מסורת הדקדוק
אליהו גמליאלי הי"ו , חוקר ומארי של תשב"ר ידוע בן קהל עדתינו ק"ק תימן, תושב העיר ראשון לציון. מחבר שלושה ספרים בתחום הדקדוק העברי "חקרי לשון", "מענה לשון" (בראשית, שמות), "אמרי לשון" (מהדורה שלישית). ספרים חשובים, הן בהיבט הלימודי, והן בהיבט התיעודי, ערך שלא "יסולא בפז". נאחל לו המשך עשיה פוריה ומבורכת.
שלום וברכה לכבוד המארי אליהו.
רציתי להודות על הספרים הנפלאים שמעשירים את הידע לכל מאן דבעי.
רציתי לשאול,אם הבנתי נכון בספר אמרי לשון פרק ג סעיף ז הבאת דוגמא לשווא נע שנקרא בחיריק בגלל היוד שאחריו את המילים "המיחלים" ו"המיוחד" ורציתי לדעת למה השווא שתחת המם הוא נע.
ועוד מה דין השווא באות ריש של "בערבות מואב" שבפרשת "וזאת הברכה" שאם הוא נע מדוע.
תודה רבה.
שלום עליכם.
זה עתה נפניתי להשיבך דבר, עקב שזמני מאוד דחוק.
עתה לשאלתך הראשונה.
כידוע ה"א הידיעה ואותיות כל"ב הבאות ביידוע, מנוקדות בפתח ואחריהן דגש חזק.
יש שני מקרים היוצאים מכלל זה:
א. בבוא יו"ד שוואית אחריהן, הדגש מן היו"ד נשמט והשווא הופך לשווא מרחף שהיגויו כשווא נח, כגון: היקום, היאור, הישימון, הילדים, היקרים, הישועה, היבוסי ועוד, מלבד בודדים היוצאים מן הכלל.
ב. בבוא מ"ם שוואית אחריהן על פי רוב נשמט הדגש מן המ"ם, אלא שלפעמים השווא במ"ם נשאר נע כבתחילה, כמו: כי פי המדבר אליכם, המלמד ידי לקרב, והמשלח את השעיר, ואת החלב המכסה את הקרב, המסוכן תרומה, למיחלים לחסדו, למאחרים על היין, ועצים למחברות, במכשפים ובמנאפים ועוד.
ולפעמים השווא במ"ם הופך לשווא מרחף שהיגויו כשווא נח, כגון: וקראו למקוננות, ויעטו כמעיל בשתם, והלוים במלאכת, וכן בתפילת ערבית: והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, ודומיהם הרבה.
אין כלל חותך בדקדוק מתי השווא במ"ם נע או מרחף (נח), זה נתון למסורת, לכן המסורת הידועה במילים המיחלים, המיוחד שהבאת, להגותן בשווא נע, וברור שבשתיהן היגוי השווא שבמ"ם כחירק קל וחטוף כדין כל שווא נע הבא לפני יו"ד שוואית.
לשאלתך השנייה
ויעל משה מערבות מואב – השווא ברי"ש מרחף (נח) בלא ספק, וראה בכל הספרים בלא יוצא מן הכלל, שהמתג מצויין במ"ם ולא בעא"ן, וכן כותבים המדקדקים. ראה מה שכתבתי על זה בחיבורי חקרי לשון.
למרבה הצער יש מחבלי ספרים משונים שאין יראת אלהים לנגד עיניהם, ואצלם המטרה מקדשת את האמצעים, שבשביל לכפות את מנהגם, הם מהלכים אימים על תמימי העם, והם הם בעזותם העזו לצאת נגד כל הספרים וציינו את המתג בעא"ן, יען כי הם הוגים את הרי"ש בשווא נע. מי שרוצה להגות בשווא נע יבושם לו, אבל מכאן ולשנות את הספרים בגלל מנהגו, זה פשע בל יסולח, כי אם יש לו היתר לשנות את הספרים רק בגלל המנהג שלו ושל אביו וסבו, אז כל אחד יבוא וישנה את הספרים על פי מנהגו, ואוי לנו מן המצפון ומן הצפוי. ראה מה שכתבתי באריכות בהקדמתי לחקרי לשון ותבין עד כמה הדברים מזעזעים.
ובכן וא"ש וב"ש ואל"ש
מינאי זעירא מן חבריא אליהו
שלום וברכה
אשמח לדעת מה הסיבה שיש מילים שיש בהם שווא לאחר תנועה גדולה ובכ"ז הם נקראים כשווא נח
לדוגמא תהילים קג פס' ה "תתחדש כנשר נעוריכי"
תודה רבה
כל המדובר בשווא שהוא נע אחרי תנועה גדולה, זה בתנאי שהיא לא מוטעמת, שאם היא מוטעמת במקורה השווא נח. לכללים ראה אמרי לשון פרק ג, סעיף ו, ד"ה הסימן השלישי
פרשת כי תשא ל"ד פס' י'
"ויאמר הנה אנכי כרת ברית"
במילה "אנכי" הספרדים ומי שאני שמעתי בשאמי קוראים עם געיא בא' כפי שמופיע בהרבה תאג'ים גם כאלה שכתוב בהם בהנגינה בנ' לעומת זאת בחלק הדקדוק ופרשה מפורשה אצל מארי יוסף צובירי כתוב שהנגינה בנ'
אשמח לדעת מה המקור לנגינה בא'.
תודה,
אוריאל הלל
בוקר טוב ומבורך
תשובה מפורטת תמצא בחיבורי מענה לשון לבראשית בתיבת אנכי (ג, י)
בברכה
שלום
היכן אני יכול לרכוש את הספרים "מענה לשון"?
0546728394
אצלי בראשן לציון רחוב שדרות יעקב 66/6
שלום עליך מארי גמליאלי,
השבת פרשת תצוה , וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הַבְּגָדִ֗ים וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־הַכֻּתֹּ֔נֶת וְאֵת֙ מְעִ֣יל הָאֵפֹ֔ד וְאֶת־הָאֵפֹ֖ד וְאֶת־הַחֹ֑שֶׁן וְאָפַדְתָּ֣ ל֔וֹ בְּחֵ֖שֶׁב הָאֵפֹֽד׃
בשאלה הקודמת שלי הסברת מדוע "ויצקת לו" נשארה במלעיל ולא חל עליה כלל ואו ההיפוך מחמת קירוב נגינות .
אם כן מה שונה כאן לעניין המילה "ואפדת לו" שכן היה צריך להיות גם במלעיל? ואילו רואים אנחנו כאן שהמילה היא מלרעית וחל עליה כלל ואו ההיפוך, מדוע?
בברכת חזק ואמץ ,פורים שמח לך ולכל משפחתך
נאור
שלום עליכם נאור הנכבד.
שאלתך עניינית שכבר עמדתי עליה במענה לשון לשמות על אתר. אעתיק לך משם את התשובה.
וְאָֽפַדְתָּ֣ ל֔וֹ = פועל יוצא, עבר מהופך נוכח, שורש א-פ-ד, גזרת השלמים, בניין קל. הטעמתה במלרע כדין עבר מהופך לנוכח (בגלל וא"ו ההיפוך) על אף קירוב הטעמים. כלומר, הפעלים שנהפכו ממלעיל למלרע מסיבת וא"ו ההיפוך מעבר לעתיד, בהיות מצב של קירוב טעמים על פי רוב יישארו מלעיל גם בוא"ו ההיפוך, והתיבה השנייה תהיה בדגש חזק מדין דחיק, כמו: וְיָצַ֣קְתָּ לּ֔וֹ (שמות כה, יב), וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם (דברים יד, כו), וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח (דברים טז, ב), וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ (דברים כו, א), כל אלה ודומיהן היו צריכות להיות במלרע בגלל וא"ו ההיפוך, אלא שנשארו במלעיל כבתחילה מפאת קירוב הטעמים, ואם כן, גם כאן היה צריך להיות וְאָפַדְתָּ לּוֹ. אך לעניות דעתי נראה לומר, מאחר שהדא"ל והתי"ו ממוצא אחד הן, ונוסף על כך הדא"ל בשווא נח, יש חשש בנקל להתבלעות הדא"ל בתי"ו, כי כשהתיבה במלעיל נהיה גם כן דין דחיק, שהתיבה שאחריה תהיה דגושה בהברתה הראשונה, ואם כן, מרוצת הדא"ל והתי"ו לעבר הדגש החזק הנוצר מחמת הדחיק, יגרום להתבלעות הדא"ל בתי"ו, משום שטבע הדגש למהר ולהריץ לעברו את האותיות שלפניו. לא כן כשהתיבה במלרע אין דין דחיק, וממילא אין לחץ על הקורא למהר קריאת הדא"ל והתי"ו הסמוכות זו לזו.
בברכת פורים שמח לך ולכלל עם ישראל.
שלום עליך מארי אליהו,
שאלה שעלתה השבת :
וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית".
תיבת ויצקת – היא תיבה עתידית ולכן מלרעית (ואו ההיפוך) אך מחמת קירוב נגינות נסוגה אחור.
1. האם כלל נסוג אחור גובר על משמעות המשפט? הרי דין התיבה היה עתיד ומלרע , בא נסוג אחור והפך את התיבה למלעיל ועכשיו היא נשמעת בעבר .
2. אם אדם קרא בספר "ויצקת לו" בעתיד ומלרע – לא בהתאם לנסוג אחור מלעלית , האם צריך להחזיר ? האם שינה משמעות? שהרי אם אמר בעתיד מלרע כביכול אמר את התיבה כתקנה!
יישר כוח על המשך פעלך , שהקב"ה ייתן לך כוח והמון בריאות
שלום עליכם נאור הנכבד.
אכן "ויצקת" צריכה להיות במלרע כדין עבר מהופך למדבר, אלא שבמקרה הזה נשארה במלעיל כמשפטה בתחילה. כלומר, בלא וא"ו ההיפוך משפטה במלעיל כדין כל פועל עבר לנוכח ולמדבר, ואילו בוא"ו ההיפוך מעבר לעתיד היא במלרע שלא כמשפטה כי אם מכוח וא"ו ההיפוך, אלא שלפעמים היא נשארת במלעיל כמשפטה כדי למנוע קירוב טעמים, וכיוון שיש סיבה לכך, דהיינו למנוע קירוב טעמים, אין לחשוש שמא תהא במשמעות עבר.
ומה שכתבת שהטעם נסוג לאחור, זה לא נכון, אין כאן נסיגה בכלל, כיוון שלא ייסוג הטעם להברה סגורה כמו שכתבתי באמרי לשון בדיני נסוג לאחור סעיפים א, ב.
וכן בתיבות "וזבחת פסח" ועוד דוגמאות כיוצ"ב שהבאתי באמרי לשון פרק ז, סעיף ג, בפן השלישי ד"ה ובתיבות ואכלת שם. שם הסברתי יותר.
בברכה נאמנה אליהו
תודה רבה לך אליהו, על המענה המהיר ועל התשובה המפורטת והמבוארת.
שהקב"ה ייתן לך כוח ובריאות להמשיך להוציא חיבורים וספרים .
מוקירך נאור
שלום עליך מארי גמליאלי,
יש לי כמה שאלות בעניין הפסוקים:
1. אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה׃"
אם אמר וחיה- במלרע , האם שינה משמעות ? שכן זכורני שהמילה יולדת בארמית היא חיה , במלרע ,שאם אמר במלרע התכוון ליולדת ולא מלשון חיים מלשון תחיה.
2. דבר נוסף מה ההבדל בין הפסוק הזה לבין הפסוק במגילת אסתר?
"מֵאֲשֶׁ֨ר יֽוֹשִׁיט־ל֥וֹ הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־שַׁרְבִ֥יט הַזָּהָ֖ב וְחָיָ֑ה וַאֲנִ֗י לֹ֤א נִקְרֵ֙אתִי֙ לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ זֶ֖ה שְׁלוֹשִׁ֥ים יֽוֹם׃"
אשמח אם תאמר לנו איך צריך לומר את המילים בכל מקרה הן במגילת אסתר והן בפרשת שמות.
3. דבר אחרון- מדוע הוא'ו בפרשת שמות מנוקד בקמץ ואילו באסתר בשווא?
והאם אפשר לומר שאם מדובר בשווא אזי הכוונה היא לואו ההיפוך ועל כן צריך לומר את המילה במלרע שהרי למדנו בואו ההיפוך שהפועל הופך למלרע כגון " דיברתי -ודיברתי" חוץ מאשר מדובר בואו החיבור שהמילה תהיה במלעיל.
בברכה שלום עליך
נאור
שלום עליכם נאור הנכבד.
תשובה לשאלתך נמצאת החיבורי "מענה לשון לשמות". אם היה לך אותו באמתחתך לא היית צריך לשרוף הרבה זמן.
מכל מקום אצלם לך את מה שכתבתי שם.
וָחָֽיָה = פועל עומד, עבר מהופך נסתרת, שורש ח-י-ה, גזרת נחי למ"ד־ה"א (נל"ה), בניין קל. והיא צורה מקוצרת מן וחיתה. וא"ו ההיפוך בקמץ כדין לפני הברה מוטעמת. אבל וְחָיָה (אסתר ד', י"א, יחזקאל י"ח, כ"ג, יחזקאל ל"ג, י"א, ירמיה כ"א, ט', ירמיה ל"ח, ב', נחמיה ט', כ"ט), כולם במלרע, כי הן עבר מהופך לנסתר, ופירושן וְיִחְיֶה, ולכן גם וא"ו ההיפוך בשווא לסיבת היותן במלרע, וזהו ההבדל בין מלעיל למלרע בתיבה זו, שבמלעיל וָחָ֫יָה הוא עבר מהופך לנסתרת ופירושו וְתִחְיֶה, ובמלרע וְחָיָ֫ה הוא עבר מהופך לנסתר ופירושו וְיִחְיֶה.
ואין לומר שבפסוקנו היא במלעיל לסיבת הסילוק, כיוון שגם ביחזקאל וגם באסתר הן במלרע אף על פי שהן בסילוק.
שלום עליך מארי….
שאלה לי אליך מדוע תיבת ארבע בפתח למרות שהיא באתנחתא לכאורה בניגוד לכללי אס"ף ולתנועה קטנה מוטעמת שאחריה שווא/דגש האם מפני שהיא שם מספר או מפני הסמיכות ?אשמח לתשובה ובנוסף לספרי דקדוק מומלצים חוץ מאמרי לשון ומענה לשון שיש לי כבר… ברוך תהיה
כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃ ויקרא יא כא
שלום עליכם.
מתנצל על העיכוב עקב לו"ז עמוס.
לעניין תיבת "ארבע" אכן היא שם מספר יסודי, אבל אין קשר לניקודה, כיוון שתמיד הבי"ת בפתח גם בהפסק, וכמו שהרגשת בדבר.
הכלל הידוע שכל אס"ף גורם להארכת התנועה מקטנה לגדולה או משווא לתנועה, זה על פי רוב. יש הרבה מאוד מילים שלא נשתנו אף על פי שבאו באס"ף. ראה דוגמאות בחיבורי אמרי לשון פרק ב, סעיף ז, לאורך כל הסעיף ובפרט בפסקה ד"ה אולם ישנן תיבות… שם הבאתי את דברי האבן עזרא שאומר כן.
לגבי ספריי שיצאו כבר לאור הרי הם בשמותם:
אמרי לשון, חקרי לשון, מענה לשון לבראשית, מענה לשון לשמות ומענה לשון להפטריות (סט 3 כרכים) של כל השנה הן לפי נוסח בלדי הן לפי נוסח שאמי, כולל מועדים והפטריות של יו"ט שני בחו"ל.
בברכת שבת שלום.
לכבוד מארי אליהו גמליאל,
רציתי לדעת איך מתבטא ההבדל בסוף מילה בין האות א׳ לאות ה׳.
כמו למשל: נקרה ונקרא
תודה רבה!
אין שום הבדל בקריאה ובהגייה.
בברכה
לכבוד מארי אליהו גמליאל,
בנוגע לדקדוק במזמור שיר ליום השבת, ראיתי שהמנהג הוא לא לדקדק בתיבות מסוימות כמו ואמונותך, יתפרדו וכו'..
וכמו כן כמעט בכל בית כנסת שהייתי לא הקפידו, שאלתי היא איך לנהוג מצד אחד כל הזקנים הוגים לכאורה בטעות ומצד שני לפי כללי הדקדוק זה לא מתקבל.
דנתי עם חבר שאמר לי שזה המנהג ולא מצינו שמחו בדבר,
מה לעשות?
