ליקוטים לפרשת שמות – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו'" (א, א)
יש לדקדק למה אמר הכתוב הבאים מצרימה שהוא לשון הווה. ויש לומר על פי מעשה שהיה אצל הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זיע"א, אשר שלח את אחד מחסידיו להתגורר בברלין, באותה העת פשטה מאוד נגע ההשכלה בברלין והאנשים אשר התגוררו בשכנותו של אותו חסיד לא התנהגו על פי דרך התורה. חש החסיד תמיד כגר וזר בסביבתו, ובכל נסיעה שנסע להרה"ק מבעלזא הרבה להתאונן באוזניו על כך, ובקשו שרצונו לעזוב את ברלין ולשוב למקומו הראשון, אך הרה"ק מבעלזא לא הניחו לצאת את ברלין, לאחר זמן בא שוב החסיד להרה"ק מבעלזא, אך לא התאונן באוזניו על אודות מקום מגוריו כמקדם, פנה אליו הרה"ק מבעלזא ושאלו מה בדבר שכניך, השיב לו החסיד כי ב"ה הורגל למצבו, ושוב אינו מרגיש כגר וזר בין שכניו, כששמע זאת הרה"ק מבעלזא, פנה אל החסיד ופקד עליו לעקור מיד מברלין ולעבור להתגורר בין אנשים יראים ושלמים, שכל זמן שהרגיש עצמו זר ומנוכר בסביבתו אזי מובטח הוא שלא ילמד ממעשיהם הרעים של שכניו, אך כיון שהורגל לסביבתו ונעשה כתושב ביניהם, יש לחשוש שמא ילמד חלילה ממעשי שכניו, לכן ציווה עליו הרה"ק מבעלזא שיעזוב את מקום מגוריו.
ולפי זה י"ל שזה הבאים מצרימה בלשון הווה, שבשעה שירדו בני ישראל לארץ מצרים, לא באו להשתקע שם אלא לגור שם באו כגרים וכזרים, ובאמת כל אותם שנים שהיו בני ישראל בארץ מצרים לא שינו שמם ולבושם שלא למדו ממעשי ארץ מצרים הרעים, והיו בבחינת הבאים כמו שעכשיו באו.
(כ"ק אדמו"ר מהרשנ"נ מלעלוב זי"ע)

"ואלה שמות בני ישראל" (א א)
"ואלה שמות בני ישראל" ראשי תיבות, ואדם אשר לומד הסדר שנים מקרא ואחד תרגום בקול נעים ישיר יחיה שנים רבות ארוכים לעולם. ומובא בשולחן ערוך וחייב אדם לקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום שזה ראשי תיבות ואלה שמות. וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו.
(בעל הטורים)
מה שאמרו חז"ל מאריכין לו ימיו ושנותיו ולא רק שנותיו שלכאורה נכלל גם ימיו? מספר הרב שבדרון זצ"ל, שפעם אחת הוא ראה קבוצת אנשים זקנים מאד יושבים בספסל ומתווכחים שחלק מהם אומרים ארבעים והחלק השני אומרים ארבעים ואחד. שאל אותם הרב על מה הוויכוח? אמרו לו, אנו כאן מהבוקר מוקדם סופרים אוטובוסים ועבר אוטובוס אקורדיון ונוצרה מחלוקת אם זה נחשב לשנים או אחד. ומזה ראינו שאדם יכול "לחיות" שבעים או שמונים שנה ובעצם ימיו ריקים מתוכן, כי הוא רק סופר אוטובוסים, או סופר כסף. לכן, אמרה הגמרא ימיו ושנותיו שגם ימיו יהיו ארוכים דהיינו, מלאים בתורה ומצוות.

