ליקוטים וסיפורים נפלאים פרשת במדבר – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (א, א)

אם משים אדם עצמו כמדבר… תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד, א) ענותנותו המופלגת של החתם סופר זי"ע הייתה מופלגת לאין ערוך. כתב הגאון רבי שלמה אלכסנדרי סופר זצ"ל: "כאשר באמצע לימוד רבינו החת"ס עם התלמידים עלו בלבו רעיונות נשגבים בחריצות נפלא כשטף מים כבירים ונהר היוצא מעדן – הפסיק מלימודו וגעה בתפילה 'אהבה רבה אהבתנו ה' אלוקינו'". הוא לא תלה את הרעיונות הנשגבים בגודל חריצותו וכשרונותיו, אלא ייחס את הכל למתנת ה' אשר אהב אותנו אהבה רבה ונתן לנו את התורה. כאשר נבחר הגאון מהר"י אסאד לאב"ד בסערדאהעלי, היו שם שניים מתלמידי רבינו החתם סופר שסברו כי הם למדנים יותר ממנו, ולכן לא הכניעו את עצמם אל מהר"י אסאד. כתב להם רבינו החת"ס: "הן אמנם שתורה ויראת שמים לא יכולתם הרבה ללמוד אצלי. אולם, איך לכבד תלמידי חכמים ולהתבטל אליהם, דבר זה יכולתם ללמוד אצלי"… ורבינו לא כתב דברים בעלמא, אלא סבור היה באמת, כי לא זכה ללמד תורה ויראת שמים די הצורך! (ספרא דמלכא מאת מהרש"צ גנץ)

 

 "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (א, א)

מדוע ניתנה התורה "במדבר"? באחת השנים, לקראת 'סוף הזמן' בישיבת לומז'א, ניגשו עשרים ושישה תלמידים להיפרד ממורם ורבם מרן הגאון רבי יחיאל מיכל גורדון זצוק"ל. כל אחד מהם היה אמור לפנות לדרכו, למקומו ולחייו. ביקש ראש ישיבת לומז'א לצייד אותם בצידה לדרך, משהו שיתאים לכל אחד ואחד מהם. חיפש ומצא! בני – פנה לתלמידיו האהובים – רבים מכם יזכו בוודאי לקבל משרות רבנות, ואחרים לא יזכו. הבה ואספר לכם סיפור שישמש לכם כעין מורה דרך לחיים. הצאר הרוסי, ניקולאי הראשון, יצא פעם לערוך סיור במדינות מלכותו. כשהגיע אל המדינה הראשונה ונתקבל בברכה על ידי המושל המקומי, פנה אליו הצער ושאל: "איך אתה מנהל את עניני המדינה"? – "לפי החוק ככתבו וכלשונו!" – השיב המושל. נתן בו הצאר מבט מאיים וקבע: "אתה מפוטר"! אלפי האזרחים הוכו בתדהמה. נבצר מהם להבין: במה חטא המושל?! אך איש לא העז לערער על דברי הצאר – במיוחד לא על ניקולאי הראשון ימ"ש שנודע כעריץ קשה לב וכונה "צאר הברזל". בערב, בעת המשתה החגיגי, לאחר שהצאר לגם כמה כוסות 'וודקה' ורוחו היתה טובה עליו, אזר עוז אחד מאנשי הפמליה המלכותית, ושאל אותו לפשר החידה המוזרה, ומדוע הדיח את המושל מכהונתו רק משום שהוא מדקדק בספר החוקים. השיב הצאר ואמר: כדי לנהל מדינה על פי החוק, ככתבו וכלשונו, אין צריך במושל, בשביל זה יספיק סמל משטרה"… עד כאן ה'צידה לדרך' בו צוידו בוגרי לומז'א (כעדות אחד מבוגרי הישיבה בספרו 'ברכתו של הרבי'). המסר שעולה מן סיפור ה'צידה לדרך' הוא חד וברור: כדי להתנהל כיהודי מוכרחת 'התורה' להיהפך ל'תורת חיים'. שכן השולחן ערוך החמישי, מעולם לא הודפס, וכדי לדעת כיצד להתנהל על כל צעד ושעל אי אפשר להתנהג כסמל משטרה, בעל ראש קטן, שפוטר את עצמו בכך שנוהג "על פי הספר", אלא יש להפעיל גם את ה"תוונא דליבא"! שמא יש כאן ביאור חדש אודות הסמיכות של פרשת במדבר לחג השבועות. כאשר אדם יושב בעיר, תחת גפנו ותאנתו, וחי כיהודי, הוא עדיין לא עמד במבחן התורה האמיתי. דווקא במדבר, אי שם בין הגאיות, בעיתות שלא הכל זורם כהרגלו,,, דווקא שם עומדת למבחן מהותו של יהודי. אם הוא יהודי תורתי במלוא מובן המילה, אזי גם במדבר הוא ימשיך לחיות כיהודי. אך אם התורה שלו אינה מופנמת בעומק הנפש, אזי ימצא את עצמו במדבר ערום ועריה. (פרי עמלנו)