בתודה, רז בידאני
ראשית, אם אתה יודע שיש מנהג שנוהג על פי הכלל ויש מנהג שנוהג שלא על פי הכלל, שלצערי הם בעצם הרוב, אמור נא לי באמת מה נראה לך? מה מקום לשאול בכלל? מילא אם יש שני מנהגים או יותר שאינם תלויים בכללי דקדוק, כאן כבר יש מקום יותר לשאלה, אף על פי שהרשות נתונה לכל אחד שיבחר לפי מה שנפשו חפצה. אבל בטעויות הגייה שהפכו למנהג למרבה הצער, מה יש להסתפק אם לפניך יש מי שמנהגם חופף עם כללי הדקדוק? ברור שהיא ההגייה הנכונה ואף הרצויה.
שנית, למה להביא דוגמא מזקנים שהוגים בלא הבחנה או מאלה שהיגויים לקוי ומעוות? למה לא לקחת כדוגמא את הזקנים שהוגים נכונה על פי כללי הדקדוק והיגויים צח ונעים לאוזן שומעת?
ואדני חכם
לאליהו גמליאלי ט' שבט התשפב 11.1.22
שלום רב
בספר בראשית פרק כ' פסוק יב .
"יב. וְגַם-אָמְנָה אֲחוֹתִי בַת-אָבִי הִיא, אַךְ לא בַת-אִמִּי, וַתְּהִי-לִי לְאִשָּׁה."
ברצוני לשאול:
האם השווא, מתחת לאות מם, במלה אמנה, הוא שוא נע, או נח.
אודה לתשובתך
ינון
השווא נח, שהיא מלת חיבור, צורת משנה של 'אמנם'.
בשעת היגוין אין שום הבדל מלבד משיכה קטנה בטבע המבטא בתנועות הגדולות להיותן ארוכות עקב שהן הברות פתוחות, ואילו בתנועות הקטנות אין משיכה בטבע המבטא להיותן קצרות עקב שהן הברות סגורות, דהיינו הדגש החזק או השווא הנח שאחריהן מגבילים את המשך הגייתן.
בברכה אליהו
לכבוד מארי אליהו גמליאלי,
שאלתי היא האם יש הבדל בהגייה בין קמץ גדול לקמץ קטן? ובין חירק מלא לחירק חסר? ובין פתח לפתח-סגול?
בתודה, רז בידאני
שלום עליך מארי,
יש לי שתי שאלות:
1. בפרשת נשא, פרק ו פסוק ה "כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַיהוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ.
רש"י במקום כותב על המילה פרע- נקוד פתח קטן לפי שהוא דבוק לשער ראשו, פרע של שער. ופירושו של פרע, גדול של שער, וכן את ראשו לא יפרע (ויקרא כא, י), ואין קרוי פרע פחות משלושים יום:
שאלתי היא כזאת: רוב שמות העצם משתנה ניקודם כאשר באים בסמיכות כגון מטר ארצך (בשווא במקום מטר בקמץ) , שער ראשך (בשווא במקום שיער בצירה) וכו… אבל שמות בעל משקל פעל (בסגול) אינם משתנים כגון ארץ, מלך , תבן וכו…גם כאשר יבוא בסמיכות וכן אם האות השלישית היא חית או ע' אזי ישתנה ניקוד האות השניה לפתח כגון :נגע (פתח בגימל) זרע (פתח בריש) בכל מקרה אין משתנה הניקוד בסמיכות .
על כן אינו מובן דברי רש"י ניקוד פתח קטן הכוונה לסגול ,שהרי ראינו שאין משתנה הניקוד של המילה פרע גם אם יבוא בסמיכות .
2. בפרשת בהעלותך: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו"
במילה האנכי- מחלוקת האם יש געיא באלף והאם בהא ?
יש כלל בגעיא שסופרים שלוש תנועות אחורה ושם מקומה של הגעיא ועל כן צריכה להיות געיא באלף לפי הכלל בלכתחילה , האם אני מפספס משהו ?
תודה מראש
שלום עליכם ידידי נאור.
הצדק עמך בלא עוררין, יישר כוחך.
אין מנוס מלומר כי היא שגגת מעתיק. היה צריך לומר את הדברים על תיבת "שער", שהעא"ן נקודה בפתח תמורת קמץ לפי שהיא סמוכה (דבוק בלשון רש"י) לתיבת "ראשו", וכמובן שגם ניקוד השי"ן נשתנה מצירי לשווא כדין נסמך, כמו לְבַב מן לֵבָב.
בברכה אליהו
מארי אליהו
ערב שבת שלום
ברצוני לדעת מהי ניקודה של המלה "רע", פעמים שהיא מופיעה בפתח אפילו בהפסק, ופעמים בקמץ בהמשך, מהו הכלל אשמח לדעת
תודה ושבת שלום
לא נעים לגזול את זמניכם
אבל שוב אני אומר אין כוונתי על קריאה בתורה ואפי' אין כוונתי על לימוד תורה שאדם לומד תורה שבכתב או בע"פ, ואין כוונתי על תפילות חובה או ברכות, (ובאמת כאמור הקפידו אצלינו שהם יהיו רק עם נעימה לא מנגינות כמו אצל הספרדים) אלא רק על פיוטים שאינן ברכות, שירים ושירות וכו', וכמו הדוגמאות שהבאתי באימיל הקודם, אם זה שירי שבת, אם זה פזמונים בשמח"ת, אם זה פיוטי סליחות, אם זה המזמור שאומרים בחג "אשרי", אם זה מזמור של שבת, אם זה "במה מדליקין" שאומרים בע"ש, ובכולם שמענו את הזקנים ת"ח (למי שלא שמע יש הקלטות, וכך זה עד היום) שאין מקפידים שם על המלעיל מלרע, והעמדות בשווא, עקב הניגון (ולדוג' אף אחד לא מנסה לשנות בשמח"ת ולהגיד "יתברך ישראל", וכן בשירי שבת וחתונה "אילת חן" וכו' "קמתי ותידד ""שנתי"", ועוד בלי סוף). כי כנראה בדברים כאלו שאינן ברכות ואף אינן חובה כ"כ, הבינו שיותר טוב לנגן בהם ולעורר את הציבור לתשובה, ושוב כך דרך השירה ונעים הן לשרים והן למי ששרים בפניו. אבל שוב בתרה ובברכות וכו', אכן מאוד הקפידו, ולכן גם הקפידו לעשות רק נעימה ולא מנגינות.
תודה
מר דביר, באמת שאין לי זמן לענות על כל מי שמביע את דעתו לפי מה שנוח לו. אך אם יש לך כתפיים די רחבות לפסוק נגד כל גדולי עולם שיצאו בזעקה על אנשים כמוך, תמשיך בדעתך, כיוון שאתה חפץ לקיים את המאמר "לא הביישן למד", ואפילו שאת ההמשך קטעת (ולא הקפדן מלמד), ברור שהתכוונת אליהם, שהלוא הם הקפדנים.
מכל מקום שוב אני אומר בלשון ברורה, כל הראשונים והאחרונים שיצאו בזעקה על כל שינוי ולו הקל ביותר, דיברו לא רק על פיוטים אלא גם על שינון בלימוד וקריאה בעלמא ואף על שיחה בעלמא, ולא משנה אם משתנה המשמעות או לא, כל דבר רע, פיגול הוא לא ירצה. והמדובר על בחורי ישיבות ולומדי התלמוד, ק"ו על אלה שלשונם היא בילת לשון. אז אולי יבואו בחורי הישיבות וכל השאר שאינם חשים לדברי גדולי העולם הללו ויאמרו "ולא הקפדן מלמד". הייתכן?
אם כך לדעתך ולדבריך, אפשר לומר על כל נושא שהחמירו בו גדולי עולם, אלא שבחרת דווקא בנושא הזה ובמקילים בו, כדי לתרץ ולחזק את עמדתך.
סתם לדוגמא, החפץ חיים זצ"ל שדיבר בחומרת לשון הרע, האם רובם כולל רבנים גדולים ואישים מכובדים חשים לדבריו או שמא מקפידים על דבריו? ודאי שרוב רובם נכשלים בעניין זה שנמנה בין עברות שאדם דש בעקביו על בסיס יומיומי. אז האם אפשר לומר על החפץ חיים "ולא הקפדן מלמד?
זאת רק דוגמא אחת מיני אלף. ואם יאמר אדם שהרחקתי לכת והגזמתי, יאמר נא לי כבודו מה באשר לשולחן ערוך, שהרבה יותר קל מהעניין הקודם? יש מישהו שמקיים את כל ההלכות הקשורות אליו ככתבן? אשמח לשמוע תשובה הולמת. ומי כמוך מכיר הרבה אנשים שאומרים: "כן, אבל אנחנו בדור אחר" וכדומה. ולדבריך, רוב הרבנים מקילים בהרבה דברים מאשר ר' יוסף קארו זצ"ל. מה תעשה עם זה? ושלא נדבר על הרמב"ם עמוד ההוראה, ועוד כהנה וכהנה ראשונים ואחרונים שברור שלא ראית את דבריהם. ואם ראית, אין מנוס מלומר כי בחרת במקילים, וכאמור ייטב לך.
כללו של דבר, קטונתי מלפסוק לכאן ולכאן, רק פשוט פיניתי מזמני היקר לענות לשאלתך על פי מה שאמרו ראשונים ואחרונים, ותו לא, ואתה וכל אחד אחר יבחר מה נוח לו.
קודם כל לא כתבתי ח"ו שאני כנגד הרב מאזוז וכדו' (למה לכתוב לשון כזאת שלא אמרתי, כאילו אני מדבר כנגד רב גדול כזה, שאין צורך להאריך בגדולתו) אלא סה"כ העליתי סברא אחרת ממנו (וכדרכה שלתורה (וללא השתלחויות מיותרות), וכידוע אדרבא שכך דרכו של הרב מאזוז, בבירור האמת, וכך הוא מלמד, ואף שהרבה כועסים עליו על זה, אינו חת), ומה שדיברתי זה לא על תפילות החובה כשמונה עשרה קדיש ברכות וכדו', או קריאת התורה ושאר התנ"ך כדו' (וממילא מה שהזכרת גבי "כלו רחמיך" זה גם לדידי), אלא על פיוטים שאינם חובה, וכן יש להדגיש שדברתי רק על שינוי מלרע מלעיל (בפרט כשאין בהם שינוי משמעות) ולא על שאר חוסרי דקדוק, וכן הבאתי ראיות לדברי, הן מצד המנהג שכך ראינו אצל כל הזקנים ת"ח שהן בשירי שבת והן בכל מיני פיוטי סליחות, והן במזמורי שבת וחג, והן בפיוטי שמח"ת וכדו', (ואף שא"צ לדוגמאות לכל מי שהיה מנעוריו בבית כנסת ובכו', ובכל אופן אביא קצת, ר' למשל במזמור "אשרי האיש" שאומרים בחגים, במזמור שיר ליום השבת, בפיוט מפי אל במילים "יתברך ישראל" וכן בכל המילים שאחריהם, אדיר ברוך גדול וכו', וכן ב"אצולה לפנים בכסא ערבות וכו'" (בניגון השמח כמו נגינת לפלח הרמון) וכן ב"אילת חן", ובאין סוף שירי שבת ודיואן, וכן לך וראה בסליחות הן ב"ישן אל תרדם" והן "קמתי ותדד שנתי" והן והן והן) לא הקפידו "תמיד" על המלעיל ומלרע כאשר לא הסתדר עם הניגון (גם מי שלא זכה לשמוע את הזקננים ת"ח יש הקלטות בלי סוף), וכן הוא פשוט בהרבה שירים עם מניגנות מאז ועד ימינו אנו, ומה חידשתי (ומי הוא זה השפוי אשר משנה ומקפיד על המלעיל מלרע במילים אלו וכדו' אשר הדגמתי לעיל?, ומה שאמרת שר' יהדה הלוי בגלל זה הפסיק לפייט, אז אם כוונתו על עניינים כאלה שדברתי, אז אכן באמת דעתו לא התקבלה כלל, ושאר גדולים לא הפסיקו, בכל אופן מענין אותי דבר זה שכתבת בשמו לראות בדיוק על מה היתה כוונתו, אם תוכל לשלוח לי או להפנותיני למקור, אודה לך),
ואף הזכרתי כראיה שמצינו במקרא הרבה מילים שלא כדרך הדקדוק, מאחר שכך היתה יופי מליצת הנבואה, ושכן רואים בכל מיני פיוטים שחברום גדולי ישראל שכלל לא הקפיד הפייטן על הפסיק במקום שלו למען מבנה השיר (רואים זאת בהרבה פיוטי סליחות).
וכן ידוע שבעדתינו הקפידו שבתפילה לא יהא ניגון מידי כמו של שירה, ולא כמו הספרדים שבקדיש או בברכות ק"ש פתאום מנגנים, והוא מסיבה זו גם, כי בהכרח שבניגון שירה, מעוותים את הדקדוק, כמו שבאמת רוקה להם, מה שלא מקפידים בשירה ופיוט.
עוד דבר ששכחתי להוסיף במייל הקודם, שבפיוטים שבכלל פונים לציבור ולא לקב"ה, עוד יותר הדבר קל בשינוי המלעיל ומלרע (אך גם בזה העירו המעוררים לעיל).
והנני יודע שאני "אויל", אך אין לי ענין להחשב "חכם", אלא טוב לי לקיים "לא הבישן למד (ולא …)".
רציתי לשאול את כבודו
– למה אצל הספרדים שלא כמו אצלנו בקדיש האות למ"ד במילת "בעלמא" בשווא נח אף שיש געיא בע"ן והיא עם ת"ג, וכן למה אצלהם הלמ"ד במילה "לעילא" דגושה אף שהיא אחרי תנועה גדולה, מהי נקודת המחלוקת.
– עוד רציתי לומר את דעתי ולשמוע את דעתכם, בענין שהרב מזוז ועוד מעוררים על שלא לשנות את הטעמה במילה בגלל הניגון, אני לדידי סובר לא כך (בתפילה לא במקרא), אלא כך דרך השיר וכך רצוי ואהוב לפני המלך, שכאשר שואלים ממנו בניגון (צורה שמעוררת את לב השומע), שלא יקפידו, כי כך היא דרך הניגון הוא לא להסתדר תמיד עם ההטעמה, כך זה נעים לשמוע וכך מסתמא אהבו המלכים וכך בודאי בורא עולם, ואדרבא זה לא יפה להקפיד בהטעמה ולהרוס את יופי הניגון, ובודאי לא לדקדק על שמטעימים כאשר יש שווא או חטף, כי בזה מצינו הרבה במקרא געיות בשוואים, ואף במקרא מצינו הרבה מילים שלא כדרך הדקדוק, מאחר שכך היתה יופי מליצת הנבואה, הוא אשר אמרתי, ודרך אגב בהתחלה כן הקפדתי כמו הרב מזוז וכו', אך אחר התבוננות בסברא שבענין, ומה גם במנהג ישראל שלא כך בכל העדות, אמרתי אם אינם נביאים בני נביאים הם, ומה עוד שמסתמא הרבה ניגונים התחברו ע"י חכמי ישראל, וכן רואים בכל מיני פיוטים שחברום גדולי ישראל שכלל לא הקפיד הפייטן על הפסיק במקום שלו למען מבנה השיר. וזה כדברי. והנלע"ד כתבתי.
תודה רבה ויישר כוח על טובת העין הניכרת בתשובותיך.
שלום עליכם מר דביר.
אחר המחילה, כפי קוצר זמני אשיבך. אם תחכם, די בזה והותר; ואם לאו, לא יעזור אם אוסיף יותר.
לשאלתך הראשונה בעניין היגוי תיבות "בעלמא, לעילא" שבפי הספרדים.
ראשית, אני מאמין שגם לך ברור שאנחנו העדה היחידה מכל העדות ששמרה על ההיגוי הנכון, וההיגוי במלות הללו ידועות גם לך. לכן המלצתי לך שתפנה את שאלתך לאלה שהנך תמה עליהם, הם אשר צריכים לספק לך תשובה.
שנית, אל לך לשכוח שמדובר במילים שמקורן בשפה הארמית, שלה כללים שונים מכללי הדקדוק העברית, ועל כן אינך יכול להקיש מלשון ללשון. קרי: השיקול בהכרעת היגוי מילים אלו שנויה במסורת. והדברים ידועים.
