שכר רופאים – מאת ר' שלמה לוי הי"ו
ראשי פרקים
ה. לימודי רפואה כשכר טרחה ובטלה
ו. תורנויות, משמרות והמגזר הציבורי
בטוש"ע (יו"ד שלו,ב) מובא: "הרופא אסור ליטול שכר החכמה והלימוד אבל שכר הטורח והבטלה מותר", אך מייד בהמשך (שם,ג) מבואר ש"אם התנה בשכר הרופא הרבה – חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לו דמים". מכאן עולות השאלות:
א. כיצד יש לחשב את שכר "הבטלה והטרחה" של מי שאין לו עיסוקים אחרים ולמד לימודי רפואה במשך שנים רבות?
ב. מהו שכר "החכמה והלימוד"? האם רופא עובר על איסור כשהוא גובה על-כך שכר?
א. שכר רופאים כדין השבת אבדה
הגמרא (סנהדרין עג,א; וראו גם ב"ק פא,ב) לומדת שאדם מחויב בהצלת חיי חברו מדין השבת אבדה: "אבדת גופו מניין? תלמוד לומר: והשבֹתו לו". על אף שהגמרא מייחסת דרשה זו להצלת חיי חברו, נראה שריפוי חולים בכללותו נכלל בגדרי השבת אבדה ונחשב כ"אבדת גופו", וכך לכאורה משמע מהגמרא בב"ק.[1] הפוסקים אינם מבחינים בין חולה שיכול לבוא לידי סכנה לבין חולה שאינו יכול לבוא לידי סכנה,[2] ומכאן נלמד שהרפואה היא מצוה. מכאן גם נגזר שכר הרופאים, וכך כותב רמב"ן (תורת האדם, שער הסכנה):
ורחמנא אמר "והשבותו לו", ואמרינן לענין מצות – מה אני בחנם אף אתה בחנם. הלכך שכר החכמה והלימוד אסור, דהוי ליה כשכר הזאות וקידוש, אבל שכר הטרחה מותר דהוי ליה כשכר הבאה ומילוי דמותר, וכן שכר בטלה מותר כדתנן (בכורות כט,ב) אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל.[3]
מכאן ששכר הרופא דומה לשכר השבת אבדה, כמו גם לשכר מצוות-עשה אחרות שאדם עושה עבור חברו, שאסור לקחת שכר עבור עשייתן.[4] לעומת זאת, מותר לקחת שכר בטלה, כנגד ההפסד הממוני שנגרם לו, במידה שנדרש להתבטל מעבודתו.[5] כך לעניין מצוַת השבת אבדה התורה לא חייבתו להשיב את האבדה בחינם, בזמן שהוא עסוק במלאכה אחרת (טוש"ע חו"מ סי' רסה), ולרופא מותר לגבות שכר כאשר הוא נדרש להתבטל ממלאכה אחרת כדי לטפל בחולה.
בנוסף, גם כאשר לצורך קיום המצווה אינו מתבטל ממלאכה אחרת, מותר לקחת שכר עבור פעולות שאינן מגוף המצווה, ושאינו מחויב בהן, בדומה לשכר "מילוי והבאה" של אפר ומי חטאת, פעולות שאינן מגוף המצווה, שמותר לקחת עבורן שכר.[6] לעומת זאת, הדעות חלוקות ביחס לשכר טרחה כאשר הוא מחויב בקיום המצווה ואינו בטל ממלאכה.[7]
ב. התנה בשכר הרופא הרבה
בגמרא (יבמות קו,א; ב"ק קטז,א) מובא: "הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעברה לפניו ואמר ליה טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו. עלמא אמר ליה משטה אני בך". מכאן למד רב פפא (יבמות שם) שגם כדי להימנע מיבם שאינו הגון רשאי להתחייב על סכום כסף גבוה תמורת החליצה, ואחר-כך לומר "משטה אני בך" ולא לשלם. כתב על כך רמב"ן:
"מי שיש לו סממנין וחבירו חולה צריך להן, אסור לו לעלות בדמיהן יותר מן הראוי. ולא עוד, אלא אפילו פסקו לו בדמיהן הרבה, מפני דוחק השעה שלא מצאו סממנין אלא בידו, אין לו אלא דמיהן… ושמעינן מינה דכל דמתני בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו יכול לומר משטה אני בך… אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה – חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים.[8]
הרמב"ן עונה שהרופא לא הפריז בשכרו, כי חכמתו שווה הרבה. ועדיין קשה – הרי לעיל כתבנו שאסור לרופא לקחת תשלום עבור שכר הלימוד והחכמה? מתרץ הרמב"ן:
אלא כל מצוַת עשה דרמיא אכולי עלמא, אם נזדמן לו ולא רצה לקיימה אלא בממון – אין מוציאין מידו ואין מפקיעין ממנו חיוב שלו,[9] שאין זה כדין ריבית שיוצאה בדיינין, דרחמנא אמר "וחי אחיך עמך", אהדר ליה דליחי עמך.
בלבוש (יו"ד שלו,ג) מבואר שיש לחלק בין השבת אבדה, בה החיוב הוא על המוצא לבדו, לעומת השבת אבדה דגופו, בה החיוב מוטל על "כל מי שהוא יודע רפואות", ולכן "אין מוציאין מידו".[10]
רמב"ן מביא גם דעה אחרת, על פיה במעבורת אין לו אלא שכרו מפני שמחויב בכך מצד המצווה, וכך גם הרופא מחויב מצד המצווה, לפיכך "אין לרופא אלא שכר בטלה שלו, שאם היה בטל מהסלע והתנה עמו נותן לו סלע".[11] רבים מהפוסקים סוברים כך: רבי יהודה החסיד (ספר חסידים סי' רצה)[12], מרדכי (ב"ק רמז קעד), שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תתקפו) שכתב ש"כן היא הסכמת רוב המפרשים", וגם הוא עצמו נוטה לדעתם.[13] כן דעת ר"ע מברטנורא, רש"י (כמבואר בשו"ת משיב-דבר סי' נא) והריטב"א ביבמות (קו,א; מובא גם בנמוקי-יוסף לד,ב).
ג. שכר החכמה והלימוד
1. מצות עשה "דרמיא אכולי עלמא"
לדעת פוסקים רבים,[14] דברי הרמב"ן שמצוה "דרמיא אכולי עלמא… ולא רצה לקיימה אלא בממון… אין מוציאין מידו", מתייחסים רק לחובה לשלם כפי שהתנו ביניהם, ולא לעצם האיסור – שבעינו עומד, וכך משמע מלשון הרמב"ן.
הנצי"ב (שו"ת משיב דבר סי' נא; ראו גם ב"ח חו"מ ט,ט) מנמק את החילוק בין החובה לשלם לרופא לבין האיסור על הרופא לבקש שכר עבור חכמתו: "בכל קבלת שכר בדבר איסור, אין לו דין גזל אלא מכירה", וה"איסור ליטול שכר מצוה אינו אלא בשעת פסיקת שכר כדי לעשות מצוה… אבל אחר שכבר פסק שכר, שוב אין איסור לקבל שכר, משום הכי חובה גם לקיים הבטחתו במקום שאין שם טעם של משטה אני בך".
בספר צדה-לדרך (המאמר הרביעי ב,ב) ומטה-משה (עמוד גמילות-חסדים ד,ג) מובא שלרופא אסור ליטול שכר החכמה, אך בהמשך דבריהם כתבו: "הרופא שהתנה בשכר גדול רשאי… שאין זה דומה לרבית שיוצא בדיינים, התורה אמרה 'וחי אחיך עמך'… אבל זה שנתן לו החיים והשלום אינו מן הדין שיקפחו שכרו, שאם לא כן נעלת דלת לפני החולים". נראה שלדעתם גם רמב"ן בסוף דבריו מתיר לרופא ליטול שכר חכמתו, מצד תקנה.[15] אולם אם כך, נשאל: מדוע דיינים אינם רשאים ליטול שכר? והרי התורה חשובה יותר!
אולי ניתן למצוא לכך תשובה בדברי רמב"ן עצמו, על פי גרסת הפרישה (יו"ד שלו,טז), שאיננו יכולים לכוף את הרופא על קיום המצווה. הר"ש גורן (אסיא לט, טבת תשמ"ה, שביתת הרופאים לאור ההלכה) מוכיח מכאן, "שמצוה המוטלת על כל העולם אין יכולים לכוף על היחיד".[16] בניגוד למצוַת השבת אבדה המוטלת על המוצא לבדו, מצוַת ריפוי חולים מוטלת על כל העולם.[17] ובניגוד למצוות רבות אחרות, שיכול האדם לבחור שלא לקיימן – כגון שלא לדון, או שלא ללמד תורה כדי ללמוד בעצמו[18] – רופא חייב לטפל בכל חולה שבא לפניו, כמבואר בטוש"ע (יו"ד שלו,א): "ואם [הרופא] מונע עצמו הרי זה שופך דמים ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מהכל אדם זוכה להתרפאות",[19] ואינו רשאי להשתמט מכך. הרי שביחס לרופא, מצווה המוטלת על כל העולם מוטלת על היחיד. לכן, דווקא עבור הרופא נדרשת תקנה המתירה לו לבקש ממון הרבה. אמנם כך הוא גם מפסיד משכר המצווה (ראו להלן ד/2), אך בדיוק מסיבה זו, גם כל חובת המצווה כבר אינה נופלת על הרופא היחיד לבדו.
