מאמר "ויחי"

מאת: מנחם ב"ר רחמים צדוק

איילת השחר

כוכב המופיע זמן מועט לפני זריחת השמש זמן הופעת הכוכב מסמן את האור הראשון של הבוקר

"ויחי יעקב"… עוד אבינו חי…עם ישראל חי… כוכב יעקב מאיר ומבהיק במרום, אך למטה עדין אורו מעומעם ומוצנע. הפרשה הזאת מתארת את סוף ימיו של בחיר האבות ואת פטירתו מן העולם, כשהיא פותחת בסימן של חיים, "ויחי יעקב".

עולמו של יעקב אינו עשוי לפניו כמישור בשום שעה בחייו, ועל אף שחמה של אושר סוף סוף יצאה מנרתיקה, ומיטתו שלמה, עדיין הוא אינו מרפה מלעלות בשלבי הסולם, ומטפס לו אט אט וללא הרף.

כוכב יעקב קרוי בשם איילת השחר, זהו כוכב שמאיר זמן מועט לפני עלות השחר, ובזמן הזה ובאותם הרגעים  העולם חשוך מאוד מאוד ועלטה מוחלטת שולטת באותם רגעים, עד שמופיע אותו כוכב ומאיר את החושך אט אט עם עלות השחר עם בשורת הגאולה.

"ר' חייא הגדול ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל, וראו איילת השחר שבקע אורה, אמר רבי חייא הגדול לר' שמעון: ברבי [בן רבי], אתה רואה? כך היא גאולתם של ישראל – בתחילה קימעא קימעא, וכל שהיא הולכת, היא רבה והולכת. ר' יודן אומר, עכשיו הם שרויים בצרות, ואם תבוא  הגאולה בבת אחת, אינם יכולים לסבול ישועה גדולה, לכך היא באה קימעא קימעא ומתגדלת והולכת לפניו

לפיכך משולה הגאולה לשחר, שנאמר- "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ" [ ישעיה נח ח ]  ולמה נמשלה לשחר? שאין לך אפלה גדולה יותר מאותה שעה הסמוכה לשחר, ואם יעלה גלגל החמה בבת אחת אין הבריות יכולים לסבול את האור ומיד נפגעים, אלא אט אט בוקע ועולה לו השחר מתוך אותה האפלה המוחלטת ומאיר באור החמה את כל העולם". [ 'ממעין האגדה' ד"ר א. ארזי ]

"וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם"

מתוך השכול ומתוך החושך בו היה שרוי יעקב אבינו ע"ה, הוציא הקב"ה את החמה מנרתיקה והזריחה על יעקב. אך לא לפני שכוכבו של יעקב האיר את השחר, הלא הוא יוסף הצדיק בנו אהובו. היכן ששפיעת השכל מצויה על האדם השלם, הרי שעליו תהיה שפיעת המזון והכלכלה, היכן ששכינה שרויה על האדם, שם יימצא השפע מכל טוב ה' במזון וכלכלה.

עריפת העגלה באה כתוצאה משפיכות דמים ושאין ידוע מי הרוצח, ושליחת העגלות המלאות בכל טוב ה' בזמן רעב מבהירה ליעקב את דרכי ה' הנסתרות שלא רק שלא נשפך דמו של יוסף, אלא שמיטתו כעת שלמה וכולם כולל כולם צדיקים לפני ה', ודרכי ההשגחה העליונה נשגבות מבינתנו.

"עוד יוסף דודי חי" כך הייתה שרה לפניו סרח בת אשר, ומשירתה זו נמשכה השירה כאורך חייה עד היום, ותימשך לעולם בשירה הידועה לכולם "עוד אבינו חי… עם ישראל חי".

ידע גם ידע יעקב שיוסף עדיין בין החיים, וליבו מאן להתנחם על בנו מכיון  שבלבו כרסמה הדאגה הגדולה מכל והיא, האם יוסף יישאר באמונתו? האם הוא ימשיך את דרך האבות, או שחלילה אבד ונטמע בין אומות העולם, ואז אין המיטה שלו שלמה, וכך היה כל הזמן שואל את בניו, "כלום יש פסול בכם? כלום יש ספק בליבכם באמונה? וכשראה את העגלות והבין שהשכינה עדיין מלווה את בנו אהובו, והוא מתמיד בלימודיו כפי שהיה טרם פרידתו מאביו, או אז "ותחי רוח יעקב אביהם". ומכאן ההכרזה "עוד יוסף בני חי".

יעקב אינו רץ לקראת יוסף אחוז אמוק מגעגועים להתחבק ולנשק את בנו אהובו, אלא הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים וקורא באותה העת את קריאת שמע בדמעות שליש, וככל שהוא מבין את סוד ההשגחה העליונה על בנו, הוא מוסיף לבכות עוד ועוד לנוכח ההתפעלות הנפשית בה הוא רואה עין בעין את סוד ההשגחה.

כאן בפעם השנייה זוכה יעקב לזריחה המיוחלת, אך שלא כזריחה הראשונה בה הולך צולע על ירכו, אלא הפעם זוהי זריחה שבאה לאחר עלטה מוחלטת וייאוש מטלטלות החיים שעבר במשך מאה ושלושים שנים מעטים ורעים, וכעת היא תזרח לא רק לו, אלא לכלל בית ישראל וללא אותה הצליעה כבפעם הראשונה.  ו"כעת ייאמר לישראל מה פעל אל".

גילוי הקץ אינו רלוונטי לגבינו כעם ה', אם לא שנתברך קודם כל בברכותיו של יעקב אבינו, ולכן, יש להקדים בראש ובראשונה את הברכות כשבראש כל הברכות תבוא הכותרת האומרת "האספו ואגידה לכם"… וכן

 "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם"

  אם חפצים אנו בגאולה השלמה העתידה לבוא במהרה, נשכיל קודם להתקבץ ולהתאסף ולהתאחד סביב האמונה בייחוד ה' יתברך, כשאין בליבנו ספקות ואין בהליכותינו צליעה, אלא קיבוץ והישמעות לציווי הא-לוהי שביסודו הוא קריאת שמע בין אם אנחנו בני יעקב הגלותיים, ובין אם אנחנו בני ישראל הגאולים. 

אט אט תפציע איילת השחר כוכב יעקב ועלינו תזרח שמש צדקה מרפא בכנפיה אמן.