אגב, בתיבת "לעילא" יש מי שמטעימים אותה במלעיל – לעֵ֫ילא, ואם תרצה ללמוד עליה מכללי דקדוק העברי, הרי שבמקרה הזה אין בעיה בזה שהלמ"ד בדגש חזק, שהרי כלל מוסד הוא (שוב, רק בכללי דקדוק העברי), שכל תנועה גדולה שאינה מוטעמת בעצם, דינה להיות הברה פתוחה (הברה שאין אחריה דגש חזק או שווא נח), אבל אם היא מוטעמת בעצם, כן יכולה להיות הברה סגורה. לכן, לאלה שמטעימים אותה במלעיל, שפיר הדגש בלמ"ד, אלא שהשאלה היא: האם משפט המלה הזאת במלעיל או במלרע? תשובה לכך אולי תוכל למצוא אצל חוקרי הלשון הארמית, שאין זה תחומי. כמו כן תוכל לברר אצלם באשר לתיבת "בעלמא".
לשאלתך השנייה בעניין הטעמה במלעיל או במלרע.
כתבת שהנך נגד הרב מאזוז ועוד אחרים שמעוררים (את הבוערים) שלא לשנות את ההטעמה במלה כלשהיא בגלל הניגון, ושלדעתך אין זה דרך השיר ואין זה רצוי ואהוב לפני המלך, ושכך דרך הניגון לא להסתדר תמיד עם ההטעמה, ושכך נעים לשמוע, וכך מסתמא אהבו המלכים וכך בוודאי בורא עולם וכו' וכו'.
והא תשובתי על כך ועל קצה המזלג.
מכל דבריך ניתן להבין בבירור שאינך בר דעת בעניין, כרוב העם, וכדאי שנסתפק בלשון עדינה זו. ומדוע? כיוון שבעיניך הרב מאזוז והאחרים שסוברים כמותו אינם מבינים כמוך, ומנת משכלם ענייה. הכול טוב ויפה אם היית מביא הוכחות לדבריך. אבל כל עוד הנך בגדר משער, ראוי שתנהג כתלמיד היושב על הקרקע בפני רבו. ודיי לחכימא.
עתה אגלה את אוזניך היפך מדעתך. כל מי שמשנה את משפטי המילים, אם מצד ההטעמה אם מצד חיטוף תנועות ולהיפך רק בגלל ניגון שבחר לו ושמוצא חן בעיניו, הוא הוא אשר חורג מדרך השיר ואינו רצוי כלל וכלל, כיוון שהוא מעוות את המילים הקדושות על פי ראות עיניו ושיקול דעתו הנפסדת בעבור ניגון כלשהו שהוא בחר, והוא הפוך מאהוב לפני המלך, כיוון שאין זה דרך הניגון. יותר מכך, בעיני מביני דבר אין זה נעים לאוזן כלל וכלל ולפעמים אף צורם. ולא רק מסתמא (כלשונך) אלא ברור שלא כך אהבו המלכים (השפויים), ובטח ובטח לא בורא עולם. ואף אני הקל והצעיר נחרד לשמוע את עיוותי המילים שנגרמים מכורח הנגינה, ואף סולד מן הפייטנים החקיינים הללו. וברז אומר לך, כל פייטן שמשנה את המלה ממשפטה, הוא אינו פייטן בעיני מביני דבר, ודיי בלשון רכה זו.
מר דביר!
אין זמני מאפשר לי לפתוח את הנושא לפרטי פרטים עקב האריכות שבו. אך אם תעיין בהקדמות לחיבוריי "חקרי לשון" ו"מענה לשון לשמות", שם הבאתי ראשונים ואחרונים שצעקו ובכו על כל שליחי הציבור והחזנים המפורסמים דאז ודהיום שמגמתם רק להחניף לבריות, ורובם עושים זאת בשביל 'צלצלים', ותו לא, וכמטבע הלשון שבפי חכמי תימן: "כסף מטהר ממזרים". לכן, אם שאלתך נובעת מעומק הלב לדעת את האמת, עיין שם ותיווכח עד כמה דעתך נפסדת בעניין המדובר. וכל המדובר אינו רק בתפילה כי אם גם בלימוד וגרסה במשנה ובגמרא ובאגדה, ק"ו במקרא. עיין שם.
דוגמא אחת העולה לי עתה, ושאני מרבה להעיר לאנשים עליה, בתפילת העמידה בברכת ההודאה "הטוב כי לא כלו רחמיך", שהרבה שמעתי שהוגים את תיבת "כלו" במלעיל – כָ֫לוּ, ואוי לאוזניים שכך שומעות, שהרי יש כאן חירוף וגידוף, כיוון ש"כ֫לו" במלעיל עניינו 'הכילו', היינו פועל עבר לנסתרים, על משקל 'ק֫מו, ש֫בו' ודומיהם, ולנסתר 'קם, שב'. כן 'כל' הוא לנסתר, כמו וְכָל בַּשָּׁלִשׁ (ישעיהו מ, יב) שפירושו: ומדד בשליש ('שליש' הוא כלי מדידה), ואילו במלרע – 'כל֫ו' עניינו 'תמו, נגמרו', שזאת כוונת הברכה שם: 'הטוב כי לא נגמרו רחמיך', ולא 'הטוב כי לא הכילו רחמיך', חלילה! והבן.
רבים הם השיבושים כיוצ"ב.
וכבר אמר אחד מראשי הישיבות הגדולות, שבשעה שהוא נכנס לישיבה, כל התלמידים עמדו בפניו ושרו את השיר "שאו שערים ראשיכם" וכו', וראש הישיבה התעצב על ליבו, ובכעס פנה אליהם שיחדלו מלשיר, כי איך הוא יכול לשמוח בהם בזמן שהם מעוותים כל מילה מכורח הנעימה – "שאו שע֫רים (במקום שער֫ים) ר֫אשיכם (במקום ראשיכ֫ם) והנ֫שאו (במקום והנשא֫ו) פתחי ע֫ולם (במקום עול֫ם) וכעז"ה כמעט בכל מלה.
ועוד יש לך לדעת, שהראשונים והאחרונים הבקיאים בשירה, היו מחברים את השירים בצורה כזאת שבעת השירה לא יחטפו תנועות ולא יאריכו בשוואים וחטפים.
ומי לנו כמשורר המשוררים, ר' יהודה הלוי ז"ל, שקיבל על עצמו בסוף ימיו שלא לפייט בכלל, בגלל השינויים בדקדוק המילים שנגרמים מכורח הנגינה.
סוף דבר, כשאני בעצמי יצא לי להתפלל אצל ספרדים מחמת אונס, הזדעזעתי לשמוע את שליח הציבור שנחשב לאחד מדגולי הפייטנים, איך הוא עיוות ושיחת ופיתל כמעט כל מלה, שעליו והדומים לו אמרו חכמים שהם מתועבים לפני ה'.
עד כאן בקצירת אמרים כפי זמני שעצרתיו לכבודך. בטוחני שאחרי שתעיין בהקדמותיי לספריי דלעיל, תשים לפיך מחסום בעניין זה, ויקוים בך מקרא שכתוב: "גם אויל מחריש חכם יחשב".
בברכה אליהו.
כבוד המארי היקר והחכם
ראיתי בהתרת נדרים וקללות "…..שקללתם את עַצְמְכֶם" ובסידור אחר ראיתי עַצְמֵיכֶם מה ההבדל בין הצורות הללו "עַצְמְכֶם כמו בשופטים ב פס' ב לבין הצורה עַצְמֵיכֶם .
עוד ראיתי את המלה תַחְרוּת חי"ת בשוא נח ולא בחטף פתח תַחֲרוּת האם זו צורה מקובלת
תודה תודה תודה על הסבלנות וזיכוי הרבים
שלום עליכם ר' יחיאל
טרם אשיבך אבקשך לא להוסיף על שמי תארים שאינם הולמים אותי. מקסימום אתה יכול להוסיף 'מארי' ותו לא. תודה מראש.
עתה לשאלתך, ההבדל בן עַצְמְכֶם לבין עַצְמֵיכֶם, פשוט.
עַצְמְכֶם הוא צורת יחיד בכינוי הנוכחים, היינו 'עצם שלכם', ואילו עַצְמֵיכֶם הוא צורת רבים בכינוי הנוכחים, היינו 'עצמים שלכם', כמו עַבְדְּכֶם – 'עבד שלכם', אבל עַבְדֵיכֶם – 'עבדים שלכם'.
וכן חַסְדְּכֶם – 'חסד שלכם', אבל חַסְדֵיכֶם – 'חסדים שלכם'.
וכן יַלְדְּכֶם – 'ילד שלכם', אבל ילדיכם – 'ילדים שלכם'.
מַלְכְּכֶם – 'מלך שלכם', אבל מַלְכֵיכֶם – 'מלכים שלכם'. וכעזה"ד.
לעניין הנוסח שראית בהיתר, הנכון לומר עַצְמְכֶם, ולא אחרת, וכמו שאומרים: 'אני בְּעַצְמִי מעיד על…', ולא בַּעֲצָמַי. 'אתה בְּעַצְמְךָ מעיד על…', ולא בַּעֲצָמֶיךָ. 'אנחנו בְּעַצְמֵנוּ מעידים על…', ולא בַּעֲצָמֵינוּ. 'אתם בְּעַצְמְכֶם מעידים על…', ולא בְּעַצְמֵיכֶם. 'הם בְּעַצְמָם מעידים על…' ולא בְּעַצְמֵיהֶם.
לשאלתך השנייה תַּחֲרוּת הוא הניקוד המקובל בדקדוק, החי"ת בחטף פתח להרחבה כמנהג הגרוניות שאין אחריהן בג"ד כפ"ת, מלבד בודדים היוצאים מן הכלל שבאו בשווא לבד, שברור שהוא שווא נח. אבל בלשון חכמים נהוג להגות אותה בשווא נח – תַּחְרוּת. וכמו שהתימנים אימצו את לשון חכמים. וכן בבקשת "תענו ותעתרו מן השמים" שבקדיש של ימים נוראים אומרים: "ויסיר מתוככם קנאה ושנאה ותַחְרוּת" ולא ותַחֲרוּת.
למארי אליהו היקר
בסידור עוד יוסף חי במלים "מסירת דין" לא ראיתי נסוג אחור האם כך צריך להיות
שאלתי השניה המלה מבקשים ראיתי שהיא מופיעה במקרא בכל הפעמים (9)ללא דגש תבניתי של בניין פיעל האם בכל המקומות זה כדי להקל על הקריאה כפי שציינת בספרך המדהים מענה לשון פרשת בא פרק י פס' יא
לשאלתך הראשונה בעניין "מסירת דין" מאחר ואיני מכיר לא את הסידור ולא את הנוסח שבו, איני יכול למסור דין בעניין. אבל בכללי ראוי לידע שאין להקפיד כל כך בתפילה על קירוב נגינות.
לשאלתך השנייה בעניין הדגש החזק באות שוואית, בהרבה מקומות משמיטים את הדגש להקל על הקריאה, כמו שבפרשתנו "יעוור פִּקְחִים" וכן במילים יִסְעוּ, יִקְחוּ ועוד הרבה כיוצ"ב שהבאתי באמרי לשון (פרק ו סעיף ח).
בברכה נאמנה אליהו
תלין בטוב.
כבוד המארי אליהו
בוקר טוב
שאלה לי אליך , מדוע בקדיש "ויתהלל" האות ל' בקמץ ולא בפתח? (כמו ד' ב"יתגדל ויתקדש")
דרך אגב הייתי אצלכם בחנוכה (קומה אחרונה דלת חומה ויפה) רציתי לקנות ספרים אך לא הייתם בבית
תודה רבה,
אענה בקיצור נמרץ .
הלמ"ד בקמץ לפי נוסח השאמי והספרדים, בגלל שתיבת "ויתהלל" בהפסק מאמר. אבל לפי הבלדים שהיא לא בהפסק מאמר, שהרי אחריה באה תיבת "ויתנשא" לכן היא בפתח. וזה כמו בהרבה מקומות שבהפסק מאמר משתנה תנועה קטנה לגדולה, כמו: מצרים, כנען, שבהקשר הם בפתח ובהפסק מאמר בקמץ.
בוקר טוב אליהו
כבוד המארי אליהו ציטוט מתשובתך המדהימה :שמות במשקל פֺּל כמו: בֺּר (טוהר, נקיון כפיים).
שאלתי היא האם המלה בֺּר היא לא בפתח כמו " בַּר לֵבָב" או "בָּרָה כַּחַמָּה"
זה שני משקלים שונים. בַּר בפתח הוא במשקל פַּל, כמו השמות: בַּד, בַּז (שלל), גַּב, גַּד, גַּל, גַּן, דַּל, דַּק, הַר, חַת (יראה), טַל, כַּד, כַּן, כַּף, כַּר ועוד. ואילו "בָּרָה" במשקל פַּלָּ֫ה במלרע, כמו: אַמָּ֫ה, גַּנָּ֫ה, דַּלָּ֫ה (קווצת שער, או חוטי השתי, או שכבת העם העניים), דַּקָּ֫ה (גם מעניין זמן), חַיָּ֫ה (לדעת מי שאומר ששורשו ח-י-י), חַכָּ֫ה, חַלָּה, חַמָּ֫ה, כַּלָּ֫ה, רַקָּ֫ה, שַׁמָּ֫ה (שממה, חורבן או השתוממות, תימהון), תַּנָּ֫ה (נקבת הַתַּן). אלא שבתיבת בָּרָה הבי"ת פ"א־הפועל בקמץ לתשלום הדגש שהיה ראוי לבוא ברי"ש למ"ד־הפועל הכתובה תמורת הרי"ש עא"ן־הפועל שנשמטה, כמו: מָרָ֫ה, סָרָ֫ה (מעל, פשע), צָרָה, קָרָ֫ה (ק۬ר, צִנָּה) רָעָ֫ה. וכן פָּרָה לדעת האומרים ששורשה פ-ר-ר.
בברכה אליהו
כל הכבוד לרבי אליהו ,יישר כוח על הידע והשליטה ,
על העברת הידע בצורה מובנת וברורה.
אענה בקיצור נמרץ .
הלמ"ד בקמץ לפי נוסח השאמי והספרדים, בגלל שתיבת "ויתהלל" בהפסק מאמר. אבל לפי הבלדים שהיא לא בהפסק מאמר, שהרי אחריה באה תיבת "ויתנשא" לכן היא בפתח. וזה כמו בהרבה מקומות שבהפסק מאמר משתנה תנועה קטנה לגדולה, כמו: מצרים, כנען, שבהקשר הם בפתח ובהפסק מאמר בקמץ.
כבוד המארי אליהו
אין לי מלים להודות לך על התשובות המדהימות הארוכות המחכימות ,תודה על הרצון הגדול שלך
ללמדנו לשון הקודש.
אני מרגיש לא נעים שאתה כותב כל כך הרבה בשבילי .
הקב"ה ישלם שכרך על זיכוי הרבים שלך כי שאלות כאלו מעטים יודעים לענות, ובתוך המעטים יש
מיעוט שהוא אתה עם רצון גדול ללמדנו
תודה ושוב תודה
כבוד המארי אליהו בוקר טוב
שופטים פרק ה
(ט) לִבִּי֙ לְחוֹקְקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַמִּֽתְנַדְּבִ֖ים בָּעָ֑ם בָּרֲכ֖וּ יְקֹוָֽק:
מדוע המלה לחוקקי בחולם מלא ולא בחסר או בקמץ קטן הרי המלה חק דב חל בהטיותיהן חקים דבים חלין
תודה רבה לה' יתברך שזכינו לאדם בקיא בחכמת הדקדוק כמוך
שלום עליכם יחיאל הנכבד
אם אני לא מתעדכן שנכנסה שאלה לאתר, איני יכול לידע מעצמי.
כעת ראיתי את העדכון של אחי הרב יהודה.
לשאלתך:
אתה מערבב שתי צורות שונות בתכלית – בינוני ושם. דין תיבת "לחוקקי" בחולם מלא כדין הבינוני.
אם הנך מסתפק במענה קצר זה, הנה מה טוב, ואם לאו הואיל נא לעדכנני ואשיבך מאוחר יותר, כיוון שאני מתחיל עכשיו מארי עד שעה 18.00.
חזרתי אליך מר יחיאל.
הא לך תשובה מפורטת יותר:
תיבת לְחוֹקְקֵי היא פועל יוצא, בינוני (הווה) רבים נסמך, שורש ח-ק-ק, גזרת הכפולים (ע"ע), בניין קל. הנפרד חוֹקְקִים, והחי"ת בחולם מלא כדין הבינוני, כמו אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה (הפטרת וישלח, עובדיה א, ה), וכן בבניין פיעל: וְרֹזְנִים יְחוֹקְקוּ צֶדֶק (משלי ח, טו), מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ (תהלים קב, ט), לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל (קהלת ב, ב) ועוד אחרים כיוצ"ב. ובכל המקומות שבאו בחולם חסר, זה לדרש או רמז או סוד, כמו וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ (בראשית לח, יב) ועוד רבים כיוצ"ב, שברוב המקראות באו בחסרון הוא"ו לדרש או סוד. וכן בכל הגזרות על זה הדרך, כגון: אוֹכְלֵי, דּוֹבְרֵי, הוֹלְכֵי, חוֹשְׁבֵי, עוֹבְרֵי, שׁוֹמְרֵי, נוֹצְרֵי, נוֹשְׂאֵי, נוֹשְׁקֵי, יוֹנְקֵי, יוֹרְדֵי, יוֹשְׁבֵי, מוֹצְאֵי, סוֹבְאֵי, קוֹרְאֵי, שׂוֹנְאֵי, בּוֹזֵי, חוֹסֵי, טוֹבֵי, עוֹשֵׂי, רוֹאֵי, רוֹעֵי, שׁוֹתֵי ורבים עזה"ד.