התשב"ץ (ח"א סי' קמה; ח"ד חוט-המשולש סי' כ) מרחיק לכת, וסובר שרופא רשאי להתנות על כל סכום שירצה, כי האיסור הוא רק "היכא דלא פסק עמו שכר קודם עשייתה", ו"כל מצוה דרמיא אכוליה אלמא אין חייב לעשותה בחנם". מכאן שמותר לקחת תשלום עבור קיום המצוות בכללותן.[20] אך בספר שערי-רחמים (או"ח סי' יד; ראו גם שדי-חמד מערכת ר"ה ב,יז) הקשה על התשב"ץ ודחה מכול וכול את האפשרות להסיק מדברי רמב"ן היתר כללי לקבל שכר עבור מצוות שאדם עושה עבור חברו. אחרת לא ניתן להבין את הסוגיות בגמרא האוסרים ליטול שכר כדי לדון, אפילו אם מראש התנה על כך. לכן לדעתו, "גם הנותן עבר אלפני עור". בשדי-חמד הוסיף להקשות: "אם כן גם שכר לימוד מותר ליטול, שהרי כל אדם יכול להתחכם ללמוד…ואם כן, הא דמה אני בחנם וכו' היכי משכחת לה"?
יש לתרץ קושיות אלו, בכך שהתשב"ץ (ח"א סי' קמה) חולק על כל הפוסקים,[21] האוסרים על דיינים ליטול שכר בטלה דלא מוכח (ראו להלן פרק ד). לדעתו שכר בטלה דלא מוכח, מותר אך מכוער. בהמשך דבריו הוא עורך השוואה בין שכר בטלה דלא מוכח של דיין לשכר החכמה של רופא, שבשניהם "אין לה דמים". לכן לדעתו נראה שבשניהם רשאי להתנות על שכרו ללא הגבלה, ואין בכך איסור, אלא רק כיעור.[22] הרי שלדעתו יש להתייחס לאיסור של הרופא ליטול שכר חכמתו כאיסור של הדיין ליטול שכר בטלה דלא מוכח, שאין בו איסור, אלא רק כיעור.
2. דוחקא דציבורא ועת לעשות
בשו"ת אגרות-משה (ח"ח יו"ד סי' נב) מובא ש"מאחר שכמעט אין אחד שמוכן לטרוח ולהוציא הוצאות הנדרשות להיות רופא בלי שידע שיהיה מותר לו לקבל שכר כזה שנותנים, הוי ממילא כאלו התנו [החולים] מעיקרא שיתנו להם שכר כזה".
על כך לכאורה יש להקשות מדברי הסמ"ע (חו"מ רעב,יז; ראו גם מחנה-אפרים הל' שכירות סי' טו) שכתב: "מה שהוא עליו לעשות משום מצוה, כגון פריקה ודין ולימוד תורה וכיוצא בו, דאסור לקבל עליה שכר אף אם ירצו ליתן לו". כך כותב הב"ח (חו"מ ט,ט-י), שאם בעלי הדין נותנים לדיין מעצמם שכר בטלה דלא מוכח, הוי מכוער ואסור. כך גם משמע מדברי כל הפוסקים ביחס לשכר השבת אבדה.[23]
אלא, יש לחלק ולומר שהדברים באגרות-משה מתייחסים להיבט הציבורי, וההיתר לקבל שכר שלכאורה אסור, הוא משום "דוחקא דציבורא".[24] לפי היתר זה מותר לרופא גם לקבל שכר עתק, כל עוד הוא בגדר המקובל, עבור ניתוחים ופרוצדורות מורכבות, שללא ספק נכללים בגדרי שכר החכמה. שכן כדי שאנשים יהיו מוכנים להיכנס להשקעה רבת השנים הנדרשת לשם כך, כשבמהלך כל השנים הללו הם אינם מקבלים תמורה כספית הולמת כלל, צריך שבסוף הדרך יהיו גם כאלו ששכרם יהיה גבוה וחריג.
באופן אחר, הר"מ שטרנבוך (הלכות הגר"א ומנהגיו, מצוַת תפלה, עמ' קכ-קכא) כותב שהותר לרופאים ליטול שכר חכמתם גם משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". כך כתב גם הרח"ד הלוי ("שביתת הרופאים בהלכה", ברקאי ב', עמ' 22-33), שראה בהיתר לקבל שכר חכמה תקנה ציבורית, משום פיקוח נפש, כדי שתהיה מערכת רפואית ברמה נאותה, בדומה למובא בקרבן-נתנאל (ירושלמי נדרים פ"ד ה"ג): "הא דמלמדי משניות נוטלין שכר הוא מדרבנן, דיש כח ביד בית-דין לעקור דבר מן התורה בדבר שהוא לקיום התורה". הוא משווה זאת להיתר של רבנים ותלמידים לקבל שכר כדי להגדיל תורה ולהאדירה, אשר פוסקים רבים התירו משום "עת לעשות לה'".[25]
אולם נראה שיש מקום לדון בסוגיא זו. שהרי מן הראוי שהמניעים העיקריים של ההולכים לעסוק בתחום הרפואה, יהיה הרצון לעזור לזולת והעניין הרב שיש בעבודה עצמה, ובוודאי לא חמדת הממון, שבסופו של דבר עלולה להביא גם לשחיתות ולפגיעה בחולים. ובאמת, ידוע לכולם שהשכר לשעת עבודה של רוב הרופאים במדינת ישראל אינו גבוה, ולמרות זאת הביקוש להתקבל ללימודי רפואה גדול לאין ערוך מההיצע, ודרישות הסף לפקולטות לרפואה גבוהות יותר מבכל תחום אחר. נראה אפוא שהמניע העיקרי לבחירה במקצוע הרפואה אינו כלכלי.
ניתן למצוא תימוכין לגישה זו בדברי הפוסקים. בשו"ת ציץ-אליעזר (ח"ה רמת-רחל סי' כה) כתב: "דיו לנו בצרת שכר הרופאים המעבירים עלינו את המדה", ובספר מסגרת-השלחן (יו"ד שלו,ג) באמצע המאה ה-19 כבר כתב: "ומה נאמר בדורות הללו דהרופאים לוקחים לביקור חולים יותר מן הראוי לשכר טרחן ועמלן, ודמי"ם בדמי"ם נגעו מלה בסל"ע, והחולים וקרוביהם זלים זהב מכיס לגדל פר"ע לרופאים אנשי דמי"ם וחכמ"ה".
לדעות אלו, כשהרופאים דורשים סכומים שרבים בציבור אינם יכולים לעמוד בהם, אזי השכר הגבוה הוא זה שנועל את הדלתות בפני החולים. לכן יש למצוא את האיזון הנכון בין השכר ההוגן והראוי לרופאים לבין מגבלות הציבור והמערכת הציבורית.
3. לימודי הרפואה
מובא בפרישה (יו"ד שלו,יא; ש"ך שלו,ה): "שכר הלימוד אסור – פירוש, שלמד הרופא לחולה או להמתעסק עמו שיעשה לרפואתו כך וכך". הרב שאול ישראלי (חוות בנימין ח"ג סי' קי) מסיק שרק עבור שכר ההוראה לחולה, שיש בה מצווה, אסור ליטול שכר. אולם עבור לימודי הרפואה, שכשלעצמם אין בהם מצווה, מותר לבקש כל ממון שרוצה שהרי "חכמתו מכר לו ואין לה דמים". לדעתו כך סובר גם הט"ז (יו"ד שלו,ג), הכותב "שמתחילה לא היה חיוב עליו ללמוד זה" ולכן יכול לבקש על כך כל מחיר שירצה. אולם על דרך הפשט נראה שהט"ז מתייחס לדברי הרמב"ן, שלא עליו בלבד מוטלת החובה לקיים את המצווה כי "מתחילה לא היה חיוב עליו ללמוד זה", אלא חובה זו מוטלת על הציבור כולו.
לגישה זו, למעשה אין משמעות לאיסור על הרופא ליטול שכר עבור החכמה והלימוד, כי על אף שכיום לימודי רפואה מצריכים השקעה רבה לאין ערוך מבעבר, תמיד נדרש להשקיע זמן ללימוד מקצוע זה, וממילא יוכל הרופא לדרוש כל שכר שירצה, ולא מצינו בפוסקים התייחסות לכך. קשה גם להתייחס ללימודים רשמיים שלומדים באינספור אוניברסיטאות כ"חכמה שאין לה מחיר". יש מקום לדון ביחס ללימודי ההתמחות, אולם בתקופה זו מקבל הרופא ממילא שכר בטלה.