"וימררו את חייהם" (א, יד)
אנו אומרים בהגדה של פסח ואילו הוציא הקב"ה את אבותינו… הרי אנו … משועבדים היינו לפרעה במצרים. הרה"ק רבי חיים אלעזר ממונקאטש זי"ע כתב, שבכך אנו מקדימים תשובה לשאלה העלולה להישאל: הואיל ואנו מספרים על הניסים והנפלאות ועל הגאולה המופלאה ממצרים, הן תשאל השאלה מדוע הניחנו הקב"ה בגלות זה שנות אלפים, ואינו חש לגאלנו בכוחו ובגבורתו כימי צאתנו ממצרים, את התשובה לכך המחיש במשל. מעשה ברופא, שהובהל למיטתו של חולה. כיון שראהו, אבחן את מצבו האנוש, מיהר לנתחו והציל את חייו. כעבור ימים מעטים התאושש החולה, הבריא והודה לרופא על הצלתו. עברו שנים, ושוב הובהל הרופא למיטתו של אותו אדם, מחלה קשה קיננה בו, והוא התייסר במכאוביו. בדקו הרופא ואמר לו: "מחלתך קשה היא ואף מסוכנת, אבל ארשום לך כדורים וכמוסות וסדרת זריקות, ובתוך חדשים אחדים תבריא ותחלים". נשא אליו החולה עיניים מיוסרות ואמר לו: "לפני שנים מעטות חליתי במחלה קשה יותר, הלא כן", אמר
הרופא: "אכן כן, מחלה קשה ונוראה פגעה בך, הגעתי ברגע האחרון ממש", הוסיף החולה ואמר: "ואתה ניתחת אותי, ויצאתי מכלל סכנה". "אמנם כן", אישר הרופא. "ובתוך ימים מספר התאוששתי וקמתי ממיטת חליי", הוסיף החולה, והרופא הנהן בראשו. "אם כן", הקשה החולה, מדוע עתה, שמחלתי קלה יותר, בחרת לייסרני תקופה ארוכה ולרפאני בדרך ממושכת ואיטית. מדוע לא תנתחני ותרפאני חיש מהר". הסביר הרופא בסבלנות: "הלא תבין, הניתוח אין בו טובה מרובה. חותך הוא בבשר החי, כורת הוא באבחת הסכין, אמצעי זה נוקטים באין ברירה, להצלת חיים באין כל דרך אחרת, אז היה מצבך נואש, ולולי הניתוח הדחוף היית בוודאי נופח את נשמתך ולא היה עוד במי לטפל. אבל עתה, ברוך ד', אין נשקפת סכנה מיידית לחייך. לפיכך כדאי לנקוט בטיפול האיטי והממושך שישיבך לאיתנך, גם אם הדבר כרוך בהארכת ייסוריך ותקופת מחלתך, ומכיוון שהריפוי יהיה יסודי ושרשי, תעקר המחלה כליל, וגופך יתחסן ויבריא". זהו המשל. והנמשל, בגלות הארוכה והממושכת מתמרקים העוונות ומתרככים הלבבות, ודור אחר דור, גלגול אחר גלגול, נתקנות הנשמות ונטהרים הלבבות, עד שהעם מוכן לגאולה השלימה, והוא כמה לקשר נצחי ובר קיימא עם בוראו: "אלכה ואשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אז מעתה".
(שערי ארמון)

"כל הבן הילוד היארה תשליכהו" (א, כב)
משה רבנו נולד בצל גזרה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שכל מטרתה הייתה למנוע את גאולת ישראל על ידי הטבעת מושיעם.
אמו של משה הצפינה אותו עד כמה שרק היה בידיה, וכשהייתה משוכנעת כי "לא יכלה עוד הצפינו" עשתה עבורו "תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בסוף על שפת היאור".
ונשאלת השאלה: מדוע הייתה צריכה אמו לצפות את התבה, ואולי שמא לא ימצא אותו איש? והוא, חס וחלילה, ימות מרעב בתיבה, אם לא יטבע?
ויתרה מזאת, אולי ימצא אותו מצרי אכזרי ויהרוג אותו?
התשובה לכך היא כי אסור לו לאדם להתייאש מראש ולהרים ידיים, אלא תמיד בכל עת ובכל מצב, כפי שאמרו חז"ל "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם", צריך הוא לעשות את כל מה שניתן לו לעשות ולהתפלל לרחמי שמים ולסיעתא דשמיא.