אבל השמות במשקל פֺּל כמו: בֺּר (טוהר, נקיון כפיים), דֺּק, זֺךְ, חֺל (שאינו קודש), חֺם, חֺף (לדעת מי שאומרים ששורשו ח-פ-פ), חֺק, עֺז, עֺל, קֺר, רֹךְ, רֺק, שֺׁד, תֺּם, תֺּף, לֺעַ, רֺעַ – כולם משפטם בחולם חסר כדי להבדילם מן השמות שבגזרת נעו"י שמשפטם בחולם מלא במשקל פּוֹל, כמו: אוֹב, אוֹן, אוֹר, אוֹת, בּוֹר, דּוֹד, דּוֹר, הוֹד, חוֹב, חוֹל, טוֹב, יוֹם, כּוֹס, כּוֹר – כולם בחולם מלא. והסיבה להבדל בין שני המשקלים הללו זה לפי הכלל הידוע שבגזרת הנחים תבוא תנועה גדולה לפני האות הנחה להורות על נחותה, ואילו בגזרת החסרים יבוא דגש חזק אחרי האות החסרה בכתב להורות על חסרונה, היינו לתשלומהּ. לפי זה, בגזרת נעו"י מאחר ועא"ן־הפועל נחה, מוכרח שפ"א־הפועל תבוא בחולם מלא לתשלום עא"ן־הפועל הנחה, לא כן בגזרת הכפולים פ"א־הפועל בחולם חסר, כיוון שלא תבוא אות אהו"י אם אינה לצורך שורש או שימוש, ובגזרת הכפולים עא"ן־הפועל אינה נחה אלא חסרה בכתב, ולכן ברבים ובנטיות כשלמ"ד־הפועל בתנועה, יבוא בה דגש חזק לתשלום עא"ן־הפועל שנשמטה בכתב, ולפי זה, לא ייתכן שאחרי פ"א־הפועל תבוא אות אהו"י.
נמצא, שהשמות בגזרת נעו"י משפטם תמיד בחולם מלא לסיבה שאמרנו לעיל, כמו: אוֹב/אוֹבוֹת, אוֹן/אוֹנִים/אוֹנִי, אוֹר/אוֹרִים/אוֹרוֹת/אוֹרִי/אוֹרְךָ/אוֹרֵךְ/אוֹרָם וכו', ובכל מקום שנחסרה בהם הוא"ו, ידוע תדע שזה בא לדרש או רמז או סוד.
אבל השמות בגזרת הכפולים, פ"א־הפועל בחולם חסר לסיבה שאמרנו לעיל, ואילו ברבים ובנטיות שלמ"ד־הפועל בתנועה, חייב שיבוא בה דגש חזק לתשלום עא"ן־הפועל, ולפי זה כל שכן שלא תיתכן אות אהו"י נחה לפני דגש חזק, כמו: עֹז/עֻזּוֹ/עֻזְּךָ/עֻזֵּנוּ/ עֻזִּי או עָזִּי. חֹק/חֻקּוֹ/חֻקָּם/חֻקִּים, אבל חָקְךָ, חָקְכֶם נשמט מהם הדגש. ובכל מקום שנמצא אות אהו"י שאחריה דגש חזק, מה שנקרא נח עם הדגש, ידוע תדע שזה אינו כמשפט, וכל דבר שאינו כמשפט יש בו דרש או רמז או סוד.
בברכה אליהו
תודה רבה מארי אליהו כך הבנתי כפי שציינת זה מופיע בסידור הנחשב למדוייק ביותר בעדות המזרח ועל כן תמהתי ושאלתי את כבודו.
שאלתי השלישית הייתה לגבי המלה גרגיר ג' שניה בניקוד צירה(כתבתי בטעות גרגיד) האם זה תקני אולי בלשון קדומה
תודה רבה לך המון אושר ובריאות לך ולמשפחתך
שלום רב למארי אליהו התאפקתי כמה ימים כדי שיהיה לך קצת מנוחה ונפשי בשאלתי
בכתר מלכות של הבן איש חי ראיתי כתוב"נלאו רעיוננו לעמוד" בלי י' הרבים האם בכלל יכולה להיות י' הרבים במלה רעיוננו כי לדעתי זה יחיד (הרעיון שלנו) והיה צריך להיות כתוב נלאו רעיונותינו לעמוד
שאלה שניה בסידור עוד יוסף חי בתפילה על הפרנסה בקטע "שומע תפילה" כתוב ותזמין פרנסתינו עם י' הרבים אני מבין שהמלה פרנסתנו היא פרנסה שלנו ולא צריך י' כי הרבים , ורק ברבים פרנסותינו עם י' הרבים
שאלה שלישית ראיתי בכתר מלכות הנ"ל המלה גרגיד האות ג' השניה היתה מנוקדת בצירה האם זה תקני
תודה רבה רבה
בוקר טוב יחיאל הקדוש
על שאלתך הראשונה כבר ענית בחכמתך, היינו "רעיוננו", הוא יחיד בכינוי המדברים – "רעיון שלנו".
ואילו רבים בכינוי המדברים – "רעיונותינו".
לשאלתך השנייה, גם כן כדברך: "פרנסתנו" – פרנסה שלנו, כיוון שברבים משפטה "פרנסותינו" – פרנסות שלנו.
לשאלתך השלישית "גרגיד", איני מכיר מלה כזאת בלתי היום.
בברכה אליהו
תודה רבה לאדם המיוחד שרק הוא יכול לענות ולפרק את השאלה מיסודה , ולכן אני קורא את התשובה כמה פעמים בשביל ללמוד אותה, אלו השאלות נמצאות אצלי לא מהיום ,ולכן שמח לבי ויגל כבודי שמצאתי מוכשר שבמוכשרים ואלוף האלופים המאלפני בינה
לילה טוב יחיאל קדוש אשדוד
למארי אליהו היקר ברשותך עוד שאלה
מדוע האות ל' במלה לאלפים בפסוק "נוצר חסד לאלפים" היא קמוצה ובשאר המקומות היא פתוחה
שלום רב לך מר יחיאל
יישר כוחך על השאלות המבטאות צימאון להיכנס בשערי הלשון, אך עליך לקחת בחשבון כי לא תמיד עומד לרשותי פנאי להשיב עקב העבודה המרובה שיש לי, עד כדי שזמן מנוחתי שאול.
עתה לשאלתך הראשונה, הלמ"ד בקמץ כדין אותיות כל"ב הבאות במלה עם ה"א הידיעה, שעל פי רוב ה"א הידיעה נשמטת, וניקודה עובר לאותיות כל"ב עם כל תנאיה. והכוונה בפסוק: דווקא לאותם האלפים ההולכים באמת ובתמיד ועושים את המצוות באהבה, וכמו שכתב רש"י. לא כן בשאר ההיקרויות במקרא, הן אינן בהוראת היידוע אלא סתם מספר המורה על ריבוי, הפלגה, כגון רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ (יחזקאל טז, ז), אינו רבבה כמשמעו, היינו 10000 אלא שם הכולל הרבה רבבות על דרך ההפלגה. וכעזה"ד המספרים: שבע, עשר, מאה, אלף, שבמקומות מסוימים אינם מורים דווקא על המספר עצמו, כי אם על ריבוי בדרך ההפלגה, כמו: וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים (בראשית לא, ז) – 'הרבה פעמים'; וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם (ויקרא כו, יח) – 'לאו דווקא שבע', וכן עזה"ד: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ (שם פסוק ח), וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד (שם פסוק כו), וַיְנַסּוּ אֺתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים (במדבר יד, כב), יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים (דברים א, יא), וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ (דברים כח, ז), הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים (הפטרת א' דראש השנה, שמו"א א, ח), עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה (שם ב, ה), זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי (איוב יט, ג), כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד, טז), חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם (שם כו, טז), כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ (שם פסוק כה), הַחָכְמָה תָּעֺז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים (קהלת ז, יט) ועוד אחרים.
לאור האמור, בכל שאר ההיקרויות של תיבת "לאלפים" הלמ"ד בפתח כדין אותיות כל"ב הבאות לפני חטף פתח.
לשאלתך השנייה, "המצא לנו", אכן תיבת "המצא" משפטה במלעיל מדין נסוג לאחור, אבל אין הנסיגה משפיעה על הצירי שבצא"ד כיוון שהיא בהברה פתוחה ולא הברה סגורה, היינו אין אחריה שווא נח, וגם אל לך לשכוח שבגזרת נחי למד-אל"ף תמיד עא"ן הפועל בצירי בצורת המקור והעתיד, בין כשהטעמתה במלרע כמשפטה ובין כשהטעמתה במלעיל מדין נסוג לאחור, כמו: "אם המצא תמצא בידו הגנבה (שמות כב, ג), אשר ימצא אתו מעבדך (בראשית מד, ט), שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב, יט) ועוד הרבה. וכן בנסוג אחור, כמו: לא ימצא לנו (יהושע יז, טז), ששון ושמחה ימצא בה (ישעיהו נא, ג), ימצא לך (דה"א כח, ט).
עד כה לפי הכלל, אך אין להקפיד על מי שקרא "המצא" שבתפילה במלרע, גם בגלל שזה לא פסוק במקרא, וגם לפי שאין קוראים בתפילה על פי טעמים.
בברכה אליהו
שלום רב למארי אליהו
במחזור של יום הכיפורים "עוד יוסף חי" של הרב יוסף שלום מזרחי הנחשב למדוייק בעדות המזרח כתוב המצא לנו ישנו מתג הטעמה באות מ' כלומר נסוג אחור ובאות צ' ישנו הניקוד צירה שאלתי היא האם לא היה צריך סגול
תודה רבה
תודה רבה גדולה ועצומה למארי אליהו על הסבלנות ועל התשובה המפורטת ועל הדוגמאות למכביר,הבנתי וברור לי הענין לאשורו
יישר כח למארי אליהו על התשובה המהירה והמדוייקת
אני מבין כך בפסוק ששאלתי עליו המלה אדוננו היא על אדם ובשאר הפעמים המלה אדונינו עם האות י' מדובר על הקב"ה ולעולם עם י'
לא הבנת נכון, לא רק בפסוק הספציפי ששאלת עליו מדובר באדם, יש הרבה פסוקים שמדברים לא רק על 'אלהים' אלא גם כן על אדם וגם הם עם יו"ד הרבים, היינו 'אדונים', שהוא תואר כבוד הנופל גם על יחיד דרך כבוד ותפארת, ועל פי רוב הוא כינוי הנופל על אדם שהוא ריבון, גדול, נכבד, או בפניית עבד לאדוניו, כמו: יחי אֲדֹנֵינוּ המלך (שמו"א א, לא), היינו אדוניה בן חגית. וכן רבו עבדים המתפרצים איש מפני אֲדֹנָיו (שמו"א כה, י) – שפירושו: נתרבו העבדים המתמרדים, ויותר מכולם הוא דויד שמורד באדונים שלו, היינו בשאול המלך. וכן לברך את אֲדֹנֵינוּ (שם פסוק יד) שפירושו לשאול בשלום אדונינו, היינו 'אדונים שלנו', ששמו 'נבל'. וכן וגם באו עבדי המלך לברך את אֲדֹנֵינוּ המלך דוד (מל"א א, מז), ועוד כיוצ"ב, ראה דוגמאות נוספות שהבאתי בחיבורי מענה לשון לבראשית בתיבת אֲדֹנָיו (בראשית כד, ט).
תודה רבה על התשובה המחכימה והמפורטת .
ברצוני לשאול המלה אדונינו מופיעה במקרא פעם אחת בלי האות י' בשמואל טז,טז ולא ראיתי התייחסות במפרשים לכך מדוע השוני האם יש סיבה לכך?
היכן אוכל להשיג את ספרי כבודו באשדוד?
אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך
קדוש יחיאל
שלום עליכם.
אין יו"ד אחרי הנו"ן הראשונה במלה הספציפית ששאלת עליה כדין יחיד עם כינוי המדברים, היינו 'אדון שלנו' ולא אדונים שלנו, ובמקומות שיש בהם יו"ד אחרי הנו"ן הראשונה, היא יו"ד הרבים, היינו 'אדונים שלנו', כמו 'אלהינו' – 'אלהים שלנו' ולא אלוה שלנו.
לגבי רכישת ספריי ניתן לרכוש רק אצלי – שדרות יעקב 66 ראשל"צ.
בברכה אליהו.
שלום עליכם מר יחיאל
ראשית אין כאן שני כינויים כי אם כינוי אחד – המדבר. כי הפועל אינו נקרא כינוי אלא גוף הפועל, והכינוי המצורף לפועל נקרא כינוי הפעול. וכך הגדרת המלה: פועל יוצא, עבר נסתרת בכינוי המדבר, שורש כ-ס-ה, גזרת נחי למ"ד-ה"א, בניין פיעל. הדגש בסמ"ך עא"ן-הפועל הוא דגש תבניתי.
לעניין הטעמתה, היא במלעיל, כי צורת הנסתרת בצירוף כינויי הפעולים כולם במלעיל, מלבד כינויי הנוכחים/הנוכחות שהטעמתן במלרע – כִּסַּתְכֶם/כֶן.
ואם כוונתך בשאלתך לשליח ציבור בשעה שהוא קורא את "לך אלי", רוב העולם מטעימים את כל הפעלים הללו במלרע, וזאת בעיה לא פשוטה.
בברכת שבת שלום
רציתי לשאול המארי אליהו גמליאלי הי"ו לגבי המלה וכסתני בפיוט "לך אלי תשוקתי" אני מבין שזה פועל עם צירוף של שני כינויים, פועל מורכב של פועל ופעול. ושאלתי היא האם ההטעמה צריכה להיות בכינוי הפעול מלרע או מלעיל כמו שאר הפעלים בפיוט
שלום עליכם ר' אליהו היקר,
שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ, בפרשת בהעלותך על הפסוק תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר (י"א י"ג) נוקדה הלמ"ד בתיבת לָּנוּ בדגש חזק. ולעת עתה לא מצאתי לפי כללי הדקדוק את טעם הדגש, שהרי אין דין אתי מרחיק אלא כאשר התיבה הראשונה נקראת מלעיל, ודין דחיק (מסיבת המקף) אינו נוהג אחרי תנועה גדולה. וייתכן שבא לדרשה לרמוז על חוזק בקשתם של עם ישראל.
אשמח מאד לשמוע את דעתך בעניין.
נתנאל יצ"ו
במחשבה שנייה בדקתי וראיתי כי גם לאחר אות קמוצה נוהג דין דחיק. אך בספרך הנפלא "אמרי לשון" (עמוד 71) כתבת בזה הלשון "ובהיות קמץ גדול לפני הה"א יתהפך לקמץ קטן מחמת המקף". התואיל נא להסביר זאת? כי הלא הספרדים הקוראים רק קמץ קטן כמו חולם (לדידהו) אינם קוראים קמץ זה כחולם. וכלפי מה נחשב קמץ קטן?
בברכה רבה
נתנאל יצ"ו הנ"ל
שלום עליכם נתנאל הנכבד.
א. לגבי דין דגש חזק מדין דחיק, הוא כלל של המדקדקים ראשונים ואחרונים, לא שלי, ובאמרי לשון הבאתי את לשונם, וחלילה לי מלהביא כלל שאינו מעוגן במקבלי המסורת, קל וחומר אם הוא נוגד את דעתם. וברור.