ד. שכר הבטלה
ביחס לאופן חישוב שכר הבטלה לרופאים מובא בשבט-יהודה (יו"ד שלו,ב) ש"אופן ההשערה בביטול [לרופאים], דינו כדין השבת אבידה דבחו"מ סי' רסה". דין זה מחייב שיהיה "שכר בטלה דמוכח", כמובא בשו"ע (חו"מ ט,ה) ביחס לשכר דיינים: "והוא שיהיה ניכר לכול שאינו נוטל אלא שכר בטלתו, כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון, אומר לבעלי הדין: תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה".
כל זה שייך במי שיש לו עיסוקים נוספים שמקבל עבורם שכר. אך מה דינו של מי שאינו מתפרנס מעיסוקים אחרים, דוגמת הרופאים בימינו?
1. דייני גזירות ומלמדי הלכות שחיטה וקמיצה
בגמרא (כתובות קה,א) מובא: "אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי [דייני] גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה".[26] ובהמשך (שם קו,א): "אמר רב יהודה אמר שמואל: ת"ח המלמדין הלכות שחיטה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. אמר רב גידל אמר רב: ת"ח המלמדים הלכות קמיצה לכהנים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה".
הראשונים[27] מסבירים ש"כל שעה היו יושבין בדין ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הציבור לפרנסן". מסביר הריטב"א (שם) שמצב כזה אינו כלול באיסור, ולכן לא נדרש כאן תנאי של בטלה דמוכח. דהיינו, שכרם אינו בתמורה לישיבתם בדין, אלא משום "שאי אפשר למות ברעב והיו צריכין ליטול כדי פרנסתם" (רא"ש שם). תוס' (בכורות שם) ורא"ש (שם) מוסיפים, שאפילו אם יש לו במה להתפרנס, שאז לכאורה יחול עליו האיסור לקבל שכר, אך הוא מניח את כל עסקיו האחרים כדי ללמד תורה, השכר שהוא מקבל נחשב כשכר בטלה דמוכח, וכך נפסק בשו"ע (יו"ד רמו,ה).[28]
הריטב"א (נדרים לו,ב ובדפי הרי"ף שם) מביא את דייני הגזירות כדוגמא לשכר בטלה דמוכח. בדרך זו הלכו גם האחרונים (שו"ע הרב, הל' תלמוד-תורה א,ב; אורים-ותומים ט,ט לעניין דיינים, הביאו נתיבות-המשפט ט,ט ופתחי-תשובה שם,יב; שו"ת אגרות-משה ח"ז חו"מ סי' נט), שהרחיבו את גדרי ההיתר של שכר בטלה דמוכח, כך שיכלול גם את מי שאין לו אמצעי פרנסה אחרת. מעצם העובדה שהוא מלמד במשך כל היום, גם אם אינו עוסק בשום אומנות או מלאכה, הוא רשאי להתייחס לזמן ההוראה כבטלה דמוכח, "לפי שאילו לא למד עמהם כל היום בוודאי היה מוכרח לעשות איזה עסק להחיות נפשו ונפשות ביתו, ועכשיו שלומד עמהם כל היום ואינו עוסק כלל, אין לך שכר גדול מזה".[29]
לדעת הר"מ שטרנבוך (הלכות הגר"א ומנהגיו עמ' קכב בהתייחס למוהלים, וראו גם שם, עמ' קכ-קכא) היתר זה מתייחס רק למי שבדומה לדייני הגזילות, משועבד לבני העיר, כגון מלמדי התינוקות. אולם רופא עצמאי, הקובע לעצמו את שעות פעילותו וגובה את שכרו מהחולים עצמם, אינו נכלל בהיתר זה.
לעומת זאת, לדעת הרח"ד הלוי ("שביתת הרופאים בהלכה", ברקאי ב), כיוון "שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו וכדברי הרא"ש לגבי לימוד תורה, חובה לספק להם שכר". לכן, "אם רופא פרטי הוא, יש לקבוע שכר בטלתו מכל חולה הבא אליו במידה סבירה שתספק כל צרכי ביתו בכבוד".[30]
ביחס לשאלת היקף השעות שהרופא צריך להיות זמין לציבור כדי להיחשב כמי "שמניח כל עסקיו", מובא ברא"ש (שם): "וכן אילא ביבנה (בכורות כט,א), שהתירו לו חכמים ליטול שכר [נפרד עבור כל בהמה ובהמה שבדק], לפי שהכל היו מביאין אליו בכוריהן כל היום והיה צריך להיות בטל מכל מלאכה". מכאן ומהתוס' בבכורות נראה שהתנאי הקובע, המתיר נטילת שכר, הוא שאין לו במקביל אפשרות להתפרנס מעיסוק אחר. ברור לגמרי שבימינו, גם רופא הבוחר שלא לעבוד במשרה מלאה ולהרוויח פחות, אינו יכול במקביל לפרנס את עצמו באופן ראוי רק מעיסוק אחר.
מהאמור לעיל נראה, שאדם שמעולם לא הייתה לו מלאכה או תעסוקה קבועה אחרת, וכל מלאכתו אינה אלא לדבר מצוה (בין להוראה ובין לרפואה), אין כל אפשרות לחשב את גובה שכר בטלתו. במקרים אלו, הכללים הרגילים של שכר בטלה דמוכח אינם יכולים לחול.[31] בסעיף הבא ננסה לברר את גבולות השכר המותרים במקרים אלו.
2. אטו ברשיעי עסקינן – גבולות השכר
בהמשך הגמרא (כתובות קה,א) מובא: "אמר רב יהודה אמר רב אסי – גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה. לא רצו – מוסיפין להם. לא רצו?! אטו ברשיעי עסקינן?! אלא לא ספקו [=לא הספיק לצרכיהם], אע"פ שלא רצו – מוסיפין עליהם", ופירש רש"י: "ברשיעי עסקינן – שנוטלין שכר לדון יותר מכדי חייהן", וכך מובא בשמו גם בכסף-משנה (הל' תלמוד-תורה ג,י) ובב"ח (יו"ד סי' רמו).[32]
בביאור סוגיה זו הובאו שלוש התייחסויות:
א. הב"ח מפרש ע"פ רש"י: "אלמא דאסור יותר מכדי סיפוקו, כל שכן דלהתעשר אסור". כך כותב גם המחבר בשו"ת אבקת-רוכל (סי' ב), ש"יותר מכדי תשלום פרנסתם אסור", כמו גוזרי גזירות שבירושלים. כן דעת רבינו שמחה הכהן (הובא במחנה-אפרים הל' שכירות-פועלים סי' ח ובשערי-רחמים או"ח סי' יד), ספר שמות-הגיטין (הקדמה ד"ה ע"א; הובא גם בשנות-ימין ח"א דרוש יב) וספר שנות-ימין (ח"א דרוש יב).[33]
ב. בשו"ת חתם-סופר (חו"מ סי' קסד, קסו) למד מכאן ש"אם אינם מספיקים לו די צרכו בריווח, אינו מהראוי ש[הרב] יסרב ויבקש הוספה בכל זמן ועידן ולהעמיס על הציבור העמוסים בלאו הכי". לכאורה, כך סובר גם התויו"ט (להלן בפרק ו').
ג. לדעת התשב"ץ (ח"א סי' קמה), דייני הגזירות נהגו "מדרך חסידות… [שלא] ליטול כדי ספקן".
אין לחלק בין הסוגיה בגמרא העוסקת בדיינים, וקובעת שכר על-פי צרכי פרנסתו, לבין מצוַת רפואה והשבת אבדה.[34] לכן על כל פנים, גם רופאים – אין מן הראוי שידרשו שכר מעבר לנדרש למילוי צרכיהם וצרכי משפחותיהם ברווח. יתרה מכך, רופא המפריז בדרישות שכר, למעשה מנצל את חכמתו, והרי אסור לרופא ליטול שכר חכמתו.
יחד עם זאת, בשביתת הרופאים הגדולה בשנת 1983, פסקו הרבנים הראשיים שכשיש סכסוך בין הרופאים למעבידיהם יש לפנות לבוררות (אסיא לז, כסלו תשמ"ד, מעמ' 44). יתירה מזו כתב הר"ש גורן, שעל המדינה לפרנס את הרופאים "שכל עיסוקם הוא במצווה של פיקוח נפש והצלת נפשות… בכבוד הראוי להם וברמה המקובלת בעולם" (אסיא לט, טבת תשמ"ה, מעמ' 32). וראו עוד בדברי הרח"ד הלוי שלהלן. גם לדעת הר"א בקשי-דורון (שו"ת בנין-אב סי' סט) מותר לרופאים להתנות על שכרם לפי שיקול דעתם, ואין בכך כל איסור. נראה שאין להתעלם גם מרמות השכר ומתנאי העבודה המקובלים של רופאים בעולם, בהשוואה יחסית למשכורות במדינת ישראל. אם כתוצאה מכך יש גם רופאים שמשכורתם גבוהה באופן ניכר מהנדרש לפרנסתם, לדעות אלו אין בכך כל איסור. אולי לכך התכוון הסמ"ג (לעיל הערה 8) ש"בעניין רפואות דרך בני אדם לתת דמים מרובים". דהיינו, שכשפרנסתו בכך, הולכים לפי השכר המקובל.