 

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (א, א)

בשלשה דברים ניתנה התורה: באש, במים ובמדבר, מה אלו חינם לכל באי העולם אף דברי תורה חינם הם (רבה א, ו). מעירים על כך חכמי ישראל: שלשה דברים אלו – האש, המים והמדבר, מורים לאדם את הדרך שעליו לילך בה, כדי לעלות במעלות התורה והיראה. האש, זו שלהבת י-ה, הלהט וההתלהבות שבלב ישראל לאביהם שבשמים. המים, זו שפלות הרוח, יישוב הדעת וצלילות המחשבה. המדבר, הוא סמל הצניעות וההסתפקות במועט, כמאמר חכמינו (אבות ו, ד): "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן… ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך". (פרפראות לתורה)

 

'שאו את ראש כל עדת בני ישראל" (א, ב)

בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב"ה ואמר להן: הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין. אמרו חכמינו: "לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר-תורה ומניחו בחיקו ואומר: מי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצים ובאים אומות העולם… אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כפי שעשית לישראל?… מיד אומר להם הקב"ה: הראשונות ישמיעונו – שבע מצוות שקבלתם היכן קיימתם?" למה הדבר דומה, לאב שחלו אצלו בנו ובן-חורגו, רשם להם הרופא סם מריר ששניהם סירבו לגמעו, והכריח האב את בנו לגמוע את הסם ואכן הוא נתרפא מהר; ואילו את הבן החורג לא הכריח ולכן נמשכה מחלתו זמן רב יותר. לאחר זמן שאל הבן החורג את האב: מדוע לא הכרחת גם אותי לגמוע את הסם? השיב לו האב: בשעתו כבר הכרחתיך לגמוע סם טוב ומתוק ופלטת גם אותו, לפיכך לא רציתי עכשיו להכריחך שתגמע סם מר. אומות-העולם גם הן יטענו כך: אמנם סבורים היינו שהתורה מרה היא, אולם אתה שידעת כי טובה ומתוקה היא, מדוע לא כפית אותה עלינו? מיד ישיב להם השם-יתברך: הן כבר נתתי לכם בשעתו שבע מצוות, אשר טעמתם מהן וראיתם כי טובות הן, ואף-על-פי-כן מאנתם לקיימן, הרי לא היה איפוא כל טעם לכפות עליכם עוד תרי"ג מצוות. זוהי גם הכוונה, שואלות אומות העולם: למה זכו ישראל בתורה והלא גם הם לא רצו בה אלא הוכרחו לקבלה, אם-כן צריך היה להכריח גם אותנו? משיב להם השם יתברך: הביאו לי ספר- יוחסין שלכם, זכרו כיצד נהגו אבותיכם לפנים ביחס לשבע המצוות שקבלו, והשוו אותם לעומת אבותיהם של ישראל אשר קיימו את התורה עוד לפני שניתנה להם, כי אז תבינו היטב למה את ישראל הכרחתי לקבל את התורה ואתכם לא הכרחתי. בני-ישראל ירשו את הקדושה מאבותיהם, אשר עבדו את השם יתברך בכל לבבם ובכל נפשם, הרי היו איפוא במהותם הפנימית טובים וקדושים, אלא הכוחות הגופניים מנעו מלקבל את התורה, לפיכך אפשר היה לנקוט לגביהם באמצעי-כפיה, אבל אומות העולם לא ירשו כזאת מאבותיהם, כך שבמהותם היו רעים וטמאים, הרי ממילא אין בכוחו של שום אמצעי-כפיה לעורר בהם את הרצון האמיתי. שזו איפוא מובנה של התשובה: "הביאו ספר יוחסין שלכם". (שער בת רבים)