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (ב, א)
מי זה היה האיש מבית לוי?
עמרם בשיא הייאוש שלו, כשכל הילדים מושלכים ליאור, הוא שומע בקול ביתו שאומרת לו: "גזרתך גדולה משל פרעה, שאתה גזרת על כולם ואילו פרעה גזר על הזכרים בלבד"… והוא מחזיר את גרושתו יוכבד, ובא משה רבינו לעולם – שניתנה תורה על ידו לישראל…
מעניין לראות שבמגילת רות גם על אלימלך נאמר: "וילך איש מבית לחם יהודה" – גם הוא בייאושו מהרעב בארץ עוזב את ארץ ישראל והולך למואב – בניו מתחתנים עם נוכריות ומתים, ולבסוף יוצא ממנו דוד המלך – מלך ישראל חי וקיים!
שניהם, גם עמרם וגם אלימלך עושים מעשה בעקבות ייאוש.
עמרם- עושה מעשה אמיץ ונכון ומקבל את משה רבינו.
אלימלך- עושה מעשה טיפשי- עוזב את ארץ הקודש – ארץ החסד (הוא יכול לכלכל את כל בנ"י ל-10 שנים מרכושו הפרטי) לטובת ארץ ה"אנטי חסד" – על אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים.. ומקבל את דוד המלך.
מהו המסר מכאן?!
תדע מה שצריך לצאת ממך- יצא! לא חשוב מה תעשה! רק השאלה אם תהיה בתמונה או לא!… האם תזכה להתכבד במה שיצא ממך?…
למשה אנו קוראים בן עמרם – האבא זכה בתושייה של ייאוש בתואר אבא של משה רבינו, לעומתו אלימלך אפילו לא נזכר בהקשרו לדוד המלך…
סיפור מליצי המראה את גודל ההשקעה הנצרכת בחינוך הילדים: אבא לשבעה ילדים עלה לשמים, ומכוח ילדיו הטובים היה בטוח שמקומו מובטח לו בגן עדן. משהתברר לו שזה לא כך כיוון שאצלם כתוב שהוא רווק.., החל לצרוח: "יש לי תעודת זהות…" לאחר בדיקה נוספת ניגש אליו אחד המלאכים ואמר לו: "אמנם יש ממך 7 ילדים, אבל אם לא היית שותף בגידולם, כולם רשומים על האימא"…
צריך כל לאחד מאתנו לקחת אחריות על הילדים כי רק ע"י השקעה נתכבד גם אנו בהצלחתם…

"ותקרא שמו משה… כי מן המים משיתיהו" (ב, י)
מכאן אתה לומד שכרם של גומלי-חסדים. אף-על-פי שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה, ואף הקב"ה לא קראו בשם אחר.
(שמות רבה)

"ויגדל משה ויצא אל אחיו" (ב, יא)
משה גדל בבית המלך, ושם לא היה חסר לו דבר, והיה יכול לשבת בשקט ובשלווה; אך מיד כשגדל והיה מסוגל לעשות ולפעול, יצא אל אחיו וחירף את נפשו כדי לעזור לאחד מהם, עד שבשל כך נאלץ לברוח ולצאת לגולה.
(הרבי מליובאוויטש – שפת אמת)