עיקרון דומה עולה גם מדברי הסמ"ע (חו"מ רסד,יט), המסביר מדוע בבורח מבית האסורין מותר לבעל המעבורת ליטול שכרו למרות שמחויב להצילו מדין "אבדת גופו": "והוא הדין לבעל מעבורת, שלא היה לו לעת עתה מי להעבירו, מכל מקום צריך ליתן לו שכר כאחר, כיון דכל השנה כשבא אחד ומבקש ממנו להעבירו או לעשות לו בכליו כזו או קלה או כבידה ממנו שדרכן ליתן עליה שכר, אינו מן הדין שיהא עדיף משום צורך הצלת ממונו או גופו. משום הכי צריך עכ"פ ליתן לו שכר כאינש דעלמא". יחד עם זאת כותב הר"מ שטרנבוך (שו"ת תשובות-והנהגות ח"א חו"מ סי' תתצז) "נראה לי דרופא הדורש שכר גבוה יותר מצורך פרנסתו, מפסיד הוא משכר המצוה דלהחיות נפש מישראל".[35]
אולם גם לדעה זו, נראה שרופא המנצל עד תום את כללי הביקוש וההיצע, דהיינו את מונופול היכולת והידע המקצועיים הייחודיים שלו, אל מול נכונותם של אנשים לשלם כל הון שהם מסוגלים לגייס כדי להבריא ולהאריך את חייהם, מנצל בכך את חכמתו ועובר על איסור.
3. כשיכול להרוויח יותר מנכרים
מובא בשו"ת אגרות-משה (ח"ח יו"ד סי' נב) "שאם המשרד [של הרופא] בשכונה יהודית, אין הוכחה במציאות לגבי כמה היה יכול להרויח אם היה בשכונת נוצרים".[36] בשונה מכך, כאשר אפשרויות הרווח האחרות ברורות ומוצקות, מובא בספר נשמת-אברהם (יו"ד שלו,יא): "כתב לי הרש"ז אוירבך זצ"ל: נראה ברופא שיכול להרויח ולקבל שכר גבוה בביה"ח של נכרים או להתעסק במחקר, אפשר דגם זה חשיב כשכר בטלה ומותר לקבל אותו השכר גם בביה"ח של ישראל". ושמעתי ממחבר הספר, פרופ' אברהם אברהם, שאין הכוונה לרופא שיכול להרוויח יותר על-ידי יציאה לחו"ל האסורה במקרה כזה (הרש"ז אוירבך החמיר מאוד בדינים הקשורים ליציאה מארץ ישראל), וברור שאי-אפשר להיתלות בדבר האסור ולראות בו "שכר בטלה דמוכח".
לכאורה, היה ניתן להקל מעבר לכוונת הרש"ז אוירבך, על-פי המשנה-ברורה (תקלא,יד) המתיר לצאת לחו"ל באופן ארעי לכל דבר מצווה או כדי להרוויח. מכאן אולי נוכל להתייחס לאפשרויות הרווח הארעיות בחו"ל, גם אם הוא יכול להתפרנס בארץ, כשכר בטלה דמוכח.
אולם נראה שגם זה אסור. כדי שרופא יוכל לבקש שכר חריג, ויהיה לכך דין של שכר בטלה דמוכח, נדרש כי מומחיותו המיוחדת תהיה מוכרת וידועה לרבים. אדם כזה, שמפסיק לטפל באחיו שבארץ ישראל לטובת הנכרים שבחו"ל, ודאי נחשב כמי ש"מונע עצמו הרי זה שופך דמים" (טוש"ע יו"ד שלו,א). ולכאורה, אף שאינו מונע עצמו, הרי הוא מבקש שכר גבוה כשכר בטלה על עצם האפשרות לרפא בחו"ל.
בנוסף, כאמור לעיל ביחס לדייני הגזירות (ראו לעיל הע' 29), נראה שאדם שעוזב את כל עיסוקיו האחרים כדי להיות רב, דיין או מורה – הדינים הרגילים של שכר בטלה דמוכח אינם חלים עליו. לכן, אולי אין באפשרויות פרנסה אחרות שיש לאדם כדי להצדיק שכר גבוה יותר מצד דין "שכר בטלה דמוכח", אלא יש לראות בכך רק היתר כללי לקבל שכר כנדרש לצרכיו ולצרכי משפחתו. אולם, כאמור לעיל (בהע' 34), אולי יש לחלק בין דיין או רב, שאם אינו נצרך לכך גם שכר בטלה דמוכח אסור, לבין מוצא אבדה ורופא, המותרים תמיד בשכר בטלה דמוכח.
ה. לימודי רפואה כשכר טרחה ובטלה
נראה שגם לימודי הרפואה יכולים להיכלל בשכר הטרחה. הרב שאול ישראלי (חוות-בנימין ח"ג סי' קי) כותב: "מעתה מה שהרופא לומד וטורח להכשיר עצמו למקצוע הרפואה, וכן ההוצאות הכרוכות בזה בשכר לימוד ועוד, אלה הם דברים שדומים להבאה ומילוי בהזאות, והרי הכשרה זו למקצוע הרפואה אין בה משום מצוה, שאין חובה על אדם להכשיר עצמו למקצוע הרפואה, שכן אין ענין זה רמיא על אדם מסוים, אלא תלוי בבחירתו החופשית". על אותה עיקרון מובא בשו"ת תשובות-והנהגות (ח"א חו"מ סי' תתצז), שלכאורה זמן והוצאות הלימודים וההתמחות – דינם כשכר בטלה. נוסיף כאן, שבכל מקצוע יש תקופת לימוד והכשרה שאין מקבלים עליה שכר, אך טרחה זו ניתנת למדידה ואפשר לקחת אותה בחשבון בחישוב השכר.
האם ניתן להחשיב אפשרויות לימוד ופרנסה חילופיות ותיאורטיות של הרופא כשכר בטלה דמוכח? הרש"ז אוירבך (מובא בנשמת-אברהם יו"ד שלו,יא) כתב ש"עבור זה שהיה יכול באותו הזמן שלמד רפואה ללמוד מקצוע אחר שהיה יכול בהיתר להרויח הרבה, מסתבר דאין זה חשיב כשכר בטלה". גם בשו"ת אגרות-משה (ח"ח יו"ד סי' נב) מובא "שאפילו אם מודדים שכר בטלה לפי חשבון שהרופא היה יכול ללמוד אומנות אחרת, מי יודע איזה אומנות [היה לומד ואם היה מצליח בה וכד']", ולכן לדעתו אין מכאן היתר לגבות תשלומים גבוהים כמקובל בארה"ב (אלא ההיתר לכך הוא מסיבה אחרת).
לעומת זאת, הרח"ד הלוי ("שביתת הרופאים בהלכה", ברקאי ב') כתב: "פשוט מעתה ששכר בטלה של רופאים הבטלים מכל מלאכה אחרת, הוא שכר אשר יספק את כל צרכי ביתם בכבוד גדול הראוי למעמדם שהרי לפי דרגת השכלתם, לו עסקו במסחר וכדומה ודאי שהיו משתכרים שכר גדול ומכובד".[37] כך סובר גם הר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות-והנהגות (ח"א חו"מ סי' תתצז).[38]
ו. תורנויות, משמרות והמגזר הציבורי
עצם זה שהרופאים מפנים את זמנם לעבוד בתורנויות ובמשמרות בבתי החולים, בקופות החולים ובקליניקות השונות, מתיר להם להתנות על שכרם מבלי שהדבר יחשב לאיסור. כך עולה מדברי התוס' יו"ט (בכורות ד,ו ובדברי-חמודות על הרא"ש שם אות יג) שכתב:
כי הא דכתב ב"י ח"מ סס"י כ"ח בשם תשובה להרשב"א, שלא אמרו הנוטל שכר להעיד עדותו בטילה, אלא בעדים שנעשו עדים כבר, שהם מצווים להעיד, ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר, ודומיא דנוטל שכרו לדון שמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד – אינו בדין זה לפי דעתו ע"כ. והשתא דאתית להכי, אף בדיין יש לומר כן. שלא אמרו אלא בבואו לפניו לדין, אבל כשקובעין אותו להיות קבוע לדון, זה אינו בכלל המצוה. שכשאינו קבוע היום, היום יבואו לפניו ולמחר לפני אחר. ולפיכך כשנקבע, רשאי להתנות בתחילת קביעתו ליטול שכר על כך ועל כך.[39]
וכך כתב הרש"ז אוירבך (נשמת-אברהם יו"ד שלו,יא): "רופא שמשועבד להימצא בביה"ח, גם כן רשאי לקבל שכר עבור שעבוד זה". בדומה הרמ"א (אה"ע קל,כא, החולק על ר"ע מברטנורה מסי' קנד) כתב: "ויש אומרים דמתנין עם העדים שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו, ומכח זה מותר לקבל שכר הרבה, או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה… וכן נוהגין".
יש החולקים על כך (שמות-הגיטין ורבנו שמחה הכהן שהובאו לעיל), וסוברים שגם דיינים היושבים באופן קבוע בדין, "אסור להם ליטול שכרן יותר מכדי חייהן", כדין דייני הגזירות, שגם הם ישבו באופן קבוע בדין. מדבריהם עולה שהוא הדין גם בשכר מצוות אחרות.