 

"ויקח משה ואהרון את האנשים האלה אשר נקבו בשמות" (א, יז)

משה רבינו יכל לבחור אותם בעצמו שהרי היו ניכרים בגדלותם, הן נשיאים היו קרואי העדה, אך כדי שלא לפגוע באלו שלא נבחרו, ביקש משה רבינו שהקב"ה ינקוב בשמותם. נבחין עוד שגם בעת לקיחתם, ראשית "ויקח… את האנשים…" ורק אחר כך "ואת כל העדה הקהיל", כדי שלא יהא מי שיתבייש, כאשר יקראו לחברו ולא לו. כך גם ארע בתחילת שליחותו, הקב"ה מתגלה למשה בסנה ומודיעו כי הוא נועד לשליחות חיונית ודחופה, הצלת ישראל ממצרים. משה רבנו מסרב לכך ובמשך שבוע שלם הוא מתדיין עם הקב"ה בענין זה, זאת כי חושש הוא מפגיעה באהרון שהיה אחיו הגדול והיה נביא ומנהיג בפועל בכל אותם שנים שמשה נעדר ממצרים, כל צרותיהם של ישראל לא היה בכוחם להצדיק את הפגיעה באהרון הכהן, ורק כאשר הובטח לו כי 'וראך ושמח בליבו' הסכים ללכת. לאחר אירוסיו של גאון הגאונים רבי עקיבא איגר, הזמינו חותנו לעירו להתפאר בחתן שזכה, נתכנסו תלמידי החכמים בבית המדרש, והחותן ציפה שחתנו הגאון יפתח את פיו ויאירו דבריו. אך החתן אינו פותח פיו, חותנו נדהם ורצה לפרק את הקשר. ביקשו חתנו אורכה של יומיים ואחר כך פתח פיו בחכמה. כשנשאל, מדוע סיכן את הקשר עם ארוסתו, ענה, היה כאן חתן נוסף שחותנו התפאר בו ואם הייתי פוצה פי בדברי תורה היה יורד ערכו בעיני חותנו לכן שתקתי. (הרב צבי פוליאס) '

 

"כאשר ציוה ה' את משה ויפקדם בהר סיני" (א, יט)

לשם מה ראתה התורה לציין שמניינם של ישראל היה "כאשר צוה ה' את משה", כלום אין אנו יודעים זאת? באר רבי משה פיינשטין: במדינה מתוקנת יש תועלת בידיעת מניינם המדויק של תושביה. על ידי כך ניתן להעריך את שיעור ומדת הצרכים השונים של התושבים: כמויות המזון הנצרכות להם, וכדומה. כאשר היו ישראל במדבר, אכלו ושתו כאות נפשם, מן ירד מן השמים, ומים מן הבאר, והיו ענני הכבוד מעטפים אותם, והיו שפים בכסותם ומגהצים אותם, ואף הקטנים שבהם היה לבושם גדל עמהם. ואם כן, לא נזקקו לא למאכל ולמשקה ולא ללבוש, ולא הוצרכו להגן עליהם מפני אויביהם. נמצא שלא היתה שום תועלת מעשית בידיעת מניינם המדויק של ישראל במדבר. זהו שאומר הכתוב: "כאשר צוה ה' את משה ויפקדם במדבר סיני" – שאלמלא צוה ה' את משה לא היו נצרכים לפקוד את מניינם של ישראל. אך לאחר שצוהו ה', יש לקיים את צווי ה' בשלמות ללא ערעור ופקפוק, גם אם לא מוצאים בו טעם וסיבה. (ומתוק האור)

 

"בני נפתלי" (א, מב)