"אכן נודע הדבר״ (ב, יד)
רש״י – ״ויירא משה כפשוטו, ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויים להגאל: אכן נודע הדבר. כמשמעו, ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך.”
מסופר על הרב אליהו לאפיאן זצ”ל שהגיע לבקר אדם גדול וצדיק שחלה. כשחזר לישיבה סיפר על מצבו הנורא של אותו צדיק שאינו מסוגל לעכל שום דבר מאכל דרך פיו ומקבל כל מזונו דרך צינור המחובר אל בטנו, רחמנא ליצלן. וסיפר רבנו זלה׳׳ה שאותו צדיק הראה לו בידו על הצינור דרכו הוא מקבל את מאכלו ואמר "הפה הזה אינו מדבר לשון הרע לפיכך מסוגל הוא לאכול".
מספרים, (אין בידי ההוכחות למעשה זה) על יהודי שחי בראדין בזמנו של ה׳׳חפץ חיים" ונכשל ודיבר עליו לשון הרע. משתקפו אותו צרות וייסורים נתעורר להבין שכל הייסורים והצרות שבאו אליו הם עונש על שדיבר לשון הרע על ה׳׳חפץ חיים" הקדוש, והחליט כי עליו ללכת לביתו ולבקש מחילה. משהגיע לביתו של הרב, החל לקונן על צרותיו. ה׳׳חפץ חיים" האזין ובירך אותו בחיים מאושרים.
התוודה היהודי כי הוא סבור שהייסורים באו על חטאו הנורא שדיבר לשון הרע על ה״חפץ חיים", הקדוש, וברצונו לבקש מהרב מחילה. ה״חפץ חיים", אמר שאין ביכולתו למחול. היהודי פרץ בבכי והתחנן על נפשו שימחל לו.
הושיט לו הרב דף ועט וביקשו לרשום את כל הדיבורים הרעים שדיבר. חשב היהודי בלבו: "ברוך השם, עכשיו כל הלשון הרע שדיברתי על הרב יעבור לדפים וממני יוסר החטא." הוא כתב את כל דברי הגנאי שאמר. משסיים, שאל את ה״חפץ חיים": "האם בכך כופר לי?" ציווה עליו הח"ח לקרוע את הדפים. חשב היהודי: "כנראה עלי להשמיד ראיות". הוא קרע את הדפים בשמחה.
ציווה עליו ה״חפץ חיים״ לפתוח את החלון ולהעיף את קרעי הדפים לכל עבר. משסיים, ציווה עליו ה״חפץ חיים״, ללכת ולאסוף את כל הקרעים."כיצד? הלא הם עפו ברוח!" אמר לו ה׳׳חפץ חיים": "כיצד אתה רוצה שאמחל לך על דברי הגנאי? לא מה שאמרת כבר עלה למעלה!"
(אמונה שלמה)

מסופר על מרן ה״חפץ חיים״ זצ׳׳ל שהגיע אליו אברך ושאל אם יש לו משרה בעבורו, מפני שמצבו דחוק. אמר לו ה״חפץ חיים״: "בכפר פלוני מחפשים רב שיאמר שם דרשות בשבת." הלך האברך לאותו כפר וסיכם אתם שבמשך כל שבת הוא ידרוש במשך שלוש שעות: שעה חומש, שעה משנה, ושעה הלכה. וכך היה. לאחר זמן מה החליט הרב לערוך להם מבחן, וראה שאף אחד לא הבין ולא זכר מכל מה שלימד ודרש.
הלך ל׳׳חפץ חיים" וטען: ׳׳חבל על הזמן, שהרי אף אחד אינו מבין את דברי, ואני מבזבז את זמני לריק."
שאל אותו ה"חפץ חיים": "כמה זמן נמשך השיעור?״
ענה האברך: "ג' שעות."
"וכמה אנשים משתתפים בשעורים?"
ענה האברך: "שלוש מאות." אמר לו ה"חפץ חיים" אני ממש מקנא בך! בזכותך, שלוש מאות יהודים לא מדברים לשון הרע במשך שלוש שעות כל שבת! אשריך! תמשיך, אך על פי שהם לא מבינים."
(נתיבות חיים)