נראה שהמחלוקת כאן תלויה בפרשנות סוגיית דייני הגזירות, כפי שהובא לעיל – אם נטילת שכר היא איסור מוחלט או מידת חסידות. כך או כך, לא ראוי להפריז בדרישות שכר מעבר לנדרש לחיות ברווח.[40] גם כאן, נראה שרופא המפריז בדרישות שכר למעשה מנצל את חכמתו, והרי אסור לרופא ליטול שכר חכמתו.
לדעת ר"ת (כתובות קה,א תוד"ה גוזרי; ראו בהרחבה שערי-רחמים או"ח סי' יד), הותר לדייני הגזירות לקבל שכר כי האיסור על שכר דיינים הוא רק מבעלי הדינים, אך משל ציבור מותר. אולם גם לדעה זו, המגבלות על שכר גבוה מדי בעינן עומדות.
בכל אופן, היתרים אלו אינם חלים על רופאים שהולכים לבתי החולים הפרטיים רק כדי לבצע ניתוחים וטיפולים מתוכננים, ומקבלים על כך שכר עתק שאין דרך אחרת להגדירה אלא כשכר החכמה.
ז. סיכום
- מובא ברמב"ן שאסור לרופא ליטול שכר החכמה והלימוד, אבל שכר הטורח והבטלה מותר. אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לו דמים. אחרים סוברים שבכל אופן אין לרופא אלא שכר בטלתו, והלכה כרמב"ן.
- נחלקו הפוסקים בהבנת דברי הרמב"ן. לדעת רוב רובם של הפוסקים, לכתחילה אסור לרופא לבקש "שכר חכמתו", אך אם החולה התנה עם הרופא על שכרו, הוא חייב לשלם לו כפי שהתנו. נראה שאחרים סוברים שמצד תקנה, גם הרמב"ן בסוף דבריו מתיר לרופא ליטול שכר חכמתו.
- מעצם זה שכל עיסוקיו של הרופא הם בצרכי מצווה, מותר לו לקבל שכר, ושכרו יכול להיחשב גם כשכר "בטלה דמוכח", כדין דייני גזירות ומלמדי הלכות שחיטה וקמיצה. על דייני הגזירות נאסר לבקש שכר מעבר לנדרש לצרכי חייהם ולחיי בני ביתם, אולם נראה שיש הבדלי גישות בין הפוסקים ביחס לגדרי האיסור – האם מדובר באיסור גמור או במידת חסידות. בכל מקרה, רופא שמרוויח יותר מצרכי פרנסתו, נראה שמפסיד משכר המצווה.
- בכלל שכר הבטלה, ניתן להחשיב גם את עלות וזמן לימודי הרפואה וההתמחות. פוסקי ימינו נחלקו האם אפשר להחשיב בשכר הבטלה גם אפשרויות לימוד ופרנסה חילופיות תיאורטיות של הרופא. נראה שאפשרות הרופא לקבל שכר גבוה יותר בחו"ל אינה מתירה לו לדרוש שכר דומה במדינת ישראל, שבה מקובלת רמת שכר שונה, וזאת מעבר לעצם איסור היציאה מהארץ.
- נראה אפוא שמותר לרופאים לקבל שכר כמקובל בתחום, ואין בכך כל פגם. ואף ששכר זה גבוה יחסית – שו"ת אגרות-משה ופוסקים נוספים בני ימינו ראו את השכר הגבוה שנוטלים הרופאים כתקנת הציבור, אולם בספר מסגרת-השולחן ובשו"ת ציץ-אליעזר כתבו נגד רופאים בתקופתנו שהעבירו על המידה. עם זאת, נראה שרופא הגובה שכר גבוה מהמקובל בשל היותו מקצועי יותר או טוב יותר מאחרים, נוטל בכך שכר חכמתו, והדבר אסור.
[1]. אמנם הפוסקים שעסקו בסוגיה זו, מרמב"ן ואילך, נקטו בלשון "אבדת גופו", שהוא לשון הגמרא בסנהדרין, הדנה בהצלת חיי חברו. לעומת זאת, הגמרא בב"ק, הדנה במי שאבד בכרמים, שלא נשקפת לו סכנה, נקטה בלשון "השבת גופו". לכאורה, החידוש הגדול יותר היה ללמוד את מצוַת הרופא לרפא דווקא מהגמרא בב"ק, שהרופא חייב לרפא חולים אף שאין נשקפת סכנה לחייהם. אכן, המהר"ץ חיות (שם) למד את חובת הרופא לרפא מהגמרא בב"ק וכתב: "שאם טעה בדרך אתה צריך להעלותו, ומכל שכן שמצוה לרפאות אותו להצילו מחולי הגוף", ומהגמרא בסנהדרין נלמד "דחייב להציל אותו שלא יטבע בנהר". כך כתב הרב יהודה לייב צירלסון (שו"ת עצי-הלבנון יו"ד סי' סא) במפורש, על-פי הגמרא בב"ק, שאין לחלק בין חולה שקיים חשש לחייו לבין חולה שאין חשש לחייו, ולכן הוא התיר לקיים ברית מילה שלא בזמנה על מנת ליישר רגלי תינוק עקומים בגבס, כאשר חייבים להתחיל את הטיפול מייד לאחר הלידה, כי "חיוב השבת ממונו חל גם על חלק קטן מהממון, ולא על כללות הרכוש דוקא, כך חל חיוב זה גם רק על חלק מחלקי הגוף, ולא על כללותו דוקא. ואם גבי 'רואה חבירו תועה בין הכרמים' (ב"ק שם), שבדרך כלל אין כאן סכנה להגוף, אלא שצפויים לו מעט יסורים עראיים, קאמר בגמרא שם, שה'רואה' מחויב מדאורייתא להשיבו אל הדרך [מדין 'השבת גופו'] – ק"ו בן בנו של ק"ו היכא שצפויים להאדם יסורים קשים כל ימיו מהפסדת איבר". בהערה הבאה נראה שיש החולקים הסוברים שחובת הרופא לרפא נלמדת דווקא מהסוגיא בסנהדרין, ודרשת חז"ל מתייחסת רק לחולה שיכול לבוא לידי סכנה.
[2]. הרב ראובן מרגליות (מקור חסד, על ספר חסידים סי' רצה) מביא שיטה המנוגדת לכך. בשו"ת המצרף (ח"א סי' קעו-קעח) מובא שחז"ל ענו על שאילות הצדוקים, "כל כמה דאפשר אליבא דדינא… וחלילה לחז"ל שאף שיחתן דברי תורה, שידברו לעוברי רצון המקום ית' דברי לצון דופי והתנגדות לדבר הנוגע בדין מתורתינו", וכך יש להתייחס לדברי גביהא בן פסיסא (סנהדרין צא,א) לצדוקי, "אם אתה עושה כן [לפשט עקממותיה] רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול". מסביר המש"ח (המובא ע"י הרב מרגליות שם, ולא מצאתי מקורו), שהאיסור על רופא ליטול שכר החכמה והלימוד, כמובא בש"ך ובט"ז (שם), הוא על פי הסוגיה בסנהדרין, ולכן האיסור הוא "דוקא בחולה שיוכל לבוא לידי סכנה, אבל בגביהא בן פסיסא שלא היה חולה רק שהיה לו חטוטרת על גבו ויכול לחיות, בזה ליכא משום והשבותו לו אבידת גופו ושרי לקבל שכר… ואולם לדבר זה להאריך ימיו, לא היה מועיל, גם אם היה מפשט עקממותיה". כך גם בפירוש המשניות לרמב"ם (נדרים ד,ד) מובא ש"חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפי' מה שכתב הפסוק והשבותו לו, לרפאות את גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו". לעומת זאת, ביד-החזקה (הל' נדרים ו,ח), כתב בסתם ש"מותר לרפאתו בידו שזו מצוה היא", ולכן נראה שהרמב"ם חזר בו ממה שכתב בפירוש המשניות.
[3]. ראו עוד: תרגום יונתן (שמות כא,יט): "ורפא ירפא – ואגר אסיא ישלם"; ב"ק פה,א: "אסיא דמגן במגן – מגן שויא" [=רופא שמרפא בחינם – שווה חינם].
[4]. מקור האיסור במשנה (בכורות ד,ו; ראו גם נדרים לז,א): "הנוטל שכרו לדון – דיניו בטלין, להעיד – עדותיו בטלין, להזות ולקדש – מימיו מי מערה, אפרו אפר מקלה", הגמרא (שם כט,א) מביאה את מקור הדברים: "אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא 'ראה למדתי אתכם [חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלוהי]' – מה אני בחנם, אף אתם בחנם".