ב. בדוגמא שהבאת תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר – ראשית, אין צל של ספק שהדגש בתיבה הסומכת ('לנו') הוא דגש חזק, והיא אינה יוצאת מן הכלל כפי שסברת. והסיבה לכך כמו שכתבתי בשם המדקדקים, שהיא בעצם התשובה לשאלתך השנייה (על מה שכתבתי: "ובהיות קמץ גדול לפני הה"א יתהפך לקמץ קטן מחמת המקף"). כל זה מדובר לעניין הדגש החזק, לא לעניין קריאת הקמץ, היינו בקריאתו הוא נשאר כדין קמץ גדול. והסיבה לכך היא, בגלל הה"א שנכלאה באמצע תיבה מחמת המקף, ומאחר שלא תיתכן ה"א נאלמת באמצע תיבה, לכן בתיבה הסומכת יבוא דגש חזק שגורם לה"א להידחק מן התיבה הנסמכת, כי בעצם יש לשאול: הרי אם דין הקמץ שבתיבה הנסמכת (הראשונה) הוא קמץ גדול בגלל שהוא בהברה פתוחה בלתי מוטעמת, היינו בגלל שאחריו ה"א נחה, אז מדוע יש כאן דין דחיק? אלא הוא אשר אמרו המדקדקים שהדחיק מתייחס לה"א הכתובה שאינה כמשפט, ובשביל התיקון הזה צריך את הדגש שכביכול סוגר את ההברה הקודמת לו על מנת לצמצם את החלל שבין שתי התנועות, שהוא החלל שהה"א מצאה לה מקום לשכון בו, לא כן שבא דגש חזק, אין לה"א מקום לשכון והיא נדחקת החוצה מבין שתי התנועות.
שנית, לאחר שנים רבות שעשיתי חריש עמוק בכל הנוגע לדגש מדין דחיק, ראיתי לחלק בין תיבות שהה"א שבסופן היא משורש התיבה או מעיקר התיבה ובין תיבות שהה"א נוספת בהם שלא לצורך שורש או שימוש, ובעז"ה יתברך הדברים יעלו באריכות על מענה לשון החדש שייצא בשני כרכים לרוב גודלו, אך בשביל לא להשאירך מתוח עד שהספר יזכה לראות אור, אעלה את הדברים להשביע רעבונך, וכדלהלן:
כל תיבה שסופה קמץ ואחריו ה"א נחה, ונסמכה במקף לתיבה שאחריה המוטעמת באות הראשונה דווקא, אם הה"א שבתיבה המוקפת היא נוספת לא לצורך שורש או שימוש, היינו התיבה היא פועל עתיד מאורך או ציווי מאורך לנוכח, מאחר ואין הה"א מעיקר התיבה (שהרי התיבה מתקיימת אף בלא הה"א שבסופה), יחול דין דחיק, והאות הראשונה שבתיבה הסומכת (בתיבה השנייה) תבוא בדגש חזק, כמו: אֵרְדָה־נָּ֣א (בראשית יח, כא), אוֹצִיאָה־נָּ֤א (בראשית יט, ח), גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י (בראשית כז, כו), הָבָה־לִּ֣י (בראשית ל, א), הַגִּידָה־נָּ֣א (בראשית לב, ל), אַצִּיגָה־נָּ֣א (בראשית לג, טו), הָבָה־לָּ֣נוּ (בראשית מז, טו), אָסֻרָה־נָּ֣א (שמות ג, ג), נֵלְכָה־נָּ֞א (שמות ג, יח), תְּנָה־לָּ֥נוּ (במדבר יא, יג), אֶסְפָה־לִּ֞י (במדבר יא, טז), נַעְבְּרָה־נָּ֣א (במדבר כ, יז), לְכָה־נָּ֨א אָרָה־לִּ֜י (במדבר כב, ו), קָבָה־לִּ֔י (במדבר כב, יז), תְּנָה־לָּ֣נוּ (במדבר כז, ד), אֶעְבְּרָה־נָּ֗א (דברים ג, כה), נַעְצְרָה־נָּ֣א (הפטרת נשא, שופטים יג, טו), אָחוּדָה־נָּ֥א (שופטים יד, יב), שִׂימָה־לָּ֥נוּ (שמו"א ח, ה), וְאֶדְרְשָׁה־בָּ֑הּ (שמו"א כח, ז), תְּנָה־נָּ֗א (שמו"א כה, ח), אֲדַבְּרָה־נָּ֣א (שמו"ב יד, טו), אָרֻצָה־נָּ֥א (שמו"ב יח, כב), אֶחְבְּשָׁה־לִּי֩ (שמו"ב יט, כז), נִפְּלָה־נָּ֤א (שמו"ב כד, יד), אֶשְּׁקָה־נָּא֙ (הפטרת פינחס, מל"א יט, כ), סַפְּרָה־נָּ֣א (מל"ב ח, ד), אוֹדִיעָה־נָּ֣א (ישעיהו ה, ה), גְּשָׁה־לִּ֥י (הפטרת עקב, ישעיהו מט, כ), אֵלְכָה־לִּ֤י (ירמיהו ה, ה), וְנִדְּמָה־שָּׁ֑ם (הפטרת שחרית תשעה באב, ירמיהו ח, יד), וָאֶשְׁקֲלָה־לּוֹ֙ (ירמיהו לב, ט), שִׁלְחָה־לּ֔וֹ (יחזקאל יז, ז), תְּנָה־לִּ֖י (הושע יג, י), וְנִפְתְּחָה־בָּ֑ר (עמוס ח, ה), הַגִּֽידָה־נָּ֣א (הפטרת מנחת כיפור, יונה א, ח), אֶזְבְּחָה־לָּ֔ךְ (הפטרת מנחת כיפור, יונה ב, י), אֶפְּלָה־נָּ֣א (דה"א כא, יג), שָׁמְרָה־זֹּ֣את (דה"א כט, יח), נִשְׂמְחָה־בּֽוֹ (תהלים סו, ו), אֲזַמְּרָה־לָּ֑ךְ (תהלים עא, כג), הוֹשִׁיעָה־לּ֥וֹ (תהלים צח, א), נֶגְדָה־נָּ֝֗א (תהלים קטז, יד), אֲדַבְּרָה־נָּ֖א (תהלים קכב, ח), שִׂימָה־נָּ֭א (איוב יז, ג), שִׁמְעָה־לִּ֑י (איוב לב, י), נִבְחֲרָה־לָּ֑נוּ (איוב לד, ד), שִׁמְעָה־זֹּ֑את (איוב לד, טז), אֲלַקֳּטָה־נָּא֙ (רות ב, ז), שְׁבָה־פֹּ֖ה (רות ד, א), וְנַצְלִיחָה־נָּ֤א (נחמיה א, יא), נַעַזְבָה־נָּ֖א (נחמיה ה, י), זָכְרָה־לִּ֥י (נחמיה ה, יט).
יוצא מן הכלל הזה: אֶקְחָה־יַ֖יִן (ישעיהו נו, יב).
וכן עזה"ד בתיבות המוקפות המסתיימות באותיות התנ"ך הקמוצות, שבטבען מושכות אחריהן ה"א נחה, כמו: וְעָשִׂיתָ־נָּ֥א (בראשית מ, יד), לְךָ־נָּ֨א (במדבר כג, יג), וּבָ֖אתָ־שָּׁ֑מָּה (מל"ב ט, ב), אלא שפעמים הה"א נכתבת בפועל ופעמים לא, ולכן כשנכתבת אחריהן הה"א בפועל, הרי שהיא בחינת ה"א נוספת שלא לצורך שורש או שימוש, ולכן חל דין דחיק, כמו: וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ (רות א, י), שאף על פי שהה"א מתבנית התיבה, היא בחינת ה"א נוספת שלא לצורך שורש או שימוש, שהרי בהרבה מקומות אין הה"א נכתבת אחרי הנו"ן, כמו: וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן (בראשית יט, לג), וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט (בראשית יט, לו), וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת (בראשית כז, א), אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת (בראשית ל, לח), וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן (בראשית ל, לט), וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ (בראשית לג, ו), וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת (בראשית מא, כד), אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (בראשית מא, לו), תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף (בראשית מט, כו), וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים (שמות א, יז), וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים (שמות טו, כ), כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ (דברים לא, כא), כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ (שמו"ב יג, יח), וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו (יחזקאל ג, כ), תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן (יחזקאל טז, נה), וּמְצֶאןָ מְנוּחָה (רות א, ט), קְרֶאןָ לִי מָרָא (רות א, כ) ועוד.
אבל בתיבה שהה"א בסופה היא שורשית או מעיקר התיבה (שהתיבה אינה מתקיימת בלא הה"א שבסופה), אין דין דחיק, כיוון שדגש חזק מבטל את הנח הנסתר שלפניו, ולכן האות הראשונה שבתיבה הסומכת תהא ברפה, כדי שלא יתבטל הנח שהוא עיקרי, כמו: נָטָה־שָׁם֙ (בראשית לג, יט), וְנָטָה־ל֣וֹ| (שמות לג, ז), עָשָׂה־ל֣וֹ| (שמות לז, כז), לְטָמְאָה־בָֽהּ (ויקרא טו, לב), וּלְדָבְקָה־בֽוֹ (דברים יא, כב), וְהָיָה־שָׁ֥ם (דברים לא, כו), צִוָּה־לָ֖נוּ (דברים לג, ד), הָיָה־ל֣וֹ (שופטים ז, א), הָיָה־לִ֛י (שופטים יז, יג), חֲמִשָּׁה־לֶ֖חֶם (שמו"א כא, ד), עֲצֻרָה־לָ֙נוּ֙ (שמו"א כא, ו), חָנָה־שָׁ֣ם (שמו"א כו, ה), נַחֲלָה־לָ֙נוּ֙ (שמו"ב כ, א), דִּמָּה־לָ֑נוּ (שמו"ב כא, ה), עָשָׂה־לִ֛י (מל"א ב, כד), בָּנָה־לָ֑הּ (מל"א ט, כד), בַּחֲמִשָּׁה־כָֽסֶף (מל"ב ו, כה), סְאָה־סֹ֣לֶת (הפטרת מצורע, מל"ב ז, א), נִגְלָה־לָֽמוֹ (ישעיהו כג, א), וְהָיָה־לָ֤ךְ (ישעיהו ס, יט), עָשָׂה־לָ֨נוּ (ירמיהו לח, טז), צִוָּה־לָ֑הּ (ירמיהו מז, ז), קְפָ֖דָה־בָ֑א (יחזקאל ז, כה), כִּסָּה־בָֽגֶד (הפטרת האזינו, יחזקאל ז, כה), גִּלָּה־בָ֑ךְ (הפטרת אחרי מות, יחזקאל כב, י), עִנָּה־בָֽךְ (הפטרת אחרי מות, יחזקאל כב, יא), חָרָה־לִ֖י (יונה ד, ט), עֶרְיָה־בֹ֑שֶׁת (מיכה א, יא), וּפִנָּה־דֶ֖רֶךְ (הפטרת תולדות, מלאכי ג, א), כָּרָה־לוֹ֮ (דה"ב טז, יד), וְהָיָה־קֶ֥צֶף (דה"ב יט, י), וְעַנְוָה־צֶ֑דֶק (תהלים מה, ה), הִכָּה־צ֨וּר (תהלים עח, כ), נַאֲוָה־קֹ֑דֶשׁ (תהלים צג, ה), אוֹיָה־לִ֭י (תהלים קכ, ה), מְחִתָּה־לֽוֹ (משלי יג, ג), מַחֲלָה־לֵ֑ב (משלי יג, יב), וְאַהֲבָה־שָׁ֑ם… וְשִׂנְאָה־בֽוֹ (משלי טו, יז), וְשַׁלְוָה־בָ֑הּ (משלי יז, א), וְנִרְאָה־דֶ֑שֶׁא (משלי כז, כה), צִוָּה־ל֣וֹ (אסתר ג, ב).
בשני מקרים יחול דין דחיק אף על פי שהה"א מעיקר התיבה, הראשון: בתיבת לָמָּה כמו: וְלָמָּה־זֶּ֥ה (בראשית כה, לב), לָמָּה־לִּ֤י (הפטרת דברים, ישעיהו א, יא), לָמָּה־בָּ֣אתִי (דניאל י, כ) ועוד (וייתכן שבתיבת לָמָּה הדבר שונה, כיוון שהיא תיבה המורכבת מאות יחס וממלת שאלה לְ-מַה, אלא שבהתחברותן יחד נוצרה תיבה בפני עצמה לָמָּה, ואם כן הקמץ שבמ"ם הוא תמורת הפתח של תיבת מַה, ולפי זה ראוי שיבוא אחריה דגש חזק כמשפט אחרי כל תיבת מַה).
השני: בפועל עבר לנסתרת, כמו: לֻקֳחָה־זֹּֽאת (בראשית ב, כג), נָתְנָה־לִּ֥י (בראשית ג, יב), הָיְתָה־לִּ֣י (בראשית יח, יב), יָלְדָה־לּ֥וֹ (בראשית כא, ג), וְעָנְתָה־בִּ֤י (בראשית ל, לג), הָיְתָה־בָּ֣ם (שופטים ב, טו), לֹא־נוֹתְרָה־בּ֖וֹ (מל"א יז, יז), נִתְּנָה־לּ֛וֹ (מל"ב כה, ל), עָשְׁקָה־לִּ֥י (ישעיהו לח, יד), הָיְתָה־זֹּ֣את (הפטרת עקב, ישעיהו נ, יא), נוֹתְרָה־בָּ֜הּ (יחזקאל יד, כב), עָבְרָה־בּ֣וֹ (תהלים קג, טז), שָׁכְנָה־לָּ֣הּ (תהלים קכ, ו), שֶׁחֻבְּרָה־לָּ֥הּ (תהלים קכב, ג), שָׂבְעָה־לָּ֪הּ (תהלים קכג, ד), הָשְׁלְמָה־לָּֽךְ (איוב ה, כג), עָשְׂתָה־לָּ֑הּ (משלי לא, כב), הָיְתָה־שָּׁ֔מָּה (רות א, ז), שֶׁעִטְּרָה־לּ֤וֹ (שה"ש ג, יא).
יוצאים מן הכלל: אֻמְלְלָה־גָ֑פֶן (ישעיהו כד, ז), נִשְׁאֲרָה־בִֽי (דניאל י, יז).
וראוי להעיר כאן שלפי הרז"ה בכל הדוגמאות הללו של פעלי עבר לנסתרת, אין דין דחיק, והוא מביא אותן ברפה כדין, אך מאחר ובספרינו הן נמצאו בדגש, אין מנוס מלומר שהן יוצאות מן הכלל, והשאלה הנשאלת היא: על איזה ספרים הסתמך הרז"ה?
מארי אליהו יצ"ו טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם,
יישר כח גדול.
מצפה למועד יציאת הספרים לאור.
נתנאל יצ"ו
שבוע טוב מארי אליהו היקר מאד
אחר דרך מבוא השלום והברכה,
בפסוק וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ, מדוע אין דין נסוג אחור?
וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם
שלום רב וישע יקרב מר נתנאל.
מהיכן אתה? נקבת רק בשמך הפרטי ללא כל פרטים נוספים.
לשאלתך הא התשובה:
אכן משפטה במלעיל מדין נסוג לאחור אפילו שהיא בנסמך, שכן ברוב המקומות נסוג הטעם גם במלים שהן בנסמך, כמו: בְּעֻ֥לַת בָּֽעַל (בראשית כ, ג), תְּר֤וּמַת כֶּ֙סֶף֙ (שמות לה, כד), אֶת־עֺ֣לַת אִ֑ישׁ (ויקרא ז, ח), עֲבֺ֥דַת עָֽבֶד (ויקרא כה, לט), תְּמ֣וּנַת כֺּ֔ל (דברים ד, כג; כה), כָּל־נָ֣פַת דֺּ֑אר (מל"א ד, יא), וּזְמֺ֥רַת זָ֖ר (ישעיהו יז, י), וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ (ישעיהו נד, ו), תְּר֣וּמַת כֺּ֗ל (יחזקאל מד, ל), בְּח֣וֹמַת צֺ֑ר (עמוס א, י), ט֥וֹבַת חֵ֖ן (נחום ג, ד), וּשְׁבֻ֥עַת שֶׁ֖קֶר (זכריה ח, יז), ח֣וֹמַת גַּ֗ת (דה"ב כו, ו) ועוד.
אך שמונה מקומות יצאו מן הכלל, והם: כִּתְרוּמַ֣ת גֺּ֔רֶן (במדבר טו, כ), כִּתְבוּאַ֥ת גֺּ֖רֶן וְכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב (במדבר יח, ל), וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ (במדבר כג, כא), לְנָפַ֥ת דּ֖וֹר (יהושע יב, כג), גְּנֻבַ֣ת בְּנ֔וֹ (מל"א יא, כ), לְחֺמַ֤ת נְחֺ֙שֶׁת֙ (ירמיהו טו, כ), קְבוּרַ֥ת חֲמ֖וֹר (ירמיהו כב, יט), חוֹמַ֣ת אֲנָ֑ךְ (עמוס ז, ז).
