מפסיקותיו של כמוהר"ר ראובן וובשת שליט"א הרב הראשי הנבחר ליהודי אתיופיה. ( מתוך ספרו 'ויען ראובן").
והפעם בשאלה: מהי ברכת פת הנקראת "אנג'רה" (כלשון יהודי אתיופיה) או לְחוּח (כלשון יהודי תימן) העשויה מחמשת מיני דגן? ומה הדין אם קבע עליה סעודה? 
-וכמו-כן, בשעה טובה ומוצלחת אנו מתקרבים בצעדי ענק ליום מיוחד במינו. חג הסגד שכל כולו יום רוחני הבא לידי ביטוי בצום ובתפילה מתוך כמיהה לגאולה השלמה. וברדת החשכה לאחר שבירת הצום, יוצאים בני הקהילה במחולות וריקודים כסימן טוב לקבלת תפילותינו ברצון ע"י צור עולמים.
-בתמונה מרן הראשל"צ באירוע(יום עיון) לכבוד חג הסגד שהתקיים במכון מאיר לפני יומיים, בנוכחות רבני הקהילה, נציגי משפחת בוגלה ונכבדים נוספים, וכבוד הרב ראובן וובשת שליט"א.
-תשובה:
איתא בגמ' ברכות בפרק "כיצד מברכין" (ל"ז ע"ב) "טרוקנין חייבין בחלה וכי אתא רבין אמר ר' יוחנן טרוקנין פטורין [חייבין- הגהות הגר"א] מן החלה. מאי טרוקנין? אמר אביי כובא דארעא, ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה, מאי טריתא? איכא דאמרי גביל מרתח" וכו'. ופירש רש"י: "כובא דארעא- עושה מקום חלל בכירה ונותן לתוכו מים וקמח כמו שעושין באילפס. גביל מרתח- נותנים קמח ומים בכלי ובוחשים בכף ושופכים על הכירה כשהיא ניסקת".

ועוד נאמר שם בגמ' (דף ל"ח ע"א) "אמר ליה אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה, א"ל מי סברת נהמא הוא, גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה וברך עלויה "המוציא לחם מן הארץ" ושלוש ברכות. אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. מ"ט? לחם עוני קרינן ביה. ע"כ.

הרא"ש בפסקיו (פרק כיצד מברכין סי' י"א) כתב וז"ל: ולא דמי [טריתא] לטרוקנין, [דטרוקנין] אע"פ שבלילתה רכה מ"מ אופין אותה בגומא שבכירה, כדפירש רש"י "ונעשה לחם". אבל [טריתא] שופכין אותה על הכירה "ומתפשט" ואין תורת לחם עליו. עכ"ל.

ומבואר שעיסה שבלילתה רכה מאוד ששופכין אותה על כירה או מחבת והיא מתפשטת ואין לה שום עובי ואחר שנאפית היא דקה מאוד אין עליה תורת לחם, והיינו משום שאינה דומה לעיסה אפויה כיוון שהיא דקה מאוד ואין לה דמיון ללחם כלל.

והרשב"א בחידושיו (ברכות ל"ח ע"א) כתב וז"ל: וכתבו בתוס' דאותן ניבלי"ש שבלילתן רכה כיוון שהם "גובלא בעלמא" לא מברכים עלייהו המוציא אלא בורא מיני מזונות ואפי' קבע סעודתו עלייהו, דלא דמי לכובא דאין בלילת הכובא רכה כל כך כמו בלילת הניבלי"ש. ולפי דבריהם נראה שאינם מפרשים [כובא דארעא] כפירוש רש"י ז"ל, דלפי דברי רש"י ז"ל אין בלילה רכה יותר מכובא דארעא, ושמא כובא דארעא לדבריהם היא עיסה רכה מאוד ואופין אותה ע"ג קרקע וכן נראה מלשון רב האי גאון ז"ל וכו' וכן ודאי נראה עכ"ל.

ומבואר שסובר שכל בלילה רכה שנאפית במחבת אין עליה תורת לחם ואע"פ שיש לה עובי מעט, מ"מ כיוון שהיא רכה מאוד אינה דומה ללחם אפוי.

וכ"כ המרדכי (ברכות סי' ק"כ) וז"ל: אותן נילוש רכין הם יותר מדאי ואינם אלא גובלא בעלמא ויש להסתפק אם יש לברך המוציא או בורא מיני מזונות [בקבע סעודתו עליהם] והיה נוהג ר"י שלא לאוכלם אפי' בפורים כי אם בתוך הסעודה ולברך על פת תחילה כדי לפוטרם מברכה, דהיה מסופק אי הוי קביעותיה קביעות, עכ"ל. וכ"כ התוס' (ברכות ל"ח ע"א) בשם הר"מ.