לדעת פוסקים רבים (שדי-חמד, ח"ד מערכת השי"ן כלל כג ומערכת ר"ה ב,יז; שו"ת יביע-אומר ח"ה או"ח כה,ח; שו"ת שבט-הלוי ח"ב יו"ד סי' קכא, שאלה שנייה; תשב"ץ, ח"א סי' קמה), האיסור חל על כל מצוות עשה שהאדם מוציא את חברו בהן ידי חובתו. כך משמע גם מסתימת הלשון ברמב"ן (שדי-חמד; מערכי-לב דרוש יד, ערך עסק התורה; שנות-ימין ח"א דרוש יב) ובפוסקים נוספים. יש שכתבו (מערכי-לב ושדי-חמד) שהאיסור חל רק על מצוות שאינו יכול לקיימן בעצמו ונצרך בהן לחברו.
לעומת זאת, לדעת רש"ר הירש (במדבר יט,יז), האיסור לקחת שכר הוא רק כאשר במהות קיום המצווה האדם נצרך לזולת, כגון לימוד תורה שבע"פ, בה האדם תלוי בקבלת המסורת שבע"פ מחברו. במקרים אלו החוב הוא כלפי התורה ולא כלפי חברו.
לכאורה דעה זו נתמכת במגן-אברהם (או"ח תקפה,יב) המתיר שכר תקיעה בשופר, וכך נהגו גם המוהלים (ראב"ד ורדב"ז הל' שבועות ו,ט; שו"ת בית-הלוי ססי' י). מסיבה זו נדחקו פוסקים רבים (בית-מאיר או"ח סי' תקפה; מערכי-לב שם; שערי-רחמים או"ח סי' יד; שנות-ימין שם) לנמק את היתר שכר התקיעה בשופר. בשו"ת יביע-אומר (שם) מובא שהשכר הוא עבור ההליכה, או "אגב תקיעות דמעומד דהוו מדרבנן", ונחלקו הדעות ביחס לשכר עבור ההכנה והאימון. בשדי-חמד (שם), מובא גם דעה שהשכר הוא עבור תקיעות דמנהג. ביחס לשכר מוהלים, בשדי-חמד מסיק שאם הוא בטל ממלאכה רשאי לקבל שכר, ואם לאו לא. נראה שבימינו ניתן להתיר שכר מוהלים, כפי שהותר ל"דייני הגזירות" ול"מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה", כמבואר להלן. ראו באריכות בסוגיה זו, בהלכות הגר"א ומנהגיו לר"מ שטרנבוך (מצוַת תפלה, עמ' קכ-קכב).
לעניין מצוות שאינן בעשה, מובא בנתיבות-המשפט (עב,יט) ש"אין חיוב ומצוות עשה מוטל על שום אדם להיות גבאי צדקה, דאם היה מצוה היו כל ישראל מחוייבים להיות גבאים. רק החיוב על בית-דין… להעמיד ממונים על זה, והממונים רשאים לקבל שכר". כך יש לראות גם בכתיבת סת"ם צרכי מצווה, שדינה כדין "שכר מילוי והבאה", שמותרים בשכר. ראו רש"י (פסחים נ,ב ד"ה רואין) שלסופרי סת"ם מותר להתעשר מכתיבתם. וראו עוד בשערי-רחמים (שם), בביאור המחנה-אפרים (הל' שכירת פועלים סי' ח).
לרוב הדעות האיסור הוא מן התורה: רמב"ן (הל' בכורות פרק ד', דף לז,א) כתב "ורחמנא אמר חינם", בתוס' (קידושין נח,ב ד"ה מימיו) מובא: "פירוש שעבר על דברי תורה, דכתיב 'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים', מה אני בחנם אף אתם בחנם, וזה שעשה בשכר עבר על דברי תורה", באורים-ותומים (ט,ב): ד"ילפינן מקרא מה אני בחנם… דקנסוה משום דעבר אדאורייתא", ובריטב"א (קידושין נח,ב): "דקנסוה רבנן דעבר על מה אני בחנם". לעומת זאת, לדעת התשב"ץ (מגן-אבות ד,ה) האיסור הוא מדברי חכמים והפסוק הוא בגדר אסמכתא. טעם האיסור כמבואר ברמב"ם (פיהמ"ש אבות ד,ה): "ולא היו מתירים עצמם לבקש ממון מבני אדם והיו רואים שלקיחתו חילול השם בעיני ההמון מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם האדם ותתבזה בעיניהם, ויהיה מי שעושה זה דבר ה' בזה".
השוו למאמרו של הרב אברהם ח' שרמן "בת התובעת מעזבון אביה דמי טיפולה בו", תחומין כו, מעמ' 182, אך אין שם התייחסות לכל המקורות שהובאו כאן. מסקנתו דומה לדעת רש"ר הירש.
[5]. ראו: כתובות קה,א; שו"ע חו"מ ט,ה; יו"ד רמו,ה; רמב"ם, הל' סנהדרין כג,ה; שו"ת הרא"ש נו,ה באריכות.
[6]. אמנם מלשון רש"י (קידושין נח,ב ד"ה שכר הבאה) משמע אחרת, שההיתר לקחת שכר הוא עבור הטרחה שבעשיית המצווה. משום כך התיר הבית-מאיר (או"ח סי' תקפה) ליטול שכר עבור תקיעה בשופר, כיוון שיש בכך טרחה, ובהכשר מצווה שיש בה טרחה מותר לקחת שכר. אולם השדי-חמד (מערכת ר"ה ב,יז) מקשה באריכות על דעה זו, ומסכם ש"משמעות הש"ס והרמב"ם והריטב"א הוא דלמצוה אסור ליטול שכר, אף על הטורח". לעומת זאת, בספר תורת-חיים-סופר (ססי' תקפה) כתב שהטרחה שעליה מדבר הבית-מאיר היא עבור ההליכה ממרחקים, ובשו"ת יחוה-דעת (ח"ה כה,ח) ביאר שכוונת הבית-מאיר היא עבור ההכנה והאימון, אך לא עבור הטרחה שבתקיעות עצמם, שגם לדעת הבית-מאיר אסור לקחת עבורן שכר.
[7]. מחנה-אפרים (הל' שכירות סי' יז), מסיק בסיום דבריו, לאחר דין ודברים, שבמצווה שמחויב בה, אם אינו בטל ממלאכה, אינו רשאי לקבל שכר על הטורח. לעומת זאת, בשו"ת חקרי-לב (מהדו"ת או"ח סי' ט) כתב שלרופא מותר לקבל שכר עבור הטורח וההליכה מעיר לעיר, מבלי שציין תנאי של ביטול ממלאכה. כך עולה גם בשו"ת ציץ-אליעזר ח"ה, רמת-רחל סי' כב, וכן דעת רח"ד הלוי ("שביתת רופאים בהלכה", ברקאי ב', עמ' 22-33), שרשאי לקבל שכר טרחת ההליכה גם כשמחויב בקיום המצווה ואינו בטל ממלאכה. אך ראו הערת העורך (הר"ש ישראלי) שם, שהחקרי-לב עוסק במקום מרוחק, ולכן אינו מחויב בקיום המצווה, שדינו כזקן שמרכיבו על החמור, שאינו מחויב בכך, ולכן רשאי לקבל שכרו.
[8]. כן דעת, הרשב"א (יבמות קו,א); רבי אברהם אבן טוואה (תשב"ץ ח"ד, חוט-המשולש סי' כ); טוש"ע (שלו,ג); ריטב"א קידושין (ח,א) וברכי-יוסף (יו"ד שלו,ח) בעניין הסתירה בין הריטב"א בקידושין לריטב"א ביבמות. הסמ"ג (מ"ע עד), ובדומה גם התשב"ץ קטן (סי' תקפא), הרמ"א (חו"מ רסד,ז), יש"ש (ב"ק י,לח), קרבן-נתנאל (יבמות קו,ת) ושו"ת בנימין זאב (סי' רפא) אף הוסיפו וכתבו ש"בעניין רפואות, דרך בני אדם לתת דמים מרובים ולא נאמר בזה ששיחק בו". נראה שאין להסיק מכאן היתר לכך, כי כאמור העיסוק שם הוא רק בחובת התשלום, גם הש"ך (שם,יב), מפנה ליו"ד שלו,ג, העוסק בחובה לשלם לרופא כפי שהתנה עמו, על אף איסור שכר החכמה.
[9]. הפרישה (יו"ד שלו,טז ע"פ הטור וספרים נוספים) גורס: "חיוב שלה", דהיינו חיוב המצווה. וע"פ הרמ"א, "חיוב שלהן" – דהיינו, חיוב העולם. הלשון שהבאנו הוא ע"פ הבית-יוסף, הב"ח וספרים נוספים.
[10]. מכאן לכאורה עולה כדעת הרדב"ז (ח"ג, סי' תתקפו), כמבואר להלן בהערה 14.
[11]. לדעה זו גם ההיתר שלא לשלם כפי שהתחייב עבור החליצה, הוא מפני חיוב המצוה. לעומת זאת לדעת הרמב"ן והרשב"א (יבמות קו,א) אין כאן חיוב ממש לחלוץ, ומותר היה ליבם. ראו גם מחנה אפרים הל' שכירות סי' טו.
[12]. ראו עוד במאמרו של ד"ר שמואל קוטק, "רפואה והלכה בספר חסידים: נטילת שכר טרחה של רפואה", אסיא לז (כסליו תשמ"ד).