"ותאמרנה איש מצרי הצילנו" (ב, יט)
אדם אחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן את רגליו במים, שזאת היא רפואתו של מי שננשך על ידי ערוד – להקדים ולרחוץ במים. וכשבא לתת את רגליו בנהר, ראה תינוק אחד שהיה שוקע במים, ושלח אליו את ידו והצילו. אמר לו התינוק: "אילולא אתה – כבר הייתי מת"! אמר לו האיש : "לא אני הוא זה שהצילך! הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא שהצילך"…(תנחומא יא)
כך אמרו בנות יתרו למשה: "יישר כוחך שהצלת אותנו מיד הרועים". אמר להם משה: "אותו איש מצרי שהרגתי הוא שהציל אתכן". לכן אמרו לאביהן: "איש מצרי הצילנו"…
ומכאן נלמד עד היכן מגיע חיוב "הכרת הטוב", שהנהנה והמקבל טובה מהזולת אפילו כשהלה לא התכוון להיטיב לו, ואדרבה יתכן ואפילו חשב להרע לו, אבל מכיוון שבעקיפין נהנה ממנו ונגרמה לו על ידו טובה – חייבים להכיר לו טובה על כך .
(רבי חיים שמואלביץ)

"וימת מלך מצרים" (ב, כג)
אמרו חכמינו שלא מת ממש אלא נעשה מצורע. שהרי הכתוב מכנהו כאן בשם "מלך", ואם כן אין לפרש כפשוטו שהוא מת ממש, לפי שבמותו איננו קרוי עוד מלך, ככתוב: "אין שלטון ביום המוות"… (הגאון מוילנא)

"ויזעקו ותעל שועתם" (ב, כג)
הפה הוא כלי הנשק של עם ישראל: הקל קול יעקב, והידים ידי
עשיו". עשו חי על חרבו, ועם ישראל – כחו בפיו. תפלתו נשמעת במרום, והוא נושע בזכות למוד התורה. אבל כל חיל יודע, שלא די בכך שהוא יוצא למלחמה מציד ברובה ובתחמושת, יודע לירות ומכון למטרה, יש צורך בתנאי נוסף: שהרובה יהיה נקי, ולא תעלה בו חלודה! כמו כן אדם הרוצה לפעול בתפלתו ולהיענות בבקשתו, חייב לדאוג שפיו יהיה נקי מדבורים אסורים, מלשון הרע ומליצנות, משקר ומרכילות. בני ישראל שמרו על לשונם במצרים, וחז"ל אומרו "שלא שינו את לשונם", לפיכך עלתה זעקתם השמימה, והם נושעו מגלותם.(עוד יוסף חי)

"מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (ג, יא)
רש"י מפרש: כי יש כאן שתי שאלות של משה . רבינו לה'. 1. מי אנוכי? – וכי חשוב אני לדבר עם מלכים? 2 וכי אוציא את בני ישראל? – מה זכו ישראל שתעשה להם נס? בספר "וקראת לשבת עונג" מביא מעשה נפלא: בזקנותו של החת"ם סופר, כהו עיניו מראות, אולם, מכתבים רבים המשיכו להגיע לרב מכל קצוות הארץ בשאלות ובהנהגות. משום כך, היה בנו ר' שמעון מקריא לאביו את המכתבים. כששמע החתם סופר את התארים נאנח אנחה מרה. "מדוע אתה נאנח?" שאל בנו, "וכי נעלם ממך שאתה גדול הדור"? "על כך אני נאנח!" השיב החת"ם סופר בענווה, "עד כדי כך הדור ירד, שבעוונותינו אני הוא גדול הדור". עכשיו אני מבין – אמר ר' שמעון בנו – את דברי רש"י על הפסוק: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה". משה רבינו ברוב ענוותנותו שאל את ה'? "מי אנוכי"? – מי אני שאדבר עם מלכים? איני ראוי כלל להיות מנהיגם של ישראל. ואם באמת אני הראוי להיות מנהיגם, סימן שהדור ירד מאד. ואם כן, הוסיף משה ושאל שאלה מתבקשת: "וכי אוציא את בני ישראל"? אם מצבם כה ירוד, מפני מה זכו ישראל שתעשה להם נס?

