מאמר "מקץ" 

מאת: מנחם ב"ר רחמים צדוק

 "וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" 

ציון הגיל של יוסף בעמדו לפני פרעה בא כמקבילה לציון גילו של יעקב בפרשה הבאה "ויגש", בשעה שנפגש עם פרעה ובירך אותו. יוסף היה בן שלושים שנה, ואילו יעקב היה בן מאה ושלושים שנה, כלומר ההבדל בין האב ולבין הבן בעמדם שניהם לפני פרעה הוא מאה שנים.

בשני המקרים הלשון זהה במקרא- אצל יוסף נאמר לאחר שעמד לפני פרעה "ויצא יוסף מלפני פרעה" ואצל יעקב בתום המפגש עם פרעה נאמר "ויצא מלפני פרעה" אלא שאצל יעקב לא הוזכר שמו שהוא יצא מלפני פרעה כפי שצוין שמו של יוסף.

בתום מאה ושלושים שנה לחייו של יעקב מסתיימת לה מסכת ייסוריו, ואילו אצל יוסף בתום שלושים שנה מסתיימת לה מסכת ייסוריו ומכאן מתחילים חייהם החדשים בטובה ואושר.

חייו המאושרים של יעקב היו בסך הכל שבע עשרה שנים, שהיה זה סך הגיל בו היה יוסף בזמן הפרדה מאביו, ואילו שנות חייו הטובים של יוסף היו שמונים שנה עד סוף חייו.  כלומר ההשגחה העליונה קבעה שליוסף יש יותר שנים מאושרות בהרבה מאשר לאביו. מה הסיבה?

כאן המקום להזכיר  שיעקב היה בן שמונים שנה כשלראשונה הוא בא במגע עם אישה שכן הכתוב מעיד עליו ואומר, "ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני" אך גם יש להזכיר כאן שאת הבכורה של ראובן נטל יוסף מפני שהוא היה יותר ראוי לה, והוא זה שנטל פעמיים בנחלה בארץ ישראל [ מנשה ואפרים ]. עוד יש להזכיר והיא נקודת המפתח להבנת כל הנאמר כאן, שליעקב היו ארבע נשים ושהוא היה חייב בעונתן כפי שההלכה מחייבת בישראל, בעוד שליוסף הייתה רק אישה אחת בלבד שממנה היה ראוי להביא את שנים עשר השבטים, מה שנחסך ממנו.  ואי אפשר להתעלם מהקשר שיש בכל המקרים הללו שציינתי, והוא שכל מה שאירע להם, הוא סובב סביב העניין הקשור לחיי האישות שפקדו אותם.

יוסף זכה לבכורה וזכה להרבה שנים של חיי אושר בגלל שגבר על יצרו בתנאים הקשים ביותר עם אשת פוטיפר, והייתה לו רק אישה אחת. אך מצד שני איבד את הזכות להביא את שנים עשר השבטים בגלל שסלסל בשערו וגרם לליבוי היצר בבית פוטיפר אדונו.

ראובן איבד את הבכורה בגלל מקרה בלהה אשת אביו יעקב

ויעקב "זכה" למנת יתר של ייסורין שבאו עליו בגלל ריבוי הנשים, ולמרות שהיה גדור מאוד בחיי האישות עם כל זה עובדתית הוא היה מצוי הרבה עם נשותיו עקב קיום המצווה, וסיבת הסיבות קבעה שבדרך זו יביא יעקב את שנים עשר השבטים.

עניין זה של ריבוי הנשים אצל יעקב בא לידי ביטוי במאבק שלו עם אותו מלאך בלילה, שעל פי חז"ל היה זה שרו של עשו היינו היצר הרע שיש בתוך האדם המאמין, ואתו הוא נאבק עד עלות השחר שבו יתבטל ממנו אותו יצר לגמרי, והצליעה של יעקב היא כתוצאה מהנגיעה בכף הירך שהוא ביטוי לברית המילה, וכפי שראינו בהשבעת אברהם את אליעזר ובהשבעת יעקב את יוסף שהשביעו אותם באמירת "שים נא ידך תחת ירכי" שהשביעום בברית מילה, ולכן יש לשרש אחר אותו יצר המיניות בכך שלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כך הירך כי נגע בכף ירך יעקב, שמי שמרבה באותו העניין הוא במצב של נשייה [ שכחה]  ומנותק לגמרי באותו הרגע מהמושגים הא-לוהיים עד כדי הסרת ההשגחה בההיא שעתא וממילא האדם נתון למקרים.

