא צדק השור ששתה למיא, וטוב עשה השוחט ששחטו, ולא צדק מלאך המות בשחיטתו להשוחט, וע"כ לעת"ל ישחוט הקב"ה למלאך המות הוא היצה"ר. הוסיף לאמר להם, ומזה תבינו שאם שני גדולי תורה יש להם ריב בינם לבין עצמם, אתם אנשים פשוטים מה לכם להתעבר על ריב לא לכם, ויפייסוהו ושתקו ולא דיברו עוד, והגאון רבי יונתן נסע לדרכו לשלום. ("ספרא דמלכא" – אמרות ועובדות החת"ס)

 

"רם הודע כי לך היום אף לך הלילה"

כה ביאר הרה"ק רבי יעקב מפשעווארסק זי"ע כי הנה מבקשים אנו מהבורא, רם – הקב"ה הרם על כל רמים, אנא ממך הודע אותנו, שנכיר הטיב שכאשר אנו מהלכים במחשבה כי לך – שהכל מידך ה', וכל המפעל שלך הוא, אזי אנו במצב של יום, כלומר שאנו רואים את האמת לאשורו, כאור יום המאיר, אבל אם ח"ו נהלך במחשבה שאף לך – כלומר שאנו עושים והקב"ה גם עושה – והוא עוזר ומסייע אותנו, אז אנחנו במצב של לילה.. .

 

"אחד אלוקינו בשמים ובארץ"

סיפר הגאון רבי יעקב גאלינסקי זצ"ל, שבשנים קדמוניות בעת ישיבת רבים מאחינו בני ישראל בארצות אירופה, נכנס יהודי אל הרה"ק מטשורטקוב זי"ע לקבל ברכת פרידה, כי בדעתו לעקור דירתו לארה"ב מרוב מחסור הפרנסה, א"ל הטשורטקובער אברכך בברכת הדרך, אבל שליחות אחת אבקש לשלוח על ידך, שתמסור 'פריסת שלום' אל האלוקים של ארה"ב. נחרד האיש ושאל את הרבי וכי יש ח"ו שתי רשויות… והרי הקב"ה יחיד הוא בעולמו, ואותו קוב"ה שברא ונמצא בארה"ב, אף הוא נמצא כאן בטשורטקוב, ברחבי אירופה ובכל פינה נידחת שבעולם. א"ל הרבי, אכן, לזאת כוונתי, מדוע תדמה בנפשך כי בארה"ב תצליח בפרנסה יותר מכאן, הרי אותו הבורא שיפרנס אותך בארה"ב, בידו לפרנס אותך כאן באירופה. ואגב, הלה אכן לא נסע, וניצלו חייו, כי היה לו כרטיס לאנייה הנקראת 'טיטאניק' ששקעה באותה הנסיעה למצולות ים. (באר הפרשה)

לשנה הבאה בירושלים. אמן.