"והיה כי תלכון לא תלכו ריקם" (ג, כא)
הרה"ק ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע היה אומר על הפסוק אין והיה אלא לשון שמחה, וזה דבר הכתוב והיה כי תלכון אם תהלכו במידת השמחה הטובה. אזי לא תלכו ריקם – לא תחסרו כל טוב, כי השמחה היא בחלקכם.

"וישלח ידו ויחזק בו" (ד, ד)
'נחש' רומז להיצר הרע, הרבי ר' מאיר מפרימישלאן זצוק"ל, בהיותו ילד רך, איחר פעם לקום משנתו בבוקר, הטיף לו אביו מוסר ואמר, 'מדוע אינך לומד מהיצר הרע עצמו, שהוא שוקד למלא בשלימות, את שליחותו להסית בני אדם לדבר עבירה, ואינו יודע כל ליאות ורשלנות, יען כי הוא עושה רצון קונו, ואילו אתה מתרשל בעבודת השם ומאחר לקום בבוקר'. השיב לו ר' מאיר'ל, 'הלא ליצר הרע זה אין יצר הרע אחר, אשר יסיתנו להתרשל במלאכתו', ואילו אני יש לי יצר הרע שמסיתנו ונוסך בי רשלנות. (פנים מאירות)

"כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (ד, י)
על טענה זו ענה לו ה' למשה: "אהרון אחיך הוא יהיה לך לפה". מדוע לא ביקש משה מה' שירפא אותו? אלא משה רבנו לא רצה לשכוח את הנס הגדול שנעשה לו בילדותו, עת שעמד לפני פרעה והוריד לו את הכתר, כדי לבחון את כוונתו, הניחו לפני משה זהב וגחלים לראות מה יבחר (=וע"י זה ידעו כוונתו) ביקש משה ליטול זהב, בא מלאך ודחפו לגחלים. אחז בגחלת והכניס ידו לפיו ומאז הפך לכבד פה וכבד לשון. ממשה רבינו צריך ללמוד שנס שנעשה לאדם צריך לעשות לו זכר ואסור לשוכחו לעולם.

"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי" (ד, יא)
כיצד משה רבינו עלה על דעתו חשד כזה נגד בני ישראל, ברם, בידעו כי גלות מצרים הינה שורש כל הגלויות העתידות, וכי גאולת מצרים הינה שורש כל הגאולות העתידות – רצה מיד לסלול דרך לעתיד, שבני ישראל מוכרחים להיגאל אפילו כאשר אינם איתנים באמונה. לפיכך רצה לשמוע מפי הקב׳׳ה את הצו לגאול את בני ישראל אפילו בעת ש׳׳לא יאמינו לי׳׳…
(שפת אמת)

"מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגו' הלא אנכי ד'" (ד, יא)
קשה מה שייך שימה אצל אלם, הלוא אלם הוא ענין של העדר, שאין לו כח הדיבור כי זה נשלל ממנו, אלא כך הוא כוונת הדברים, התורה היא השלימות הגמורה, ורצה הקב"ה ליתן התורה (שהיא השלימות) לישראל, ע"י האדם השלם אך מכיון דהמושג שלם אצל אדם לא שייך, רק אצל הקב"ה בלבד, לכן בתחילה נולד משה רבינו בשלימות הגמורה, כמו שראוי להיות למי שנתנה התורה על ידו, רק שהוצרך השי"ת לעשות לו איזה חסרון כדי שלא יהיה שלם, כי זה שייך רק אצל הקב"ה, וזהו השימה אצל אלם, ובזה יובן ההמשך "הלא אנכי ה'", ר"ל דאני שלם ואין אחר שלם, ע"כ שמתיך אלם.
(הרה"ק רבי ישראל מרוזין זי"ע)

"ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך" (ד, יב)
פירש ה'אור החיים' הקדוש זצ"ל; שמשה רבנו תמה; כיצד שולחו הבורא יתברך לדבר לפני פרעה ועודנו ערל שפתים?! ענהו הקב"ה: "ועתה לך", איני עושה מופת ונס, אלא למתחילים במצוה, אז זוכים הם לעזר שמים ורואים פלאות. ומכאן למוד ולקח, לכל החפצים לזכות בסיוע ממרום; התחילו לפעול והסיוע בוא יבוא.