בכל השבטים נכתב "לבני", כגון "לבני ראובן", "לבני שמעון", ורק אצל שבט נפתלי נכתב "בני נפתלי", מדוע? הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, מביא בספרו "העמק דבר" את ששמע מחותנו הגאון רבי איצל'ה מוואלוז'ין – בשם האר"י ז"ל שאמר, שמנין בני ישראל היה באופן שבתחילה היו בני ישראל נותנים פתקאות עם שמותיהם בתוך תיבה גדולה. לאחר מכן היה בא נשיא כל שבט עם תיבה משלו, והיה בורר את הפתקאות, כאשר מצא שם של אחד מבני שבטו היה נותן את הפתק לתוך התיבה שלו. כך עשה כל נשיא ונשיא. לבסוף מנו את מנין הפתקאות בכל תיבה וידעו כמה מונה כל שבט ושבט. כך עשו נשיאי כל השבטים, אולם נשיא שבט נפתלי שנמנה אחרון, לא היה צריך לעשות כן משום שלאחר שסיימו כל הנשיאים ליטול את הפתקים עם שמות בני שבטם, ממילא נותרו בתיבה הגדולה הפתקים עם שמותיהם של בני שבט נפתלי. לכן בכל השבטים נכתב: "לבני" כיון שהיו אומרים: "פתק זה שייך לבני שבט זה"… אולם מאחר ונשיא שבט נפתלי לא ברר פתקים אלא נטל את מה שנותר מברירת האחרים, נאמר בשבט זה: "בני נפתלי". (וקראת לשבת עונג)

 

"בני נפתלי" (א, מב)

בכל השבטים שנמנו כתוב "לבני", ולבני נפתלי שנמנו אחרונים כתוב "בני". ויש להסביר הענין, כי האות ל' יש לה צוואר גבוה, וזה מרמז על גאווה, ובכל השבטים שנמנו, היה מקום למחשבה של גאווה, אני נמניתי לפניך, ואולי כי אני יותר חשוב ממך, אבל נפתלי שנמנה אחרון, לא היה בו שום מקום לגאווה, לכן לא מוזכר אצלו האות ל', אלא כתוב 'בני נפתלי' ולא 'לבני'. (אגרא דכלה)

 

"אלה הפקדים אשר פקד משה ואהרן… ויהיו כל פקודי בני ישראל… כל יצא צבא בישראל… ויהיו כל הפקדים שש מאות אלף" (א, מד-מה-מו)

שלוש פעמים חזר הכתוב ושנה אותן הלשונות, לפי שכאן מרומזים שלושת הטעמים של הציווי לפקוד את ישראל: א. כדי שיעברו לפני משה ואהרן וייזכרו בשמותיהם (רמב"ן) – לפיכך אמר הכתוב הראשון: "אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן". ב. כדי לקבוע מי ראוי לצאת למלחמה ולצבא – לפיכך אמר הכתוב השני: "ויהיו כל פקודי בני ישראל…מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל". ג. כדי להודיע כמה גדולים חסדי הבורא, כי משבעים נפש שירדו מצרימה יצא מחנה עצום של למעלה מששים ריבוא אחרי תקופה של עשרים שנה בלבד – לפיכך אמר הכתוב השלישי: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים". (כתב סופר)

 

"איש על מחנהו ואיש על דגלו" (א, נב)

רב אחד היה דר בשכנותו של חזן, בפרוס הימים הנוראים, החל החזן להתאמן לקראת תפילת ראש השנה, והיה מנגן נעימות חדשות בקול גדול, ביום ובלילה. ביקש הרב מהחזן להנמיך את קולו, שכן הדבר מבטל אותו מתלמודו. כעס החזן והשיב כשהוא מצטט מלשון הפסוק "איש על מחנהו ואיש על דגלו" – הרב לרבנותו והחזן לחזנותו, יעסוק כבודו בשלו ואני אעסוק בשלי. מתוך שנמשך הדבר כך, למד הרב שלא מדעת את המנגינות החדשות, והיו שגורות בפיו. בראש השנה נהוג היה באותה עיר שהרב מתפלל שחרית לפני התיבה, והחזן תפילת מוסף. עבר הרב לפני התיבה בשחרית, והמנגינות החדשות מושרות בפיו, וכשעבר החזן לפני התיבה, לא נותר לו אלא לחזור על המנגינות ששר הרב בשחרית. אחרי התפילה, התרעם החזן על הרב שלקח לו את כל המנגינות החדשות שלו. אמר לו הרב: הלא אתה אמרת "כל אחד בשלו, אתה במוספך ואני בשחריתי". (במשנת הפרשה – בדרך צחות)