[13]. ראו גם שו"ת בעי-חיי (יו"ד סי' רלז) שכתב: "כשאינו מפסידו ממקום אחר…יכול לומר קים לי כמאן דפטרני".
[14]. מחנה-אפרים (הל' שכירות סי' טו); מטה-יהודה (יו"ד שלו); שו"ת משיב-דבר (סי' נא); שדי-חמד (ח"ד מערכת השי"ן כלל כג; ר"ה ב,יז); מסגרת-השלחן (יו"ד שלו,ג); שערי-רחמים (או"ח סי' יד); הלכות הגר"א ומנהגיו (מצוַת תפלה, עמ' קכ); וכן משמע בט"ז (יו"ד שלו,ג) עפ"י השדי-חמד ושערי-רחמים שם.
אולם מובא בשו"ת הרדב"ז (סי' תתקפה) שאם "אין שם רופא מובהק כמותו, נ"ל שאפילו הרמב"ן ז"ל מודה שאין לו אלא שכרו… ואם נתן מפני שחשב שמחוייב מן הדין ליתן, הויא מתנה בטעות ומוציאין ממנו". כיוון שאין רופא מובהק כמותו, נחשב הדבר כאילו המצווה מוטלת עליו בלבד. אולם בשו"ת ציץ-אליעזר (ח"ה, רמת-רחל סי' כה), מסיק בסוף דבריו, שגם אם אין שם רופא אחר, אם לא גילה דעתו מראש שנותן רק מן ההכרח, חייב לשלם. לעומתם כותב הט"ז (יו"ד שלו,ג): "כיון דלאו דידיה לחודיה רמיא מצוה זאת – דהא כל אדם יוכל להתחכם ללמוד רפואות".
[15]. גם הרח"ד הלוי ("שביתת הרופאים בהלכה", ברקאי ב', עמ' 22-33) כותב שלדעת רמב"ן רופא רשאי ליטול שכר חכמתו, אך ראו הערת עורך (הר"ש ישראלי) מס' 2 המקשה עליו.
[16]. בדומה למצוַת הצדקה – ראו מאמרי, "האם חובה לתת צדקה לכל פושט יד?", תחומין לג, בעמ' 172.
[17]. אם כדעת הט"ז (יו"ד שלג,ג), "דהא כל אדם יוכל להתחכם ללמוד רפואות", ואם כדעת הלבוש (שם), שהחיוב מוטל על "כל מי שהוא יודע רפואות".
[18]. כמבואר במחנה-אפרים (הל' שכירות-פועלים ססי' ח): "הוראה ולימוד שאינו מחוייב בהם היכא שהוא רוצה ללמוד בעצמו". בט"ז (או"ח תכט,א) עפ"י הגמרא (ב"מ צז,א; ראו גם שבת ג,ב) מבואר שרק שלושים יום לפני החג הרב מחויב לענות על שאלות היום, ומעבר לכך אינו חייב לענות על שאלות שאינן שייכות למסכת שברצונו לעסוק. שמעתי מהרה"ר לירושלים, הר"א שטרן, שאין להקשות מהמובא בשו"ת חתם-סופר (חו"מ קסד), המתייחס רק לאיסור קבלת תשלום.
[19]. מקור הדין בירושלמי (נדרים פ"ד ה"ב), המתיר לרופא לטפל במי שמודר ממנו הנאה, גם אם יש מי שירפאנו, ש"לא מכל אדם זוכה להתרפות". לדעת הריטב"א (נדרים יב,ב בדפי הרי"ף) ומשמע ברמב"ן (תורת-האדם שם) ובכסף-משנה (נדרים ו,ח) שההיתר מתייחס גם לחולה שאין בו סכנה. לעומת זאת, לדעת קרבן-העדה (שם) ההיתר הוא משום "חשש סכנת נפשות". נראה שהלשון בטור ובשו"ע "הרי זה שופך דמים" הוא לאו דווקא, שכן מיד לפני כן מובא שריפוי חולים הוא "בכלל פיקוח נפש", על אף שנראה שהדין מתייחס גם לחולים שאינם יכולים לבוא לידי סכנה. ובאמת, מה ההסבר שאף ללא פיקוח נפש מותר? יש לומר כי הוא כמו מחזיר אבדה, שהגמרא בנדרים קובעת "דמידעם דנפשיה קא מהדר ליה" – את שלו מחזיר לו. במקרים אלו נראה שאם מסרב לטפל בהם, עובר על "לא תוכל להתעלם". אולם ברור שבחולה שאין בו סכנה, רשאי הרופא לקבוע את מועד הטיפול ומקומו, ואם החולה פונה אליו מסיבות של נוחות, ולא כי הוא סומך עליו יותר מרופאים אחרים, נראה שרשאי לדחותו. כך מובא בשו"ת תשובות-והנהגות (ח"א חו"מ סי' תתצז), שאם החולה פונה לרופא יהודי בגלל שלוקח שכר נמוך יותר מרופא גוי, נראה ד"לא אמרינן בזה דלאו מכל אחד זוכה אדם להתרפאות". כאמור בהערה 2 לעיל, יש הסוברים שכל החיוב לטפל בחולים, וממילא האיסור ליטול שכר החכמה, הוא רק במקרים שהחולה יכול לבוא לידי סכנה.
[20]. כך מובא גם בספר שנות-ימין (ח"א דרוש יב, בהרחבה) אך בשדי-חמד (מערכת ר"ה ב,יז) מבואר ע"פ השמטות בספר, שחזר בו.
[21]. רמב"ם (הל' סנהדרין כג,ה); רא"ש (בכורות ד,ה); טוש"ע (חו"מ ט,ה).
[22]. אמנם הוא ממשיך וכותב שאין הדעת מקבלת שדיין יוכל להתנות על שכרו ללא הגבלה. בספר שנות-ימין (שם) תמה על כך.
[23]. אמנם אם קיבל במתנה, מבלי לבקש, מותר. כפי שהותר עבור לימוד תורה (מערכי-לב דרוש יד, ערך עסק התורה, לעניין קבלת תשלום עבור עשיית מצוות לחברו), כדעת הש"ך (יו"ד רמו,כא) והט"ז (שם,ז), בניגוד לדעת הרמ"א (שם) המתיר לקחת רק דורונות קטנים.
[24]. כך הסביר לי הרב שבתי רפפורט (חותנו של הר"מ טנדלר ועורך חלק מכתבי הר"מ פיינשטיין).
[25]. תשב"ץ (ח"א סי' קמז); אברבנאל (נחלת-אבות ד,ה); כסף-משנה (הל' תלמוד-תורה ג,י); ש"ך (יו"ד רמו,ה); באר-שבע (הוריות י,א); שו"ת חתם-סופר (חו"מ סי' קסד); חיד"א (ברכי-יוסף יו"ד סי' רנה; שיורי-ברכה יו"ד סי' רנה-ו). לגבי תשלום עבור לימוד תורה, שהותר בתנאי שאינו מבקש, ראו: הרב חיים פלאג'י בנשמת-כל-חי יו"ד סי' נו ואור-החיים בראשון-לציון יו"ד רמו,כא.
[26]. מסביר הראב"ד (מובא בשטמ"ק כתובות קה,א) ש"הגזירות שלהן היו לצורך עבודה, שעל כל עוברי עבירה היו גוזרין גזירות וקונסין אותו כדי ליסרן, בין במקדש בין בגבולין, משום הכי נוטלין שכרן מתרומת הלשכה".
[27]. תוס' (כתובות קה,א ד"ה גוזרי, לדעת רבי; בכורות כט,א); רא"ש (בכורות כט,א); תלמידי הרשב"א (שטמ"ק שם); ריטב"א (שם)
[28]. לעומת זאת, לדעת אברבנאל (נחלת-אבות ד,ה) ההיתר לקבל שכר בטלה הוא מיוחד רק לדיינים. לדעת הרמב"ם נראה שההיתר של דייני גזירות שבירושלים ליטול שכר מתרומת הלשכה, הוא דין מיוחד למקדש ולירושלים, שלא נהג במערכת המשפט הכללי, שכן הרמב"ם לא הביאו בהל' סנהדרין אלא בהל' שקלים (ד,ז). גם לדעת הרב קאפח (בפירושו לרמב"ם שם) היתרים אלו נובעים מטעמים מיוחדים: דייני הגזירות נטלו שכר כי "כן הדין מוטל על הציבור, לפרנס הפרנס הממונה על הציבור". במקום אחר (הל' תלמוד-תורה ג,י) הוא מפרש שגוזרי הגזירות היו "פקחים עירוניים, וכל מי שמצאו משקלותיו חסרות או מפקיע שערים – קונסין אותו", ומלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים קיבלו שכר על לימוד המקצוע ואימון היד, לכן אין לקשר זאת ללימוד התורה ולמצוות אחרות. לעומת זאת, הרב אהרן סולובייציק ('פרח מטה אהרן' הל' תלמוד-תורה א,ז) כותב שלדעת הרמב"ם, אדם שמלמד כל היום – מותר לו לקחת שכר בטלה, מעצם היותו עוסק בכך במשך כל היום, באופן שאינו יכול להתפרנס מדבר אחר.