"לך שב מצרים כי מתו האנשים…" (ד, יט)
שואלת הגמרא (עבודה זרה ה, א): מי הם האנשים הללו המבקשים את נפשו של
משה? ומתרצת הגמרא: שהיו אלה דתן ואבירם. ולכאורה קשה, הרי היו הם עדיין חיים, אלא מתרצת הגמרא (כך הובא גם בנדרים ז, ב. סד, ב). בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות המתיקו רמז לדרשת חז"ל כי המילה "מתו" עולה בגימטריה "ירדו מנכסיהם"!
כתב הרב שלמה משה עמאר שליט"א: לפני שנים רבות כשגרתי בחיפה, הייתי מתפלל בליל שבת בביכ"נ בשכונת חליסה, ושם עמנו זקן אחד, מופלג בשנים וביר"ש, והייתי מלווהו אחר התפלה, ובאחת הפעמים, אמר לי למה כתוב "עני חשוב כמת", ודי שיאמר עני כמת. ופירש, דעני שהוא רגיל לפשוט ידו ולבקש די מחסורו, אינו כמת. שכבר רגיל בזה ופשיטת ידו של זה העני היא בעיניו כמו עבודה, ואינו מתבייש בזה כלל וכלל. אבל עני שהוא חשוב, ומתבייש לבקש מאחרים, והוא מצטמק ורע לו, וסובל מחסורו בסתר, הוא חשוב כמת, לזה אמרו עני חשוב, כמת.

"מי ה' אשר אשמע בקולו" (ה, ב)
אחד נכנס לבעל היסוד העבודה ואמר יש לי קושיות כלפי מעלה רחמנא ליצלן, ענה לו היסוד העבודה אתה לא הראשון, פרעה כבר אמר מי ד' אשר אשמע בקולו, על כל קושיא קיבל מכה ואז התיישב לו כל הקושיות.
וכמו שאמר הרה"ק ר' שמעון מיערסלאב כששאלו אותו למה האריך ימים אמר שאין לו קושיות ומי שיש לו קושיות אומרים לו בוא למעלה ושם נענה לך תירוצים.

"למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני" (ה, כב)
עוד בטרם תשובתו של פרעה לשליחות משה, הודיע לו הקב"ה כי עתיד הוא לסרב לבקשתם (ג, יט) "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך". אם כן – הקשה רבי מאיר שפירא זצ"ל, אביו של רבי משה שפירא שליט"א – מפני מה מתלונן משה רבנו? אלא, למה הדבר דומה? יהודי אחד נאלץ לעבר ניתוח. התבונן המרדים בתיק הרפואי, והודיע לו כי מצבו הרפואי אוסר עליו הרדמה. אעשה את הניתוח ללא הרדמה – הסכים היהודי – שמעתי על צדיקים גדולים שעמדו בכך. "מדבר בכאבי תפת" – הזהיר הרופא – "זה חתוך בבשר החי". "בכל זאת" – חזר היהודי – "עשה זאת". לקח המנתח את הסכין והחל לחתך, ואותו יהודי זועק וצוח מכאבים. "למה אתה צועק?" – תהה הרופא – "הלא מראש אמרתי לך, שזה יכאב!". "נכון אמרת" – הגיב היהודי – "אבל כשכואב צועקים…". אמנם הקב"ה הודיע למשה שהוצאת עם ישראל ממצרים תהיה כרוכה בכאב – סיים רבי מאיר – אלא שכעת כאב הדבר למשה, ולכן הוא פשוט צעק.