 

"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" (ב, ב)

י"ל בדרך מליצה, כי צבאות עם ישראל מפוצלים לעדות שונות, אשכנזים, ספרדים ותימנים, וגם אלו מפולגים לכתות של חסידים, מתנגדים, בעלי מוסר, וגם בקבוצות אלו, מתאפיינים בדרכי הנהגה מסוימות כפי שנהגו אבותיהם, אבל סביב אהל מועד – מקום שהשכינה שורה – שם יחנו בני ישראל, היינו אמצעי ההתקרבות לשכינה שונים הם, ברם המטרה של כולם שווה, וסביב אהל מועד, היינו מקום שהשכינה עצמה מצויה, שם חונים כל בני ישראל. וכעין דברים אלו אמר הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל כי יש המקדימים ברוך שאמר להודו ויש המקדימים הודו לברוך שאמר, אבל כולם יחד מודים ומהללים בשווה ב"יהי כבוד ה' לעולם". (טעם ודעת)

 

"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מנגד סביב לאהל מועד יחנו" (ב, ב)

מדוע חוזר הכתוב בסוף הפסוק על תיבת 'יחנו' הנראית, לכאורה, מיותרת? ה"הרי בשמים" אומר על כך, כי בעבודת ה' הכלל הוא שככל שאדם מרגיש שהוא יותר רחוק, הוא קרוב יותר, ואילו כאשר אדם מרגיש קרוב לעבודה, והוא חש כי מצבו הרוחני טוב, הוא מוכיח על ריחוקו, כמאמר הכתוב (ירמיה לא, ב): "מרחוק ה' נראה לי". דברים דומים אמר הרבי מגור ל"חפץ חיים", כאשר נפגשו בכנסיה הגדולה הראשונה. בפגישה זו שאל ה"חפץ חיים" את הרבי אודות הכתוב בפרשת ראה (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלוקיכם תלכו". רש"י מפרש שכל 'אחרי' הוא מופלג ורחוק – הקשה ה"חפץ חיים" – אם כן, מהי כוונת הפסוק "אחרי ה'… תלכו", וכי בהליכה רחוקה עסקינן? אכן כן – השיב לו האדמו"ר – משום שככל שיהודי מרגיש שהוא רחוק, כך הוא יותר קרוב… כיוצא בכך ביאר ה"בעל שם טוב" הקדוש את הפסוק בתהלים (קיח, יט-כ): "פתחו לי שערי צדק אבוא בם… זה השער לה' צדיקים יבואו בו" – עומד לו יהודי ומבקש להיכנס בשערי השכינה, ואין הוא יודע איפה השער, ומשיבים לו: "זה השער לה'" – עובדה זו, שאתה מרגיש עוד בחוץ ורחוק מעבודת ה', היא גופא השער לה', אשר צדיקים יבואו בו. זהו שנאמר בפסוק שלפנינו – מסיים ה"הרי בשמים" – "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", וכל זמן שיחושו עצמם "מנגד", כלומר: רחוקים מן הקב"ה, זהו האות לכך ש"סביב לאהל מועד יחנו", שהם קרובים עד מאוד לאביהם שבשמים.