וכן כתב ר' אליהו בחור בטוב טעם פרק ו, סוף מאמר הקירוב, שקשה לו מדוע הן מלרע.
בברכה אליהו.
שבוע טוב, שלום עליך אליהו,
שאלה שעלתה לי השבת…
עפ"י כללי הדקדוק, כאשר נוספת אות שימוש לתיבה הפותחת ביו"ד המנוקדת בשווא, אזיי אות השימוש תהיה בחירק, והשווא שביו"ד מתבטל, כגון: יְרוּשָׁלַיִם, "בִּירוּשָׁלַיִם" , וכן יְמִינוֹ, "מִימִינוֹ". וכן "ישני עפר", לישני עפר , וכן "יהודה " ,"ויהודה" עם זאת, ראיתי השבת בתכלאל שמנקד את המילה "מימות עולם" בברכת יוצר, היוד בשווא וזה נגד הכלל, מדוע?
שלום עליכם נאור הנכבד
אני מאוד מצטער על איחור התשובה, פשוט הלו"ז אצלי עמוס מאוד.
לתשובתך בקיצור:
אתה צודק במאה אחוז בעניין יו"ד שוואית הנאלמת אחרי אותיות בכלמ"ו, ואכן זהו משפט היו"ד בתיבת "מימות" שתמהת עליה, אך מאחר ואין זה פסוק מן המקרא יש למסורת כוח להכריע בדבר, בדומה ליו"ד השוואית בתיבת "היקוד" שבפיוט "בר יוחאי" הנאמר בקבלת שבת, אלא ששם על פי הכלל אין היו"ד נאלמת אלא נהגית ברפה ובשווא נח (שווא מרחף) כדין יו"ד שוואית אחרי ה"א הידיעה והשאלה, ומאחר ואין זה פסוק מן המקרא, הרי שהמסורת תופסת מקום ומשקל רב בהכרעה, ולכן אלה שהוגים אותה בשווא נע ובדגש חזק, נסמכים על מסורתם.
מאידך גיסא, המסורת הנוהגת להגות את תיבת "מימות" ביו"ד נאלמת כדין ואת היו"ד בתיבת "היקוד" ברפה ובשווא נח כדין, הרי שכוחה רב יותר, מפני שיש להם אסמכתא גם מצד המסורת וגם מצד הכלל.
דבר שני שיכול לתת תשובה בפי אלה שאינם הוגים על פי הכלל אלא על פי מסורתם בלבד, היא העובדה שיש יוצאים מן הכלל במקרא אף על פי שהם מעטים. והבאתי אותם באמרי לשון (פרק ח, סעיף א, ד"ה לפני התיבות, ובסעיף ג, ד"ה אחר ה"א הידיעה נשמט הדגש בעוד שני אופנים).
עד כאן בקיצור נמרץ, כיוון שאני מתחיל מארי.
מוקירך אליהו.
ערב טוב,
בפיו בר יוחאי:
אוֹר מוּפְלָא אוֹר הַיְּקוֹד הֵם יוֹקְדִים. הֲלֹא הֵמָּה יוֹרוּךָ מוֹרֶיךָ:
-לעניין הדגש במילה "המה" הרי דגש חזק יבוא אחרי תנועה קטנה אז איך במקרה זה יבוא אחרי תנועה גדולה,האם זה יוצא דופן?
בַּר יוֹחַאי. יוֹ"ד חָכְמָה קְדוּמָה. הִשְׁקַפְתָּ לִכְבוּדָּה פְּנִימָה.
"לכבודה פנימה"- אותה שאלה לעניין הדגש למה ישנו דגש חזק בדא"ל אחרי תנועה גדולה,האם זה יוצא דופן?
האם זה דומה לפסוק "כל כבודה בת פנימה" ששם גם בדגש חזק.
אליהו גמליאלי הגב
10 באוקטובר 2018 בשעה 12:24
שלום עליכם נאור
לשאלתך הראשונה, תיבת "המה" בדגש חזק לתפארת הקריאה. ראה מה שכתבתי עליה במענה לשון לבראשית ו, ד.
ומצד זה שהדגש בא אחרי תנועה גדולה מוטעמת, מה הבעיה עם זה? הרי אחרי תנועה גדולה מוטעמת בעצם יכול לבוא דגש חזק או שווא נח, כמו: וַיָּשׁ֫۠כּוּ, וָר֫۠בּוּ, וַיָּמ֫۠דּוּ, וַיָּר֫۠נּוּ, תָּח֫۠גּוּ, יִמָּ֫קּוּ, הֵר֫۠מּוּ, ס֫۠לּוּ, שׁ֫۠מּוּ, ס֫۠בּוּ, הָסֵ֫בִּי, הַאְזֵ֫נָּה, קָט֫۠נְתִּי, יָכ֫۠לְתִּי, יָג֫۠רְתִּי, שָׁכ֫۠לְתִּי, שָׁכָ֫לְתִּי, בּ֫۠שְׁנוּ, וַתַּֽעֲמ֫۠דְנָה, וְיַגֵּ֫דְךָ ועוד הרבה כיוצ"ב.
לשאלתך השנייה, תיבת כְּבֻדָּ֫ה משפטה בלא וא"ו כיוון שמשקלה פְּעֻלָּ֫ה במלרע, כמו: אֲגֻדָּ֫ה, אֲדֻמָּ֫ה, אֲחֻזָּ֫ה, אֲרֻבָּ֫ה, גְּדֻלָּ֫ה, חֲנֻכָּ֫ה, חֲתֻנָּ֫ה, כְּהֻנָּ֫ה, נְקֻדָּ֫ה, סְגֻלָּ֫ה, עֲבֻדָּ֫ה, עֲגֻלָּ֫ה, פְּלֻגָּ֫ה, פְּקֻדָּ֫ה. ומה שכתבו אותה בסידורים מלא וא"ו, אין להוציא מהם ראיה, וכנראה עשו כן בהשפעת מה שראו במקרא שבשלוש היקרוית באה מלא וא"ו על פי המסורה, וזהו הנקרא בפי המדקדקים "נח עם הדגש". אך כאמור בבר יוחאי משפטה בלא וא"ו, כיוון שאינו מקרא.
בברכה אליהו.
ערב טוב מארי גמליאל,
שבוע טוב,
בהמשל לעניין הדגש החזק.
"הֵ֛ן עֵ֥ד לְאוּמִּ֖ים נְתַתִּ֑יו נָגִ֥יד וּמְצַוֵּ֖ה לְאֻמִּֽים"
"לאומים" הראשון,יש דגש חזק במים והתנועה (השורק) הגדולה אינה מוטעמת- האם זה יוצא דופן?
ודאי שהוא ע"ד הזרות, וכן בכל מקום שבא דגש חזק אחרי תנועה גדולה בלתי מוטעמת, מה שנקרא "נח עם הדגש", הוא שלא על פי הכלל ויש בו דרש או סוד.
מועדים לשמחה מארי גמליאל,
בפיוט "לך אלי" ישנו וידוי , יצא לי לשמוע כמה וכמה שליחי ציבור בפיוט זה וכולם (ממי ששמעתי)מנגנים את התיבות בוידוי בצורת העתיד ,האם כך צריך לומר?
"וְאָשַׁמְתִּי וְאָרַבְתִי וּבָגַדְתִּי וּבָזִיתִי
וְגָזַלְתִּי וְגָנַבְתִּי הֲרֵעוֹתִי וְהִרְשַׁעְתִּי
וְגַם זַדְתִּי וְחָמַסְתִּי וְחָטָאתִי וְהֶחְטֵאתִי
וְטָעִיתִי וְיָעַצְתִּי וְכִזַּבְתִּי וְכָפַרְתִּי
וְלוֹצַצְתִּי וְגַם לַצְתִּי וּמָרַדְתִּי וּמָרִיתִי
וְנִאַצְתִּי וְנִאַפְתִּי וְסָרַרְתִּי וְסָרַחְתִּי
וַעָוִיתִי וְהֶעֱוֵיתִי וּפָשַׁעְתִּי וּפָגַמְתִּי
וְצָרַרְתִּי וְצִעַרְתִּי וְקִלַּלְתִּי וְקִלְקַלְתִּי
וְרָשַׁעְתִּי וְשִׁחַתְתִּי וְתִעַבְתִּי וְתָעִיתִי
וְסַרְתִּי מִדְּרָכֶיךָ וְכִסַּתְנִי כְלִמָּתִי
וְהִגְדַּלְתִּי עֲשׂוֹת רֶשַׁע וְהֶחֱזַקְתִּי בְּרִשְׁעָתִי
וְכִחַשְׁתִי וּמָעַלְתִּי וְעָשַׁקְתִּי וְרַצּוֹתִי
וְחָטָאתִי בְּרֵאשִׁיתִי וְרָשַׁעְתִּי בְּאַחֲרִיתִי
וְאָשַׁמְתִּי בְּיַלְדוּתִי וּבָגַדְתִּי בְּזִקְנָתִי
וּבָחַלְתִּי בְּתוֹרָתְךָ וּבָחַרְתִּי בְּתוֹרָתִי
וְעָזַבְתִּי רְצוֹנְךָ וְהָלַכְתִי בְּתַאֲוָתִי
וְהִשְׁלַמְתִּי רְצוֹן יִצְרִי וְלֹא בַּנְתִּי לְאַחֲרִיתִי
וְהִרְבֵּיתִי לְהוֹסִיף חֵטְא עֲלֵי רִשְׁעִי וְחוֹבָתִי"
חג שמח
לנאור היקר, תוסיף שנים רבות ומועדים טובים.
לשאלתך בפיוט "לך אלי", ודאי כל הואווי"ם הן ואוו"י החיבור ולא ההיפוך. הלכך, צריך להטעים את כל הפעלים שבכינוי המדבר, במלעיל, שהוראתם: "וגנבתי וגזלתי" וכו' בהוראת עבר, שאם לא כן, יישמע "ואגנוב, ואגזול" וכו' בעתיד, חלילה!.
אך דיי להטעים במלעיל מעט ולא יותר מדיי, שלא לקלקל את משקל הנעימה. וזה ודאי אפשרי ויותר יפה.
בברכת חג שמח
אליהו
לאליהו גמליאלי כ' אלול תשע"ח 31.8.18
שלום רב
בספר שמות פרק יג פסוק טז כתוב:
"וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם".
ברצוני לשאול :
האם השוא מתחת לאות שין במלה ידכה הוא שוא נע או נח
אודה מראש לתשובתך
ינון
שלום ינון.
ודאי שהשווא נע, שהקמץ שלפניו הוא קמץ גדול. ואל תשאל מן הטעם (השופר), כיוון שדינו כמתג. וראה דוגמאות כיוצ"ב בחיבורי אמרי לשון פרק ג, סעיף ו, ד"ה ודע.
בברכת שבת שלום.
ערב טוב מארי גמליאל,
אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֙תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס"
עלו לי כמה שאלות במהלך תשעה באב אשמח אם תוכל לענות לי עליהם.
" רַבָּ֣תִי עָ֔ם" המילה רבתי –לראשונה חשבתי שהיא נאמרת במלרע אבל פה נסוגה אחור בגלל קירוב הנגינות ,אבל בהמשך הפסוק " רַבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם" עדיין נאמרת במלעיל למרות שאין קירוב נגינות.
דבר נוסף –כל מילה שיש עמה יו'ד השייכות תיאמר במלרע כגון (צרתי, שלחני, ארנקי וכ"ו…),אזי מדוע בפסוק מילים כגון " שָׂרָ֙תִי֙" " רַבָּ֣תִי" לא נאמרות במלרע אלא במלעיל,האם אין כאן את יו"ד השייכות??
בבכה נאור
שלום עליכם נאור הנכבד
היו"ד במלת "רבתי" אינה כינוי המדבר אלא יו"ד נוספת הבאה לדרש או סוד, ומשפטה 'רבת עם' וזו הסיבה להטעמתה במלעיל, לא מדין נסיגה. על זה הדרך בתיבת "שרתי" וכמותן יש עוד. ראה דוגמאות במענה לשון לבראשית בתיבת "אוסרי" (בראשית מט, יא).
בברכת שבת שלום.
ערב טוב מארי גמליאל,
וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֮ עַל־עֹלָתֶ֒ךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֵ֤ה יְהֹוָה֙ לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה־יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי׃
וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה.
המילה "יקרה" (הריש בצירה) איך צריך לומר את המילה האם בסגול כמו הוצאת חסיד או בצירה כמו ההוצאות שקיימות עכשיו(תורה קדומה,פרשה מפורשה).
האם אפשר לומר שמקור המילה הוא בצירה בגלל הפסוק השני (וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה.)בגלל קירוב נגינות הטעם נסוג אחור והתנועה הגדולה נשתנתה לתנועה קטנה (סגול),ולכן צריך לומר שבמקורה המילה "יקרה" נאמרת בצירה,כגון "הלמתים תעשה פלא" (שכן השתנתה המילה לסגול ולא לצירה במקורה).
והאם צריך להחזיר אם אמר י":קרה" בצירה או שאפשר לסמוך על "נהרא נהרא ופשטי"?
שלום עליכם נאור היקר.
חזק וברוך על שאלותיך המעידות עד כמה הנך דרוך ומבחין בדקויות הדברים, ובפרט בשאלה הזאת שאיש לא עמד עליה. בזכותך אחרים יחכימו, וזכות שמורה היא לך. והא לך התשובה.
יִקָּרֵה = פועל עומד, עתיד נסתר, שורש ק-ר-ה, גזרת נחי למ"ד־ה"א (נל"ה), בניין נפעל. הקו"ף פ"א־הפועל בדגש חזק לתשלום נו"ן הבניין שנשמטה, ויש ספרים (בהרבה תיג'אן, כתר לנינגרד, תנ"ך ברויאר, תנ"ך דותן, תיקון קוראים חורב) שהרי"ש בצירי על דרך הזרות, כיוון שמשפט עא"ן־הפועל בעתיד לבוא בסגול, כמו שבאה אִקָּ֥רֶה כֺּֽה (להלן פסוק טו), ולא בגלל נסיגת הטעם, כי גם בלא נסיגת הטעם משפט עא"ן־הפועל בסגול, כמו: גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶֽה (בראשית יג, טז), אוּלַי אִבָּנֶ֖ה מִמֶּנָּה (בראשית טז, ב), פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺן הָעִיר (בראשית יט, טו), בְּהַר יְיָ' יֵרָאֶֽה (בראשית כב, יד), אָז תִּנָּקֶה֙ מֵאָלָתִי (בראשית כד, מא), לֹא יֵעָשֶׂ֥ה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ (בראשית כט, כו), הַפַּעַם יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי אֵלַי (בראשית כט, לד), אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ עָלָיו (שמות כ, כג), וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶ֔ה (ויקרא יא, לד), לֹא יִפָּדֶ֑ה (ויקרא כז, כט), תִּבָּנֶ֥ה וְתִכֺּנֵן עִיר סִיחוֹן (במדבר כא, כז), וְלֹא יִמָּחֶ֥ה שְׁמוֹ (דברים כה, ו) וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶ֥ה שְׁמָמָה (ישעיהו ו, יא) ודומיהם.
וכן בנסיגת טעם, כמו: יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ (שמות כא, לא), יִבָּ֣נֶה בָּ֔הּ (זכריה א, טז), יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע (משלי יא, כא), יִבָּ֣נֶה בָּ֑יִת (משלי כד, ג) ועוד.
לאור האמור, תיבת יִקָּרֵה בפסוקנו משפט הרי"ש בסגול, ואכן יש ספרים (תנ"ך קורן, תנ"ך סימנים ועוד אחרים) שהיא בסגול. אבל לפי הספרים שהיא בצירי, היא זרה, כמו: אִם תַּעֲשֵׂ֨ה עִמָּנוּ רָעָה (בראשית כו, כט), שהשי"ן בצירי על דרך הזרות, ראה עוד כמה דוגמאות שהבאתי שם, אלא ששם הם בצירי על פי המסורה, לא כן יִקָּרֵה.
ואין להקשות מן לֺא תְגַלֵּ֑ה (ויקרא פרק יח), לפי ששם הם בצירי בגלל הפסק המאמר, וכן וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵ֔ה (דניאל א, יג), האל"ף בצירי בגלל הפסק המאמר. וזה על דרך הארמית, כמו: תֶּֽהֱוֵ֔ה (דניאל ב, מא), דִּֽי־יִקְרֵ֞ה (דניאל ה, ז), דִּי לָא יֶעְדֵּה (דניאל ז, יד).
