בסידור רבי סעדיה גאון (עמ' קנד) – מובא נוסח ספירת העומר בארמית: וז"ל: ביום הראשון: "האידנא חד יומא בעומרא", וביום השני: "תרין יומי בעומרא", וביום השביעי: "יומא שבעה יומי בעומרא דהון חד שבועא", וכשמגיע לליל ה' סיון אומרים: "יומאי ארבעין ותשעה יומי דעומרא דהן שבעה שבועי שלמי", ע"כ.

מנהג התימנים לספור בלשון ארמית, כן כתב המהרי"ץ זצ"ל (מחזור תכלאל חלק שני דף מא: – סדר ספירת העומר בפי' עץ חיים) וז"ל: המנהג לספור בלשון ארמי, ואולי טעמו כטעם הקדיש שלא יתקנאו בנו המלאכים, לפי שבספירת העומר אנו נכנסים ומתעלים במ"ט שערי טהרה, ומצאתי בס' התניא שמביא ל' הספירה בל' ארמי ע"ש בשם הגאונים, אי נמי אפשר דבבבל נתקן בל' ארמי כדי שיבינו גם העמי ארצות את הספירה, דבאינו מבין לשון הקודש לא יצא כמ"ש המג"א ומשום הכי נתקן בל' ארמי", ע"כ.

ונראה ליתן טעם נוסף מדוע סופרים בארמית, דהנה ב"שבולי הלקט" (ענין תפילה סי' ח) כתב בשם הר"ר מאיר נר"ו, טעם נוסף מדוע אומרים את הקדיש בל' ארמית:

"דהוא כאדם עצב המשנה מבגדי מילתין [משי] לבגדי סמרטוטין, שהרי בשעה שאומרים בביהכנ"ס "אמן יהא שמיה רבא" הקב"ה מנענע בראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בבית כך, אוי לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם [עי' ברכות ג.] ועי"ש שכ' בשם רש"י שלכך אומר בקדיש "ונחמתא" שצריך תנחומין על העצב הזה, ע"כ.

מצינו שכיון שע"י הקדיש מזכיר הקב"ה את חורבן הבית ומעורר הדבר עצבות, לכן יש להחליפו ללשון אחרת, שהיא יותר פחותה, כמו אדם עצוב שמחליף את בגדיו.

והנה "בעל המאור" (סוף פסחים) כתב שספירת העומר אין בו שום זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאווינו, ולכן אין מברכים שהחיינו, עי"ש.

וא"כ נראה לומר, שכיון שמצוות ספירת העומר מעוררת את זכרון חורבן הבית, יש להחליפו ללשון ארמית כאדם עצב שמחליף בגדיו, ולכן נהגו לספור בלשון ארמית, כדי להזכר בחורבן הבית המקדש, כמו לגבי קדיש.

(קב ונקי)