לק"י
מאמר לסדר "בשלח" 

מאת: מנחם צדוק

"*הנס בראי היהדות*"
ללא ספק שהאירוע הגדול והנורא המתואר בפרשתנו הינו "קריעתו של ים סוף" ואיבוד אויבי ישראל בתוך מצולותיו. [כן יאבדו כל אויביך ה' ] כמוהו, כן אירע 40 שנה מאוחר יותר עם כניסת ישראל לארץ המובטחת, נקרע הירדן לשניים, ועברו בו ישראל בבטחה על אף המים הרדודים שהיו בו. ננסה לעמוד על טיב שני האירועים הללו בהמשך ולעמוד על ההבדל והמשמעות שבו בין שתי הקריעות. אבל לפני הכול נציג כאן כמה שיטות בעניין הגדרת "הנס" בראי היהדות בקרב חכמי ישראל שעסקו במחשבה והגות בפירושם על המקרא.
דעת הרלב"ג
*הרלב"ג* על ספר יהושוע בפרק ד' אשר שם מובא אותו אירוע בו נקרע הירדן לעם ישראל, ניסה להסביר על שני אופנים, איך בפועל התרחש הנס.
א. הגיח בפתע פתאום ענן כבד והוריד גשם ספירי שירד בכוח על הירדן ובכך הוא חצה אותו עד שעברו בו כולם על קרקע יבשה לצד השני [המערבי] של הירדן.
ב. רוח חזקה מאוד נשבה והעמידה את המים מבלי לאפשר להם לזרום כרגיל, וכשהקרקע הייתה יבשה, עברו שם בבטחה לצד השני.
מדברי הרלב"ג הללו ניתן בברור לעמוד על שיטתו בכל מה שקשור לנס, שהנס מתרחש אך ורק במסגרת הטבע, ואין כאן שידוד מערכות, אלא שילוב של כוחות בטבע וכמובן העיתוי שבא באותו הזמן בדיוק כשהם צריכים לתשועה. כמו כן ניסה שם להסביר לנו על קריעת ים סוף, שהקב"ה כיוון על ידי שילוב של "רוח חזקה" וגאות ושפל ובכך נתגלתה היבשה שבקרקעית הים, ובני ישראל עברו ביבשה שבתוך הים בבטחה. ושוב, הנס כאן הוא התזמון שבו התרחש הנס עם שילוב הכוחות שבטבע אשר מראה בעליל שיש כאן יד מכוונת מלמעלה על אף שיבוא הפילוסוף היווני ויתעקש ויאמר *"מקרה הוא שקרה"*.
דעת *המלבי"ם* בעניין הנס.
לאחר שהמלבי"ם שם באותו הפרק הנ"ל שפך מרורות על הרלב"ג ותקף אותו בצורה החריפה ביותר על שפירש את הנס בדרך הטבע. כתב את דעתו והיא שבכול עצם יש מיקרים שחלים בו [ 10 קטגוריות לאריסטו שהאחד הוא עצם והתשעה הם מיקרים שיחולו בו] כלומר, מה שמאפיין כל עצם ועצם, הם אותם המקרים שיחולו בו. לדוגמא: הכיסא הוא עצם, קשיותו, ריבועו, גובהו, יבשותו, ועוד…אלו מקרים שחלו בו והגדירוהו ככיסא. אש, היא עצם, המקרה שבה הוא החום. לדעת המלבי"ם הנס יחול במקרים ולא בעצם. כלומר עצם לא יהפוך לעולם לעצם אחר שהרי זה בגדר נמנעות לשיטתו. שולחן לא יהפוך לבעל חי כי כך גזרה חוכמתו, אלא העצם קיים, והנס יחול במקרה שבו. כשהושלך אברהם אבינו ע"ה לכבשן האש וכמוהו גם חנניה מישאל ועזריה, לא שרפה אותם האש מפני שמקרה החום שבה הפך להיות מקרה קר ולא כפי שהיה חם בטבעו, כלומר הייתה האש קרה. לעומתו הרלב"ג הסביר על בסיס מה שמובא גם בתלמוד בכמה מקומות [ חולין קכז, סנהדרין סג א , חגיגה כז א ] שנזדמנה להם סלמנדרא שכל מי שסך על בשרו מדמה הרי הוא חסין אש, וכך עשתה אימו של חזקיה המלך כשרצה אביו להקריבו למולך, מרחה את גופו מאותו דם של אותו שרץ וכך הוא ניצל. כמובן שהדברים הם על סף האגדה הטעונים הסבר מיוחד, אך נשאיר זאת למועד אחר.