ובפסוק עַד יְמַלֵּ֣ה שְׂחוֹק פִּיךָ (איוב ח, כא), הצירי בלמ"ד כדין, לפי שהיא מגזרת נל"א, אלא שבאה בה"א תמורת אל"ף לדרש או סוד.
לסיכום, מאחר ותיבת יִקָּרֵה שנויה במחלוקת, ודאי שאין להחזיר את הקורא על זה, וכן בכל מקום כיוצ"ב.
בברכה נאמנה אליהו גמליאלי.
צהריים טובים מארי גמליאל,
"ונֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וְכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב"
"כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ"
מדוע אין דין נסוג אחור חל על המילים: "כתבואת גרן", "כתבואת יקב", "כתרומת גרן"?
לעומת זאת "כׇּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֙סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה" תרומת כסף כן נסוג אחור!
ערב טוב לך ידידי נאור.
מפאת הלו"ז העמוס אצלי, לא מצאתי זמן פנוי להשיבך.
אני שולח לך קטע בעניין שביקשת,
טו, כ כִּתְרוּמַ֣ת = שם בנקבה נסמך, שורש ר-ו-מ, גזרת נחי עא"ן־וא"ו (נע"ו). הטעמתה במלרע (במ"ם) שלא כמשפט, כיוון שהייתה צריכה להיות במלעיל מדין נסוג לאחור מפאת קירוב הטעמים אף על פי שהיא בדין נסמך, שכן מצינו ברוב המקומות שכן נסוג הטעם גם במלים שהן בנסמך, כמו: בְּעֻלַת בָּעַל (בראשית כ', ג'), תְּרוּמַת כֶּסֶף (שמות ל"ה, כ"ד), אֶת־ע۠לַת אִישׁ (ויקרא ז', ח'), עֲב۠דַת עָבֶד (ויקרא כ"ה, ט"ל), תְּמוּנַת כּ۠ל (דברים ד', כ"ג; כ"ה), כָּל־נָפַת דּ۠אר (מל"א ד', י"א), וּזְמ۠רַת זָר (ישעיה י"ז, י'), וַעֲצוּבַת רוּחַ (ישעיה נ"ד, ו'), וְכָל־תְּרוּמַת כּ۠ל (יחזקאל מ"ד, ל'), בְּחוֹמַת צ۠ר (עמוס א', י'), טוֹבַת חֵן (נחום ג', ד'), וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר (זכריה ח', י"ז), אֶת־חוֹמַת גַּת (דה"ב כ"ו, ו'), לַמְנַצֵּחַ עַל־יוֹנַת אֵלֶם (תהלים נ"ו, א').
ושמונה מקומות יצאו מן הכלל, הראשונה בפסוקנו כאמור, והשאר: כִּתְבוּאַת גּ۠רֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב (במדבר י"ח, ל'), וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ (במדבר כ"ג, כ"א), לְנָפַת דּוֹר (יהושע י"ב, כ"ג), גְּנֻבַת בְּנוֹ (מל"א י"א, כ'), לְח۠מַת נְח۠שֶׁת (ירמיה ט"ו, כ'), קְבוּרַת חֲמוֹר (ירמיה כ"ב, י"ט), עַל־חוֹמַת אֲנָךְ (עמוס ז', ז').
וכן כתב ר' אליהו בחור בטוב טעם פרק ו, סוף מאמר הקירוב, שקשה לו מדוע הן מלרע.
שבוע טוב מארי גמליאל,
עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃
מדוע המילה וירשנו נאמרת במלעיל הרי יש ואו ההיפוך בשווא והייתה צריכה להיאמר במלרע?
ומה ההבדל בין :
לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל־לִבָּֽה"ּ- המילה ודיברתי מלרע.
וְדִבַּ֙רְתִּי֙ עַל־הַנְּבִיאִ֔ים וְאָנֹכִ֖י חָז֣וֹן הִרְבֵּ֑יתִי וּבְיַ֥ד הַנְּבִיאִ֖ים אֲדַמֶּֽה"- ודיברתי המילה מלעיל.
בברכה נאור.
שלום עליכם מר נאור הנכבד.
כל פעלי עבר למדברים, משפטם במלעיל אף עם וא"ו ההיפוך, כגון: לָקַ֫חְנוּ/וְלָקַ֫חְנוּ, שָׁמַ֫רְנוּ/וְשָׁמַ֫רְנוּ, יָדַ֫עְנוּ/וְיָדַ֫עְנוּ, יָשַׁ֫בְנוּ/וְיָשַׁ֫בְנוּ, הָלַ֫כְנוּ/וְהָלַ֫כְנוּ וכעז"ה במלת וְיָרַ֫שְׁנוּ ששאלת עליה.
רק הפעלים שסופם תי"ו הכינוי למדבר ולנוכח '…תִּי'/…'תָּ', הם במלעיל, כגון: לָקַ֫חְתִּי/לָקַ֫חְתָּ, יָדַ֫עְתִּי/יָדַ֫עְתָּ, דִּבַּ֫רְתִּי/דִּבַּ֫רְתָּ, פָּקַ֫דְתִּי/פָּקַ֫דְתָּ, שָׁמַ֫רְתִּי/שָׁמַ֫רְתָּ ודומיהם. ובבואם עם וא"ו ההיפוך מעבר לעתיד, הם במלרע – וְלָֽקַחְתִּ֫י/וְלָֽקַחְתָּ֫, וְיָֽדַעְתִּי/וְיָֽדַעְתָּ֫, וְדִבַּרְתִּ֫י/וְדִבַּרְתָּ֫, וּפָֽקַדְתִּ֫י/וּפָֽקַדְתָּ֫, וְשָֽׁמַרְתִּ֫י/וְשָֽׁמַרְתָּ֫.
אבל כשהם בהפסק מאמר, ישובו להיות במלעיל גם עם וא"ו ההיפוך מעבר לעתיד, כגון: וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ (דברים ו, יא) – הראשונה במלרע כדין עבר מהופך לנוכח (בגלל וא"ו ההיפוך מעבר לעתיד), והשנייה במלעיל על אף שהיא עבר מהופך, וזה לסיבת הפסק המאמר. וכן: פֶּן תֺּאכַל וְשָׂבָ֑עְתָּ (דברים ח, יב), כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָ֑דְתָּ (דברים כח, לט) ודומיהם, במלעיל למרות וא"ו ההיפוך, כיוון שהם בהפסק מאמר.
אם הפעלים אינם עבר מהופך אלא עבר ממש, אז ודאי שהוא"ו היא וא"ו החיבור ולא וא"ו ההיפוך מעבר לעתיד, ולכן הם במלעיל כמשפט העבר, כגון: "וְדִבַּ֫רְתִּי על הנביאים", "וְשַׂ֫מְתָּ שמו אברהם" ודומיהם.
את הכללים האלה עם דוגמאות, תמצא באמרי לשון פרק ט, סעיף כח.
בברכת שבוע טוב
מוקירך אליהו.
אשריך…כל שאלה שנראית קשה מוסברת להפליא על ידך נהירה וברורה…נותן כללים וכלים לכל שאלה אחרת שתעלה בהמשך הדרך.
שלו' לכבוד אלי' גמליאלי , זה זמן רב שאנחנו מנסים להיות בקשר אתכם וללמוד כמה ענייני דקדוק וטעמי המקרא בשביל חומש 'היכל הברכה' של הרה"ק מקאמארנא ע"ה היו"ל ע"י בס"ד, ועתה בחסדי ד' מצאנו דרך להתקשר אתכם באתר הזה, אנא הואילו בטובכם ותתקשרו ל:0504191210
ערב טוב למכון פתח ההיכל.
ניתן לשלוח שאלות ובירורים לאתר.
בברכה
"צהריים טובים אליהו,
שאלה בעניין משקל "אפעול" ו"אפעל" בעתיד. ומה בצורת העבר?
"אמן. האל שגמלך כל-טוב, הוא יגמלך נצח סלע ועד".
המילה –"יגמלך" מילה בצורת עתיד במשקל אפעול ולכן הלמ"ד יהיה שווא נח בגלל שהמי'ם בקמץ קטן בעקבות התארכות המילה לכף השייכות( קמץ קטן בתמורה לחולם).
שאלתי היא מה עם המילה "שגמלך" הלמ"ד באיזה שווא נח או נע?
ומה הכלל לדבר?
כמו כן מה יהיה הדין במילים הבאות:
"הַשְׁלֵ֤ךְ עַל־יְהֹוָ֨ה ׀ יְהָבְךָ֮ וְהוּא יְכַ֫לְכְּלֶ֥ךָ" המילה "יהבך" –הבי'ת באיזה שווא נח או נע?
" בְּיוֹם֙ עֲמׇֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ…" "עמדך"- הדא"ל היא בשווא נע בעקבות המתג, מדוע? שכן בצורת היחיד זה עִמֹּד" ובהתארכות המילה היה צריך להיות שווא נח בקמץ קטן בתמורה לחולם?
בברכה נאור
ערב טוב נאור היקר.
א. נטיית העתיד באה על שני משקלים, האחד במשקל אֶפְעֺל, כמו: יִשְׁמֺר, יִפְקֺד ודומיהם; והשני במשקל אֶפְעַל, כמו: יִלְבַּשׁ, יִשְׁאַל ודומיהם.
פעלים במשקל אֶפְעֺל הבאים בכינוי הנוכח, החולם שבעא"ן־פעלם הופך לקמץ קטן, ולכן השווא שבלמ"ד־פעלם הוא שווא נח (שווא מרחף), כמו: אֶֽעֱזֺ֫ב/אֶֽעֱזָבְךָ֫, אֶֽעֱבֺ֫ד/אֶֽעֱבָדְךָ֫, יַֽעֲצֺ֫ר/יַֽעֲצָרְךָ֫, יִצְנֺ֫ף/יִצְנָפְךָ֫, אֶצֺּ֫ר/אֶצָּרְךָ֫, אֶזְכֺּ֫ר/אֶזְכָּרְךָ֫, יִתֺּ֫ץ/יִתָּצְךָ֫, יִשְׁמֺ֫ר/יִשְׁמָרְךָ֫ ועוד רבים.
לאור האמור, בברכת הגומל הנכון לומר יִגְמָלְךָ֫, הלמ"ד בשווא נח, וכך אני הוגה. ומה שנהוג בפי הרוב להגות בשווא נע, הוא על פי המסורת. ונקוט כלל בידך, כל מלה שאינה מופיעה במקרא, ומצד המסורת היא נוגדת את כללי הדקדוק, יש למסורת כוח בדבר, ובמקרים כאלה אפשר לסמוך על המסורת.
ב. פעלים במשקל אֶפְעַל הבאים בכינוי הנוכח, הפתח בעא"ן־פעלם הופך לקמץ גדול, ולכן השווא שבלמ"ד־פעלם הוא שווא נע, כמו: יִשְׁאַ֫ל/יִשְׁאָֽלְךָ֫, אֶמְאַ֫ס/אֶמְאָֽסְךָ֫, אֶבְחַ֫ן/אֶבְחָֽנְךָ֫, אֶשַּׁ֫ק/אֶשָּֽׁקְךָ֫, אֶנְהַ֫ג/אֶנְהָֽגְךָ֫ ועוד.
הסבר מפורט לשינויים הללו, ראה במענה לשון לבראשית בתיבת לִישׁוּעָתְךָ (בראשית מט, יח, ד"ה ולפני שנדון).
נטיית העבר באה על שלושה משקלים – האחד במשקל פָּעַל, כמו: פָּקַד, שָׁמַר ודומיהם; השני במשקל פָּעֵל, כמו חָפֵץ, כָּבֵד ודומיהם; והשלישי במשקל פָּעֺל, כמו: קָטֺן, יָכֺל והם המעט.
הפעלים היוצאים בנטיית העבר, כשיבואו בכינוי הנוכח, הפתח בעא"ן־פעלם הופך לקמץ גדול, ולכן השווא שבלמ"ד־פעלם הוא שווא נע, כמו: נְתָֽנְךָ֫, עֲבָֽדְךָ֫, פְּקָֽדְךָ֫, שְׁמָֽרְךָ֫, ודומיהם, ולכן בברכת הגומל אומרים שֶׁגְּמָֽלְךָ֫, הלמ"ד בשווא נע.
בעניין המלה עֲמָדְךָ֫, היא אינה צורת עבר בכינוי הנוכח, אלא היא מקור נסמך/נטוי (שם הפועל) בכינוי הנוכח, והנפרד הוא עֲמֺד, ולכן בכינוי הנוכח משפטה עֲמָדְךָ֫, בשווא נח (שווא מרחף), כיוון שהקמץ במ"ם הוא קמץ קטן, שהרי הוא תמורת חולם. והעיר על כך המנחת שי, שכן היא בקצת ספרים, אבל הוסיף לומר, שברוב הספרים המדויקים הקמץ גדול והשווא אחריו נע. כלומר, יוצאת מן הכלל, ובאה בקמץ גדול לתפארת.
ג. באשר למלת יְהָֽבְךָ֫ ברור שהקמץ בה"א הוא קמץ גדול, לפי שגם בנפרד הוא קמץ גדול, שהרי הוא מוטעם יְהָ֫ב, במשקל פְּעָל, ולכן השווא בבי"ת הוא שווא נע, ונטייתו כנטיית משקל פָּעָ֫ל, השווה בָּקָ֫ר/בְּקָֽרְךָ֫, בָּשָׂ֫ר/בְּשָֽׂרְךָ֫, דָּבָ֫ר/דְּבָֽרְךָ֫, דָּגָ֫ן/דְּגָֽנְךָ֫, זָקָ֫ן/זְקָֽנְךָ֫, עָנָ֫ן/עֲנָֽנְךָ֫, שָׂכָ֫ר/שְׂכָֽרְךָ֫ ועוד רבים. וראה עוד דוגמאות נוספות במענה לשון לבראשית בתיבת לִישׁוּעָתְךָ (בראשית מט, יח, ד"ה ובדרך דומה).
ויש אומרים שמלת יְהָֽבְךָ֫ שבפסוק הַשְׁלֵךְ עַל יְיָ' יְהָבְךָ (תהלים נה, כג), היא פועל עבר נסתר בכינוי הנוכח, דהיינו יהב – נתן, יהבך – נתן לך, והוא על משקל נְתָֽנְךָ֫. ראה על אתר פירוש הראב"ע והרד"ק.
בברכה נאמנה אליהו.
אשרינו שזכינו לאדם כמוך..שולט בכל ענייני הדקדוק והלשון.
יישר כוח עצום .
צהריים טובים אליהו,
רציתי לשאול שאלה בעניין הקריאה הנכונה במגילה אסתר.
1) וַיֹּ֩אמֶר֩ הַמֶּ֨לֶךְ לְאֶסְתֵּ֜ר גַּ֣ם בַּיּ֤וֹם הַשֵּׁנִי֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵלָתֵ֛ךְ אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּ֖ה וְתִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ"
2) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ לְאֶסְתֵּר֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵלָתֵ֖ךְ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ"
3) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהֵֽעָשׂ֣וֹת כֵּ֔ן וַתִּנָּתֵ֥ן דָּ֖ת בְּשׁוּשָׁ֑ן וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן תָּלֽוּ"
ראיתי שיש גרסאות אשר אומרות כי המילים "וינתן" "ותינתן" חלקן בצירי וחלקם בסגול,
אם כן מהי הקריאה הנכונה למילים אלו האם היא מלעיל או מלרע? מתי תשנה לסגול ומתי לצירי?
האם המקרה הנ"ל יכול להיות כקריאה בינונית כאשר התי'ו בצירי כגון :
"ויֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים"
"מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן"
ומה אם אדם קרא את התי'ו בצירי אבל הטעים את המילה במלעיל (כאילו בסגול) האם מחזירין?
שלום רב לך נאור הנכבד.
בתשע היקרויות במגילה יש את המילים "ינתן, תנתן, וינתן, להנתן, ותנתן".
בשש היקרויות הטעם נסוג לאחור, ומכיוון שניקוד התי"ו נשאר בצירי ולא השתנה לסגול, בא מתג בתי"ו שדינו כנגינה, ולכן הטעמתן ממוצעת.
ואלו הן שבע ההיקרויות:
יִנָּ֤תֵֽן לָהּ֙ (ב, יג), לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ (ג, יד), וְיִנָּ֥תֵֽן לָֽךְ (ה, ג), וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ (ה, ו), וְתִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ (ז, ב), לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ (ח, יג) – בכל ההיקרויות הללו הטעמתן ממוצעת כאמור. וכן הן בספרים המדוייקים.
הסבר בעניין 'הטעמה ממוצעת', ראה חיבורי מענה לשון לבראשית בתיבת וַיִּשָּׁבַע (בראשית כד, ט).