וכתב הטור (סי' קס"ח) טרוקנין, והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבם בה ונאפית בה חייב בחלה ומברך עליו המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, כיון שהוא בגומא מתקבצין יחד ונעשה כמו פת גמור. אבל טריתא שבלילתו רכה והוא שלוקחין קמח ומים ומערבים אותם ושופכים אותו על הכירה והוא מתפשט ונאפה אין עליו תורת לחם ומברכין עליו בורא מיני מזונות ואם קובע סעודתו עליו מברך המוציא ושלש ברכות. ע"כ.

מרן הב"י (סי' קס"ח) הביא דברי הרא"ש בפסקיו (פרק כיצד מברכין סי' י"א) שחילק בין טרוקנין לטריתא, דלא דמי טריתא לטרוקנין שאע"פ שבלילתו רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש רש"י דנעשה לחם אבל מירתח גביל [גביל מרתח- כצ"ל] שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו. ע"כ.

ובהמשך דברי הב"י שם חילק בין טריתא לטרוקנין גם לענין אם קבע עליהן סעודה וז"ל: ומשמע דטריתא אפי' קבע עליה אינו מברך אלא בורא מיני מזונות דאם לא כן מאי איכא בין טרוקנין לטריתא דהא טרוקנין לא מברכין עליה המוציא אלא א"כ קבע סעודתיה עלויה. וכן כתב רבינו ירוחם: טרוקנין מברך עליו בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא ושלש ברכות אבל טריתא אין מברכין עליו המוציא אלא בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ע"כ.

אבל מדברי רבינו [הטור] נראה דעל טרוקנין מברך עליו המוציא אע"ג דלא קבע סעודתיה עילויה ויש לתמוה מנין לו. ע"כ.

וכתב מרן השו"ע (סי' קס"ח סעי' ט"ו): טרוקנין, דהיינו שעושים גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבים בה ונאפה שם מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא ובהמ"ז. אבל טריתא דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה אין עליו תורת לחם כלל ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש ואפי' קבע סעודתו עליו. ע"כ.

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק צ'): המג"א (ס"ק מ"א) מצדד דבקבע מברך עליו המוציא [וכן הוא דעת הב"ח לדעת הטור] וכתב באליה רבה (ס"ק ל"א) דמחמת זה אין לאוכלו אלא תוך הסעודה. ובמגן גיבורים (שלטי גיבורים ס"ק כ"ו) מכריע לדינא כהשו"ע ע"ש. וע"ע בביה"ל שם ד"ה קמח ומים מעורבים בה.

וע"פ הדברים האלה דין האינג'רה (כלשון יהודי אתיופיה) או הלְחוּח (כלשון יהודי תימן) דומה לדין "טריתא" שאופן עשייתו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה ואין עליו תורת לחם כלל, ולכן ברכתו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.

הדין לעניין קביעות סעודה:

אמנם לעניין קביעות סעודה, דהיינו אם אוכל ממנו כשיעור ארבע ביצים (216 גרם) יש אומרים שיברך המוציא וברכת המזון (ברכת ה' ח"ב פ"ב סעי' מ"ה).

ובספר "הלכה ברורה" להגאון רבי דוד יוסף שליט"א (ח"ח עמ' תמ"ח) כתב: ובקובע סעודתו עליו יש לברך המוציא ובהמ"ז, וכן ראיתי להגר"י רצאבי בשו"ת "עולת יצחק" (ח"א סי' ק"מ), ובספרו "בארות יצחק" (הלכות ברכת המוציא) שכתב כן. ומצאתי שכן כתב בהדיא הראש"ל ר' יעקב שאול אלישר בשו"ת "ישא איש" (חאו"ח סי' ב') אלא ששם בתחילת דבריו כתב שהוא פת גמור, וצ"ע. ומ"מ נראה שאם עושים אותו לחוח ע"ג כירה פתוחה באופן שהבצק מתפשט על פני הכירה אף הם יודו שמברך עליו מזונות אפי' בקבע סעודתו משום דדמי ממש לדין טריתא הנ"ל. עכ"ל.

בסיכום: אינג'רה או לחוח העשויה מחמשת מיני דגן, ברכתו הראשונה בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ואם קובע סעודתו עליו יש לברך המוציא ובהמ"ז. אך אם נעשה ע"ג כירה פתוחה באופן שהבצק מתפשט על פני הכירה דמי לדין טריתא ממש שאף אם קבע סעודתו עליו מברך תחילה מזונות ולבסוף מעין שלש. (א.ה. יש הסוברים שאף בקובע סעודתו עליו יש לברך מזונות וברכת מעין שלש, וכן נהגו יהודי תימן ע"פ גדולי חכמי תימן כפי שכתב לי הגר"ש מחפוד שליט"א, וכן העיד ידידי הרב יהודה גמליאל שליט"א. ר.וו.)