קריעת ים סוף יוצא איפה לדעת המלבי"ם שמקרה הרכות שבמים הפך מרך לקשה וכפי מאמר הכתוב *וּבְר֤וּחַ אַפֶּ֙יךָ֙נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד נֹזְלִ֑ים קָפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם:*
דעת *הרמב"ם* בנס, הוא אינו מגדיר מפורשות את התרחשות הנס כפי שעשה המלבי"ם… אלא כמגלה טפח ומכסה טפחיים. בעניין הנבואה שתחול על הנביא כתב הרמב"ם במורה [ח"ב לב] *שהנבואה היא מחוקי הטבע ואם האדם השלם הכשיר עצמו לנבואה על פי כל הכללים והינו שלם במעלות המדותיות וההגיוניות, הרי שבהכרח תחול עליו הנבואה וברצון השם יתברך. [ להבדיל מהפילוסוף הטוען שהנבואה תחול בהכרח, ולדעתו אין מושג כזה "רצון ה' " או "חפץ ה' " ] ומוסיף שם הרמב"ם שאם לא תחול עליו הנבואה [כפי שקרה לברוך בן נריה] יהיה זה בדרך "נס" כפי שהתייבשה ידו של ירבעם בהרימו ידו כנגד הנביא עידו*. מאידך כותב הרמב"ם כנגד *חכמי האיסלם* [כת המדברים= מותכלמין ] בשמונה פרקים [ ההקדמה לאבות ] כדברים הבאים:
*"אומרים שהרצון בכל דבר, עת אחר עת תמיד. ולא כן נאמין אנחנו. הרצון היה בששת ימי בראשית, שימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד … ומפני זה הוצרכו החכמים לומר כי כל המופתים היוצאים חוץ לטבע אשר היו, וגם אשר עתידים להיות מאשר יעד להם הכתוב – כולם קדם להם הרצון בששת ימי בראשית, והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהם מה שיתחדש. וכאשר יתחדש הדבר בעת הצורך יחשבו הרואים בו שעתה נתחדש – ואין הדבר כן."*
יוצא שלפי הרמב"ם דברים הנתפסים כניסים, מקורם בתכנון מקורי מזמן בריאת העולם ואפשרות התהוותם של הנסים נובעת בשל היותם מתוכננים מראש, כאשר הם בעצם אינם מבטאים סטייה מחוקי הטבע במובן הרחב ביותר. וכך כתב מי מהוגי הדעות שבדורנו *"בכל מקום שהוא [הרמב"ם] יכול להסתפק בהסבר הטבעי של האירועים הדתיים, מבלי לקפח את תוכנם הדתי, הריהו מסגל לעצמו הסבר זה ושוקד על כך שההודאה בפעולת א-לוהים, הנעלה מן הטבע, לא תשמש אמצעי לערער ולחזור ולערער את קשר העולם, את סדרו של העולם"*.
כמו כן הרמב"ם העניק לא מעט פירושים אלגוריים לאירועים המוזכרים במקרא בדרך של חזון, כשלמעשה בגישתו זו הוא מצמצם את האלמנט הניסי ואפילו מעלימו לגמרי. הדוגמא לכך, שלושת המלאכים שבואו לאברהם אבינו, וכן פי האתון שדיבר, וכן לעתיד לבוא יגור כבש עם זאב ששם פירש שמדובר על השלום שישרור בעתיד בקרב הארץ, ועוד הרבה דוגמאות לכך שהרמב"ם צעד בדרך הרציונאלית מבלי להזדקק לפרשנות המעלה זרויות כלשונו, ושכול אותם פרשות הנ"ל נאמרו בדרך הנבואה והחזון.
דעת *הרמב"ן* בעניין הנס היא שהדברים התרחשו כפי שהם מתוארים במקרא על אף כל הזרויות, ונס הוא נס באשר הוא והקב"ה מנהיגו בעולם בחוכמתו מבלי שנוכל להסביר זאת בדרך כזו או אחרת, ואף הוא לא חשך שבטו, וביקר ביקורת נוקבת על דברי הרמב"ם כמובא לעיל.
מדוע הוצרכו לנס כל כך גדול עם כניסתם לארץ בכך שנבקע להם הירדן? הרי אפשר גם ללא נס לעבור בו בשל מימיו הרדודים? על שאלה זו היה מי שהשיב ואמר, *"ביציאת מצרים מוכרחים היו לעבור בים סוף וזאת כדי להיפרע מפרעה ומעבדיו. ואילו בחציית הירדן כדי להיכנס לארץ זה כדי להראות לנו ולכול אומות העולם, שיש מי שמנהיג את עולמו כרצונו ובחפצו, והוא אשר קבע כמסמרות שהארץ בזאת שייכת רק לעם אחד וללא שום שותף או שכן זר, וזה לעם היהודי בניו ובני רחומיו של אדון הכול. ולכן עשה זאת בליווי נס אשר כל רואהו או שומעו מבין שיד השם יתברך בדבר וברצונו אנו נוחלים את הארץ הזאת."* והמקום ברוך יסייענו על מעשה רצונו אמן.