וכך כותב רבנו הרמב"ם במורה ח"ג פרק נא' וז"ל "והנה נראה לי עתה אופן עיוני נפלא מאוד, שבו מתפרקים ספקות ויתגלו בו סודות א-להיים, והוא…כי כפי ערך דעת כל בעל דעה תהיה ההשגחה בו, והנה האדם השלם בהשגתו אשר לא תחדל דעתו מה' תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד, והאדם השלם בהשגתו, אשר רוקן את מחשבתו מה' בעת מסוים, הרי תהיה ההשגחה עליו בעת מחשבתו בה' בלבד, ותתרוקן ההשגחה ממנו בזמן עסקיו…ולפיכך נראה לי כי כל מי שפגעה בו רעה מרעות העולם מן הנביאים או החסידים השלמים, שלא פגעה בו אותה הרעה אלא בעת [או מחמת ] ההעלם, [ העדר השגחה] ולפי ערך אורך אותו ההעלם או פחיתות הדבר אשר הייתה בו ההתעסקות, יהיה עוצם הפגע… [ שני גורמים אלה הם או קלישות קלה ממושכת, או חתך עמוק אף אם קצר בהקיפו, שני אלה מדקקים את המגע. הערת הרב קאפח שם] ותהיה השגחת ה' יתעלה תמידית במי שהושג לו אותו השפע העומד לרשות כל מי שהשתדל להשיגו, ושבעת שלמות מחשבת האדם והשגתו את ה' יתעלה בדרכים האמתיים וחשקתו במה שהשיג, לא יתכן אז כלל שיפגע באותו האדם מין ממיני הרעות, לפי שהוא עם ה' וה' עמו. אבל בעת פנותו ממנו יתעלה אשר הוא אז מוסתר מה', הרי ה' מוסתר ממנו, והרי הוא אז מזומן לכל רע שיארע שיפגע בו. כי העניין הגורם את ההשגחה וההצלה מים המאורעות, הוא אותו השפע השכלי, וכבר נסתר זמן מה מאותו החסיד הכשר, או לא הושג לאותו החסר הרשע, ולפיכך אירע להם מה שאירע. עכ"ל.

מאה ושלושים שנה של ייסורים שבאו על יעקב אבינו מקופלים בתוך שלושים שנה של ייסורים אצל יוסף…ומאה השנים המבדילות בין יעקב ולבין יוסף, הם כנגד גילו של הסבא אברהם שמל את עצמו בגיל מאה והסיר את זוהמת הנחש הקדמוני מעליו כדי להתקדש בעבודת שמיים תוך שהוא מחליש את היצר בברית המילה לעבודת היוצר בורא העולם.

יעקב במשך שבע עשרה שנים מלידת יוסף בנו, יצק לתוך נפשו של יוסף את כל מה שהיה בו מן המעלות המדותיות ומן המעלות ההגיוניות והפך אותו למשביר לכל העולם. האחד משלים את השני יעקב הרבה בנשים ולבו היה לשמיים כדי להוליד שנים עשר שבטים, אך שילם בכך מחיר של מאה ושלושים שנה של סבל וייסורים, ויוסף שהיה גדור וצנוע ביותר בכל הקשור לנשים, זכה לשנים רבות של אושר, אך נחסכה ממנו הזכות להביא את שנים עשר השבטים כי סלסל בשערו ופיטפט ביצרו.

אם כן כעת הם כאחד עומדים לפני פרעה מלך מצרים, שזה לראשונה מלכות ה' ניצבת לפני פרעה, וכאן כבר האב ובנו הצדיק הניחו את היסוד לעימות ההיסטורי שבין ישראל ובין אומות העולם שבראשם מצרים דאז שהייתה מעצמה גדולה, ובה החלה לנצנץ לראשונה מלכות ה' ושלטונו על הממלכה הגדולה ביותר – מצרים. הנחת היסוד לאותו עימות עתידי בין ישראל ולבין אומות העולם, באה במפגש זה בסימן משיחיות בן יוסף כמשדד מערכה לקראת משיחיות בן דוד שימליך את ה' יתברך על כל באי עולם.

ולכן הנראה בעיניי, שפגישת יעקב את פרעה , מן הסתם היה בה גם יוסף, ויש לכך חשיבות רבה כדי לבשר למצרים על מה שבעתיד ראוי להיות,  והם באו כאחד ובשליחות אחת ואף יצאו מלפני פרעה כאחד, ולכן לא הוזכר שמו של יעקב ביציאתו מפרעה, מפני שיוסף היה כלול בתוך כל האירוע ההיסטורי הזה.

יזכנו הקב"ה להתקדש ולהתהלך לפניו בדרכם של האבות הראשונים בעבודת שמיים למען שמו באהבה אמן.