בהיקרות אחת תִּנָּֽתֶן־לִ֤י (ז, ג), התי"ו בסגול כדין, כיוון שהיא במקף, ולכן יש בנו"ן מתג קל כדין תנועה שלישית פשוטה לפני הטעם.
בהיקרות אחת יש ספרים שהטעם נסוג לאחור, ומכיוון שהתי"ו נשארה בצירי, בא בתי"ו מתג שדינו כנגינה וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֔ךְ (ט, יב), ולפי זה הטעמתה ממוצעת כאמור. ויש ספרים שהטעם נסוג לאחור וְיִנָּ֣תֶן לָ֔ךְ, אך מכיוון שהצירי בתי"ו השתנה לסגול כדין, לא שייך שיבוא מתג בתי"ו, שהרי היא אינה הברה זרה, ולכן לפי זה הטעמתה במלעיל (בנו"ן).
ובהיקרות אחת וַתִּנָּתֵ֥ן דָּ֖ת (ט, יד), ברור שהטעמתה במלרע (בתי"ו), אף על פי שהיא בוא"ו ההיפוך מעתיד לעבר, כיוון שבניין נפעל הוא אחד ממבטלי המלעיל במילים עם וא"ו ההיפוך מעתיד לעבר. לכלל ראה מענה לשון לבראשית בתיבת וַיֺּאמֶר (א, ג, סעיף ה).
לגבי הקורא, בין אם הטעים במלעיל בין אם הטעים במלרע במקום שהיה צריך להטעים ממוצע, אין מחזירין אותו במגילה. וכן הדין במקום שהיה צריך להטעים במלעיל והטעים במלרע, או במקום שהיה צריך להטעים במלרע והטעים במלעיל, אין מחזירים.
בברכה נאמנה אליהו.
שלום עליכם מארי.
"ויעל על גזזי צאנו" (בראשית לח' יב')
מהרי"ב כותב שהשווא באות ז' נע מכיון שהחולם תנועה גדולה.
האם בכל המקומות שהתנועה גדולה השווא אחריה תהיה שווא נע?
מה החידוש שלו בעצם?
ה' יאריך ימיך בטוב
תודה
שלום עליכם דניאל איש חמודות.
א. אין שום חידוש בדברי מהרי"ב.
ב. נכון שכל שווא אחרי תנועה גדולה הוא נע, אבל מדובר בתנועה גדולה שאינה מוטעמת או מוטעמת אבל לא בעצם, דהיינו מוטעמת מדין נסוג לאחור או כדין משרתו בתיבתו. למשל המלים קדמה, גשנה, יכלתי, קטנתי, ותעמודנה, ודומיהן הטעמתן בעצם, דהיינו במקורן, כדינן, לכן השווא נח. אבל אם הן לא מוטעמות כגון שופטים ושוטרים ודומיהן, או שהן בטעם משרת הבא עם המלך באותה תיבה, השווא אחריהן נע, כגון כמתאוננים, ויפרדו, תיראי, ודומיהן. לכללים ראה חיבורי אמרי לשון פרק ג, סעיף ו, ד"ה הסימן השלישי, שם הבאתי הרבה דוגמאות.
בברכה נאמנה מוקירך אליהו
מארי אליהו גמליאלי היקר
יישר כח ענק על כל פעליך ומאמציך להוציא את האמת לאור
ולהצניע את המסנוורים במקומות שלא מצליחים לראות נכון
עקב דלות המידע והמסקנות התלויות באוויר. הנך מציג בתשובותיך משענת
יציבה ואדמה מלאת ניר להמשך הדורות הבאים.
נרך מאיר בחשכה ונירך מצמיח תובנה.
אשריך וטוב לך.
ממני תלמידך,זך.
יישר כח,מילים כדרבנות .
בוודאי שלאחר תשובה כזאת אדע על פי מי ללכת.וכמובן לא להסתמך על אלו שאומרים "כך נהגנו" כאשר זה נוגד את כללי הדקדוק.
כמו כן תודה רבה על תשובותיך המעמיקות והנרחבות ,"מפרק הרים ומשבר סלעים".
שלום וברכה אלי,
בראש ובראשונה אציין שאני מאוד נהנה לקרוא את תשובותיך ,מעמיק, ידע עצום ,מקיף וחותך כשצריך. במקומות שיש על מה לסמוך "נהרא נהרא ופשטיה ".יישר כוחך.
לשאלתי:
אֶשְׁפֹּ֣ךְ לְפָנָ֣יו שִׂיחִ֑י צָ֝רָתִ֗י לְפָנָ֥יו אַגִּֽיד׃(תהילים קמב ג').
לפי הכללים בטעמי אמ"ת במילה צרתי ישנו רביע מוגרש על התי"ו ולכן שם ישכון הטעם, המילה תיאמר במלרע. והראיה לכך ממקום אחר וְאֶֽעֱשֶׂה-שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָֽעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּי֣וֹם צָֽרָתִ֔י וַֽיְהִי֙ עִמָּדִ֔י בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי" המילה צרתי תיאמר במלרע.
לאור דברים אלו, יצא לי לאחרונה להסתכל בסידור "כנסת הגדולה" ושם כותב המחבר "והמנהג לזקוף את הריש", קרי, לומר את המילה במלעיל.
האם מנהג יכול לדחות את כללי הדקדוק?
כמו כן לגבי הפסוק- "לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמ֥וּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת" ,ישנם כמה קהילות תימן שהוגים את המילה אמונתך בערב שבת במלעיל (סגול)למרות שכתובה בשוא(מלרע) ,האם גם פה מנהג דוחה כללי דקדוק?
לנאור הנכבד שלום רב וישע יקרב
לאחד כמוך שווה להשקיע זמן. וכעת לשאלותיך החשובות.
א. בעניין "צרתי" הערתי על כך במענה לשון לבראשית בפסוק שציינת "לאל העונה אותי ביום צרתי". לו היה ברשותך הספר לא היית שואל. אך בקצירת אמרים אענה לך. ודאי שקריאתה במלרע ולא במלעיל כמו שנהוג בפי רבים טועים ומטעים.
ב. לעניין "ואמונתך" ודאי מי שקורא אותה בסגול טועה! חד משמעי!
ג. באשר לאלה שמשרישים טעויות בשם המנהג והמסורת, עליהם אני יוצא בזעקה בראש חוצות, שהם הם מחבלי המסורת ומשחיתי הכתובים, שעליהם נאמר "כל המשנה ידו על התחתונה". מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו ליבו לשנות פסוקים מן המקרא? אוי לו ואוי לנשמתו מה מצפה לו. הקב"ה אמר כך והם דוחים את מה שאמר כלאחר יד? כתוב במשנה באבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה", וכעת "מהדירי" כנסת הגדולה ההינו לעצור את כל המסורת הזאת ובמקום להמשיך להעביר את הלפיד הלאה, הם והחליטו לבנות משהו משלהם. ממש עזי פנים!
אני רוצה לשאול אותך שאלה. אם יש לך על כף המאזניים את רש"י והרמב"ם והראב"ע והרד"ק והגר"א ועוד רבים ראשונים ואחרונים ענקי הרוח, אשר ירו לנו אבן פינה, ובכף מאזניים השנייה יש לך את כל מי שחולק עליהם, האם יש לך עדיין ספק איזו כף מאזניים תכריע?
שאלה שנייה. היום למרבה הצער, יש מי שמחליפים את החי"ת בכ"ף, ויותר מצער שהנגע פושה גם אצל התימנים, שמעולם לא שמענו מי מהם מחליף את החי"ת בכ"ף, אבל המציאות העגומה מדברת בפני עצמה, ודבר שפתיים יהא למותר. אז תאר לך שעוד 400 שנה יבוא מאן דהוא של אז המעוטף באיצטלא דרבנן, ויאמר שכך הוא המנהג כבר 400 שנה. מישהו יקנה את דבריו המעוותים? אבל עוד חזון למועד.
שאלה שלישית. האם יעלה על דעתך שגם בהלכות נאמר על אותו משקל? ואני לא מדבר על הלכות שנבנו מן המנהגים, אלא על הלכות שלא שייך לשנות אותן בגלל מנהג כלשהוא. ואם בהלכות הדבר כן, קל וחומר בן בנו של קל וחומר במקרא, שאין רשות לאף אדם לשנות בגלל מנהג עקום ומסולף שצץ לו מצד מאן דהוא. וכבר אמר הקב"ה ליו"ד של "לא 'ירבה' לו נשים", יתבטלו אלף כשלמה ולא יתבטל קוצו של היו"ד. אז אם על שלמה החכם מכל אדם אמרו כך, מה נגיד למתחכמים של היום? ממש בושה ואות קלון.
לגבי מנהגים הם תופסים מקום בהרבה עניינים, אך כשמדובר בפסוקים מן המקרא, כל המנהגים בטלים ומבוטלים. וכבר כתב הרמח"ל בשם הרא"ש: ואל יצטער המערער לחוש ללעז ולכבודן של ראשונים, כי בתורה אין לישא פנים, כדברי הרא"ש בתשובה, דלא ילפינן מקלקלתא, ומנהג טעות אינו מנהג".
מה אתה אומר על זה? האם כעת נשאר לך ספק אם לנהוג על פי דבריו או שמא על פי משחיתי הכתובים בשם המנהג?
אני בטוח שכעת לא יהיה לך שום צל של ספק, וראוי שתפרסם את הדברים, ויתגאה בך הקב"ה
בברכה נאמנה מוקריך אליהו.
שלום עליך ר' אליהו,
"וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ" (בהר בחוקותי) , אם אמר ולתושבך במלעיל (בסגול) האם מחזירין או גוערין?האם משנה משמעות אם אמר בסגול או בשווא?שכן אפשר לסמוך על הפסק מאמר,כמו לדוגמא
בפסוק בעשרת הדיברות:(ואמתך -פעם בסגול ובשווא)
"וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.
בברכה נאור
נאור הנכבד שלום וברכה
א. ודאי שמחזירים את הקורא על טעות כזאת אצל כל העדות ובמיוחד אצל התימנים, שאין סיכוי שהקורא יצא מזה בשלום אלא אם כן נס גדול היה שם.
ב. זה שבקריאה נטיית היחיד בהפסק מאמר שווה לנטיית הרבים, אין הדבר מתיר לקורא לשנות את הניקוד ככל העולה על רוחו, כיוון שההיתר ניתן מצד הפסק המאמר, שיש בו סודות, ולכן כל המחליף תנועה בתנועה אחרת, וכל שכן שווא בתנועה ותנועה בשווא, מקצץ נטיעות ומחריב עולמות, כמו שיצאו בזעקת שבר על זה הראשונים והאחרונים, שאת דבריהם הבאתי בהקדמתי לחיבורי מענה לשון לשמות וחקרי לשון. וכל מה שדיברו שם זה בתפילה ובלימוד, על אחת כמה וכמה בשעת קריאת התורה ובפרט בזמן החיוב.
ג. בעניין החזרת הקורא ולאו דווקא בטעות כזאת, אלא בכל טעות שתהיה, צריך להיזהר להחזירו בצורה עדינה שלא ייפגע חלילה!, ואין כאן מצוות עשה של " ורגמוהו כל העדה". והמבין יבין!
לסיכום, בכל מקום שיש לך ספק, רצוי וראוי לאמץ את פסיקתם של הראשונים והאחרונים ענקי הרוח מאשר את פסיקתם של נבובי הרוח שחושבים את עצמם מבינים ויודעי דבר, שהם כאיסתרא בלגינא קיש קיש קריא.
בברכה נאמנה אליהו
לרבי מורי אלופי ומיודעי- בחוכמת הדקדוק.
יישר כוחך על הספרים שחיברת,ספרים אשר חייבים להיות בכל בית ובמיוחד אמרי לשון וחקרי לשון לאלו הרוצים להתחיל ללמוד בחוכמת הדקדוק.
מורי גמליאל עוסק כבר שנים בלימודם של תינוקות של בית רבן ובחיבורי הספרים, מהיכרות אישית -אוכל לומר שאין שאלה אחת שנותרה בעינה ,לכל שאלה פתרון מביא מיד,יש לו ידע עצום בדקדוק בראשונים ובאחרונים לכל תשובה מביא אסמכתאות מכל הכיוונים האפשריים אם זה בכתב אם בדרש ואפילו בסוד.
אין ספק שזהו מפעל חייו, שה' יזכה אותך באריכות ימים ובבריאות איתנה שנזכה לעוד ספרים רבים ממך.
חזק ואמץ אשרינו שזכינו
נאור בן יוסף
לק"י
ישר כוחך מארי אליהו שי"ל מקע"י [ שלמך יסגי לעלמין מן קדם עתיק יומין]
זכות גדולה נפלה בחלקנו עת יצאו לאור ספריו היקרים והחשובים של ידיד נפשי מארי אליהו גמליאלי יצ"ו. ידוע הדבר ומפורסם העניין שדבר כזה מתוקן לא זכינו שיצא לאור עד כה וכללי הדקדוק פזורים ומפזורים בשלל ספרי הדקדוק ויפה עשה המחבר שאסף עבורנו את הדברים ודן וחקר דבר דבור על אפניו למול המסורת הידועה בקהילותינו מזה אלפי שנים.
כמי שמעיין בספרים תמידין כסדרן חש אני חובה עצומה לומר שספריו של המחבר הם חובה בכל בית והם כבר עושים מהפכה שקטה בכל הקשור לקריאה הנכונה ועוד יעשו כהנה וכהנה רבות גם בדורות הבאים.
בברכת "רק חזק ואמץ מאוד"
דורש טובתך כל הימים
לרבי מורי אלופי ומיודעי – מארי אליהו גמליאלי,
חזק וברוך על כל הטורח והעמל אשר הנך מקדיש מזמנך החופשי למען מסורת יהודי תימן.
חשוב לדעת ולהקפיד בדקדוק הכתובים שכן אתה נותן תשומת לב רבה ומקפיד על קלה כבחמורה
בעניין זה.
מאחל שספריך ישאירו חותם בעם היהודי.
מברך אני על הקמת האתר שכן אפשר להעלות שאלות ולקבל תשובות ישירות מהמחבר.
ועל כן אני מברך אותך ואת משפחתך בברכת: "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ".
שמעון ניני, מושב שתולים.
אכן, מדובר במפעל ענק שאין שני לו בדורות הקודמים ובודאי לא בדורות הבאים. מדובר על עבודה מפרכת ומדוקדקת ביותר.
אוצר בלום לעם ישראל כולו. אין לי ספק כי ספרי המחבר הם ספרי יסוד בחכמת הדקדוק והם חובה לכל מי שחפצה נפשו לשמר את מסורת עם ישראל וברבות הימים יהפכו ספריו לנכסי צאן ברזל בארון הספרים היהודי.
יישר כח אליהו גמליאל על כל העמל והטורח
לפאר ולרומם את מורשתינו הקדושה לאין ערוך
שכרך רב מאד. אנחנו איתך…
סבי (מארי סאלם אלרייבי) עה"ש היה מברך.
ה' יאריך ימיך בטוב ושנותיך בנעימים.
הספר "חקרי לשון " שינה לי את החשיבה מקצה לקצה על הכתוב בספרים השונים.
ראוי לכל אחד שחשקה נפשו להתחיל להבין בנבכי דקדוק הכתובים, לרכוש ספרים אלו(חקרי לשון ואמרי לשון).
היות והמלאכה ארוכה בזמן וזהובים, הרי שרכישות אלו יעזרו בקידום עשייה מבורכת זו.
חזק ומאמץ , אל תרפה קולמוסך לרגע.
אני תקווה שספרי ההמשך יצאו לאור במהרה.
הבה גבריאל
קצרין
שאלה שנשלחה לאתר-
"מדוע בשפה העברית ניתן לקרוא בשם של בן או בת בלשון זכר ?"
שואל נכבד!
שאלתך אינה ברורה.
חזק וברוך
אתר יפה מאד הדקדוק חשוב מאד לעדה והתוכן מאוד מעניין ומרתק עלו והצליחו
בראש ובראשונה אאחל למארי ורבי אליהו גמליאלי הי"ו בריאות איתנה ברמ'ח איברים ושס'ה גידים… וכן לכל הסובבים אותו, בנוסף מוקיר לך תודה והודאה על מפעל חייך אשר לא יסולא בפז, אשר אתה מעביר לכל מי שבא לשיעוריך או הקורא ולומד מספריך הקדושים והברורים לכל מי שחפץ להתקדם ולקרוא ולהבין נכון… אוהב אותך חזק ואמץ ?
בתגובות אפשר להעלות שאלות ולקבל תשובות מאת המחבר.
בברכת הצלחה – צוות אתר "מסורת".