 

"כאשר יחנו כן יסעו" (ב, יז)

ישנם אנשים שכאשר הם בביתם, מדקדקים הם במצוות ובהכשרים קלה כבחמורה, ותפלה בציבור וכדו', אבל כשנוסעים למנוחה במקומות נופש… מקילין על עצמם בהרבה דברים שבביתם מחמירים בשגרה לכן רמזה התורה 'כאשר יחנו' כמו שמתנהגים בבית בשעת חנייתם, 'כן יסעו' כן צריך להתנהג בשעת נסיעה. (ייטב לב)

 

"ואלה תולדת אהרן ומשה וגו'" (ג, א)

מסופר על הגאון מהר"מ מרגליות זצ"ל, שכשהיה בן חמש והתחיל ללמוד מסכת בבא מציעא, לימדו המלמד את המשנה 'אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת, אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת, מפני שאביו הביאו לחיי עולם הזה ורבו שלימדו תורה מביאו לחיי עולם הבא'. והיה נהוג אז בימיהם, שבשבת הראשונה להתחלת לימודו, היו עושים קידוש, והילד חתן השמחה היה יושב בראש המסובים, והיה חוזר על המשנה שלמד. והנה כאשר התחיל ללמוד את המשנה בפני הציבור שקע פתאום בהרהורים. שאלו אביו, במה הוא מהרהר. ענה לו הילד, הנה כשחזרתי על דברי המשנה נתקשיתי בדברי רש"י בפרשתינו על הפסוק "ואלה תולדות אהרן ומשה" ופירש רש"י ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדו תורה מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, ולכאורה מדברי המשנה שלמדתי עכשיו מוכח כי יפה כח המלמד מכח האב, כיון שהאב מביאו לחיי העולם הזה, ורבו מביאו לחיי העולם הבא, ואם כן למה זה כותב רש"י כי המלמד את בן חבירו מעלה עליו הכתוב 'כאילו ילדו', ותו לא. לאחר שהרהר קצת, קרנו לפתע פני הילד, ואמר אני חושב שכוונת רש"י הוא לא כפי שלמדנו רבי, אלא כך הוא הפירוש האמיתי, המלמד את בן חבירו תורה 'מעלה' עליו הכתוב היינו שהכתוב מעלה ומרומם אותו הרבה יותר מאביו, שחוץ ממה שמביאו לחיי עולם הבא, הוא גם נחשב 'כאילו ילדו' הוא בעצמו, ולפי זה דברי רש"י ז"ל ודברי המשנה יהיו עולים בקנה אחד.

 

"וימת נדב ואביהוא… ובנים לא היו להם" (ג,ד)

אמרו חז"ל שהסיבה של המיתה היה כי לא היה להם בנים, וקשה הרי הסיבה היתה ככתוב, בהקריבם אש זרה, ומדוע אמרו כי לא היה להם בנים? ויש ליישב, עפ"י הפסוק 'פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים', וא"כ אילו היה להם בנים היה ה' דוחה את ענשם לדורות אחריהם, וכיון שלא היה להם בנים, לכן נענשו הם בעצמם, על הקריבם אש זרה, ולא נדחה ענשם לדורותיהם. (מגדל דוד)

 

"וימת נדב ואביהוא לפני ד' בהקריבם אש זרה וגו' ובנים לא היו להם" (ג, ד)

צריך להבין לאיזה צורך משמיענו כאן הכתוב שלא היה להם בנים. ונראה לרמז בדרך צחות, דהנה לפעמים עושה האדם איזה תנועות של התלהבות בשעת תורה ותפילה, שיהיה נראה לבני אדם כעובד ד' ביראה ופחד, ובאמת לבו בל עמו, וזה הוא עוון, ונקרא אש זרה ר"ל. אך לפעמים נמצא איש אשר עושה התנועות הללו של התלהבות, אף שבקרבו אינו בוער אש שלהבת הזה ואין תוכו כברו, אמנם עושה זאת למען בניו ובני ביתו שיראו וילמדו איך שצריך להתפלל ולעבוד את ד' ביראה ופחד, ויכול באמת להיות שבניו אחריו יעבדו את העבודה הזאת בלב שלם, בלי שום פניות וגיאות, עבודה תמה. על איש כזה, נוכל להמליץ טוב, אף שעושה הוא תנועות של שקר. זהו שרמז הכתוב "וימת נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה", ואם תאמר, אפשר עשו כן למען בניהם אחריהם, שבאופן זה אינו נחשב לחטא, על כך אומר כמשיב, "ובנים לא היו להם", ומהאי טעמא נענשו. (מעדני מלך)