[29]. נראה שהראשונים כתבו ששכרם של דייני הגזירות נובע מכך שלא היה להם ממה להתפרנס, ולא מדין שכר בטלה דמוכח, כדי לתת מענה לכל האפשריות, כי לדעתם רק מי שכבר יש לו ממה להתפרנס רשאי ליטול שכרו מצד דין בטלה דמוכח. בהמשך נראה שגובה שכרם של דייני הגזירות נגזר אך ורק מצרכיהם. הרי שאין לסיבת ההיתר של דייני הגזירות ליטול שכר כל השלכה על גובה שכרם. כך משתמע מלשון התוס' בבכורות וכך עולה משו"ת חתם-סופר (יו"ד סי' קסד), שכתב ששכר בטלה דמוכח הותר כיוון שפרנסתו קודמת. לכן, אפשר לתלות את שכרם של דייני הגזירות גם בנימוק של בטלה דמוכח, מבלי לראות בכך מחלוקת. לפיכך, אין סתירה בין הריטב"א בכתובות הסובר כדעת התוספות בבכורות, לבין הריטב"א בנדרים המביא את דייני הגזירות כדוגמא לשכר בטלה דמוכח.
אמנם, בשו"ת אגרות-משה (ח"ז, חו"מ סי' נט) מחלק בין מי שאין לו במה להתפרנס ולכן מוטל על הציבור לפרנסו, ש"זהו שיעור קטן מאוד, כשאין לו מה לעשות, שאם כן לית לו בטלה דמוכח שיהיה רשאי ליטול שכר, מותר לו ליטול עכ"פ כפי מה שצריך לפרנסה שהוא דוקא בצמצום גדול", לבין שכר בטלה דמוכח, שהוא עיקר ההיתר למלמדים לקבל שכר, "שודאי היה עושה מלאכה אחרת שהיה מרויח יותר". אולם לפי זה, לכאורה הריטב"א בכתובות סותר את הריטב"א בנדרים. וכפי שנראה בהמשך, לא כך השתכרו דייני הגזירות. ראו להלן הע' 34, שאם אינו נצרך לכך, גם שכר בטלה דמוכח אסור, הרי שלכאורה בשני המצבים השכר דומה.
[30]. בשונה מהתוס' לעיל בכתובות, התוס' בבכורות המתייחס לדייני הגזילות משמיט את המילים "שכל שעה היו יושבים בדין" ובמקום זה כותב ש"כל עסקם היה על זה". אולי ניתן להסיק מכאן שהגורם המרכזי אינו השעבוד, אלא היעדר היכולת להתפרנס במקביל מעיסוק אחר.
[31]. בשו"ת אגרות-משה (ח"ח יו"ד סי' נב) מעלה סברה, שבמקרים אלו גדרי שכר בטלה כלל אינם שייכים, ומותר לרופא גם להתעשר. לעומת זאת, בשו"ת אגרות-משה ח"ז, חו"מ סי' נט, מובא שמלמד או ר"מ שאינו יכול להרוויח יותר בעבודה אחרת, אינו רשאי לדרוש תוספת שכר.
[32]. גם הר"מ פיינשטיין (בהערה 29), הכותב שעיקר ההיתר למלמדים לקבל שכר הוא משום שכר בטלה דמוכח, "שודאי היה עושה מלאכה אחרת שהיה מרויח יותר", משווה בין דרישות המלמדים לתוספת שכר, לשכרם של דייני הגזירות שבירושלים, שאם שכרם אינו מספיק, הדין הוא שאפילו לא רוצים, מוסיפים להם. בכל אופן, בין אם ההיתר לקבל שכר הוא משום שכר בטלה דמוכח, שאחרת היה מתפרנס באופן אחר, ובין אם ההיתר הוא משום שאינו עוסק במלאכה אחרת ואין לו במה להתפרנס, יש לדמות את שכרם של העוסקים בצרכי מצוה בימינו לזו של דייני הגזירות שבירושלים, כמפורט בהמשך, באבקת-רוכל, בב"ח, בשו"ת חתם-סופר ובפוסקים נוספים.
[33]. אמנם הוא מפרש, על-פי רבינו מוהרב"א (ראו גם שיטה-מקובצת שם), שהאיסור חל דווקא על דייני הגזירות, משום שלא היו אחרים כמותם הראויים לשאת בתפקיד זה.
לדעתו, הרמב"ן מתיר לרופא לבקש שכר החכמה כיוון שמותר לקחת שכר על מצוות המוטלות על כלל הציבור (כדעת התשב"ץ). לכן, דווקא על דייני הגזילות נאסר לקבל יותר משכר בטלתם. אולם, בשדי-חמד (מערכת ראש-השנה ב,יז) מבואר על-פי השמטות בספר, שחזר בו מסברא זו.
[34]. בספר שערי-רחמים (שם) מובא "דגם בהוראה ולימוד, שרי ליטול עד כדי הפסד שכר פעולתו, כההיא דהשבת אבידה ממש, ודא ודא חדא היא וכחדא שריין". בספר שנות-ימין (שם) כתב ש"בנוטל שכר לדון יותר מכדי חייו – הוי רשיעא, ואין לחלק מדינא למצוה, כי שכר דינא ושכר המצוה שוים הם בטעמיהם משום מה אני בחנם". אבל לענ"ד יש בכל זאת חילוק בין שכר בטלה של משיבי אבדה ורופאים לבין שכר בטלה של מורי הוראה ודיינים. בהתייחסו לשכר מורי הוראה, כותב החתם-סופר (שו"ת, חו"מ סי' קסד) ששכר בטלה דמוכח הותר למורי הוראה משום שפרנסתם קודמת, ואם אינם נצרכים לכך, אסור להם ליטול שכר כלל (ראו גם: כסף-משנה הל' תלמוד-תורה ג,י; שו"ת אבקת-רוכל סי' ב; רמ"א יו"ד רמו,כא; שו"ע הרב הל' תלמוד-תורה ד,טז; תשב"ץ מגן-אבות סוף ד,ה). מכאן, שלרב ולדיין העוסקים בהוראת התורה הותר ליטול שכר בטלה דמוכח רק כשנדרשים לכך לצורך פרנסתם. לעומת זאת, בדין השבת אבדה כותב הרמב"ם (פרהמ"ש ב"מ ב,יא): "והרמז מן התורה שיש לאדם להקדים עצמו על זולתו, הוא דאמר רחמנא 'אפס כי לא יהיה בך אביון', כאילו אמר אין אתה חייב להסיר רעה מאחֵר, אלא כשלא יבא לך כעין אותה רעה שהסירות ממנו". ובלבוש (רסה,א) ביחס לשכר בטלה אצל השבת אבדה כתב: "שלא חייבתו התורה להפסיד שלו ולהשיב של חבירו". עיקרון זה חל גם כשמוצא האבדה הוא עשיר שאינו נצרך לממון. כאמור לעיל, דין רופא נגזר מדין השבת אבדה.
[35]. לשיטתו "טוב עושים הרופאים שעובדים במשך היום בבית חולים בשירות הציבור בשכר בטלה לבד, ובזה מקיימים המצווה ויש להם הזכות לרפאות חולים, ומלבד זאת מקבלים חולים באופן פרטי במשך כמה שעות ביום, שמזה יוכל להרוויח לפרנסתו כראוי לו".
[36]. על אותו עיקרון מובא בהגהות אמרי-ברוך (יו"ד סי' שלו): "יש לעיין, אם נזדמן להרופא חולה נכרי שיתן לו יותר מן הראוי, דיש לומר בכה"ג מותר ליקח גם מישראל". אולם בשו"ת אגרות-משה (ח"ח יו"ד סי' נב) כתב על כך "שבמציאות אינו רגיל שרופא ידחה מלעסוק עם גוי כדי לרפאות יהודי, ולעולם אין זה סיבה להתיר יותר מסתם שכר בטלה".
[37]. תשובתם של הר"מ פיינשטיין והרש"ז אוירבך ודאי תהיה שאמנם מבחינה סטטיסטית, רמת האינטליגנציה ויכולת ההשקעה הלימודית משפיעה מאוד על גובה ההכנסות, אולם כיוון שיש אלמנטים רבים נוספים שבסופו של דבר קובעים את גובה ההשתכרות, לא ניתן לנבא הצלחה כלכלית של אדם מסוים ברמת ודאות כזו שניתן להתייחס אליה כאל שכר בטלה דמוכח.
[38]. אמנם בתשובתו הוא מתייחס רק לזמן והוצאות הלימוד. אך לשאלתי, הרב הסביר לי שכוונתו גם לאפשרויות לימוד ופרנסה אחרות, כדעת הרח"ד הלוי.
[39]. ראו גם: שו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרכב); שערי-רחמים (או"ח סי' יד, ד"ה ואשר).
[40]. אמנם בסוגיות של אשת איש נדרשת חומרה יתירה. לגבולות שכר הדיינים בהקשר זה, ראו: שו"ת תשובות-והנהגות ח"א חו"מ סי' תרצז.