מה היה חטאם של משה ואהרן  בפרשת 'מי מריבה'?

אריאל פרחי

 

מבוא

רבי שמואל דוד לוצאטו בפירושו לתורה, בהגיעו לפרשיית 'מי מריבה' כתב כך:

"משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש.."

בבואי לכתוב מאמר על חטאם של שני ענקים אלו כמשה ואהרן, אני נאחז פחד, רעד ויראה עצומה. חשוב להבהיר כי אין בכוונתי להוסיף או להמציא חטא נוסף על משה ואהרן, כי אם לעיין ולבאר דברי ראשונים ואחרונים.

מאז פרשת 'מי מריבה' ועד לימנו אנו, טרם התבהרה לנו תשובה חדה וברורה המוסכמת על כולם בעניין חטאם של משה רבנו ואהרן אחיו עליהם השלום.

מאות פירושים נכתבו, הרבה חטאים הוזכרו והומצאו על גבם, ועדיין, בכל שנה מחדש, כאשר פוקדים את פרשת 'חקת', נכתבים ומתווספים עוד דעות ומאמרים בעניין זה.

שאלת המאמר היא: מה היה חטאם של משה ואהרן? והאם קיים קשר בין 'מי מריבה' ל'מסה ומריבה', ובמידה וכן, האם הוא יכול להוסיף אור בבירור על חטאם.

במאמר זה, אציג כמה מהדעות המפורסמות בעניין חטאם של משה ואהרן, אקשה עליהם קושיות, אתרץ תירוצים ואעמת בין הפרשנים השונים, הרי כל פרשן דחה את דעת חברו והוסיף עוד נדבך על גבו של משה.

בנוסף, אנסה עד כמה שתשיג ידי לבחור באמת, בפירוש המקובל והמסתבר ביותר לעניות דעתי.

יהי רצון, שלא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא תצא תקלה תחת ידי, תוך שאני עוסק בנושא ענק ורגיש זה.

 

                                                     

פרק א' – בין 'מי מריבה' ל'מסה ומריבה'

רבים הם הקולמוסים אשר נשתברו במשך הדורות בבירור חטאם של משה רבנו ואהרן אחיו עליהם השלום, ומדוע לא זכו שני קדושים אלו להיכנס לארץ ישראל.

בטרם אעמוד על דעותיהם השונות והמגוונות, אציג את האירוע כפי שמתואר בתורה ואנסה ללמוד מהפסוקים את הקשר בין האירוע לחטא. לכאורה בפסוקים הראשונים (א'-י"א) מתוארת תלונה לגיטימית של בני ישראל שאין להם מים במדבר, הקב"ה מורה את משה ואהרן מה לעשות בכדי שיהיו מים לעדה, והכל נראה כמו בפרשיית 'מסה ומריבה' (שמות, י"ז, א'-י"ז). כשמגיעים לפסוק י"ב, מגלים כי נגזר על משה ואהרן למות במדבר על שלא הקדישו את ה' לעיני בני ישראל.

פרשת מי מריבה

א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם.  ב וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.  ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה.  ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.  ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת.  ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֲלֵיהֶם.

ז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.  ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ.  י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.  יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.  יב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.  יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם. (במדבר, פרק כ', פס' א'-י"ב)

ראשית, נשים לב לפסוקים א'-ו' המתארים את הרקע לפרשת 'מי מריבה'. בפתיחה מספרת לנו התורה על מותה של מרים כרקע לתלונתם של בני ישראל על משה ועל אהרן. בני ישראל נושאים קולם על כך שאין להם מים לשתות, ומכיוון שהסתלקה מרים – הסתלק גם בארה, שהרי ידוע שהבאר עמדה לישראל במדבר בזכות מרים^[1].

בני ישראל נקהלים על משה ואהרן, ואף רבים איתם על המחסור במים, מביעים את מורת רוחם על צאתם ממצרים, ועל הגעתם למדבר בכדי למות שם. תלונתם זו, על מחסור במים, מושמעת כבר קודם בכמה מקומות בתורה:

התלונה הראשונה, מתרחשת לאחר שבני ישראל עוברים את ים סוף ומגיעים למרה, שם התלוננו על המים המרים (שמות, ט"ו, כ"ג). הקב"ה מצווה את משה להשליך עץ אל המים ויהיו מתוקים. בכך מסתיים האירוע, בני ישראל לא נענשים על תלונתם על אף שהיא מוצגת בדרך לא יפה^[2].

התלונה השנייה מגיעה לאחר מכן, במדבר סין, שם התלוננו בני ישראל על כך שאין להם מה לאכול (שם, ט"ז, ג'). לאחר שמסתיים כל האוכל שהוציאו עמם בני ישראל ממצרים, הקב"ה שומע זעקתם וכתגובה, מתחיל לרדת מן מהשמיים. בני ישראל אולם מועמדים על טעותם^[3], אך בכך מסתיים האירוע, ללא כל עונש ודברי תוכחה.

התלונה השלישית אירעה כאשר הגיע העם לרפידים, ושוב עמד בפני מחסור של מים (שם, י"ז, א'-י"ז). בני ישראל מתלוננים, ומשה מצטווה לקחת את מטהו ולהכות בצור, ממנו יוצאים מים רבים ומשקים את העדה. גם כאן, על אף שהתלונה לא הושמעה כראוי^[4], לא היה עונש ולא נשמעו דברי תוכחה.

התלונה הרביעית חלה ב'קברות התאווה' (במדבר, י"א, ד'-ו'). האספסוף שבקרב העם מתאווה לבשר, מתלונן ומדבר בערגה על האוכל שהיה להם במצרים. תלונה זו, בשונה משלושת התלונות הקודמות, לא נבעה ממחסור באוכל, בשתייה או בטיבו^[5],  ולפיכך תגובת ה' הייתה קשה, ובעודם אוכלים את הבשר הם נהרגים^[6].

התלונה החמישית הועלתה סמוך לכניסתם ארצה, בארץ אדום (שם, כ"א, ד'-ו'). בני ישראל מתלוננים שאין לחם ואין מים ונפשם קצה. כמובן שגם תלונה זו לא נבעה ממחסור, אלא כל ביסוסה על שקר והגזמה. לפיכך תגובת ה' קשה במקרה זה, והוא שולח נחשים שרפים שיפגעו בעם.

יוצא אֵפוֹא, שבכל פעם שהיה קיים מחסור בלחם ובמים, מה שאִפשר בסיס אמִתי לתלונתם של בני ישראל, הם קיבלו את כל מבוקשם. בנוסף, לא הייתה כל נזיפה מצד המנהיגים, משה ואהרן, ולא עונש או דברי תוכחה מאת ה'.

בפרשת 'מי מריבה', גם נוצר מחסור במים ובני ישראל נקהלו על משה ואהרן. גם כאן היה ציווי מאת ה' למשה ואהרן לדאוג להם למים, ולהוציא אותם מן הסלע. אך לא כאן הסתיים האירוע. משה ואהרן נענשים בתום פרשיית 'מי מריבה', ונגזר עליהם לא להיכנס לארץ. מדוע? מה היה חטאם של משה ואהרן? על כך עמדו הפרשנים מאז ועד היום.

בטרם אציג את דעותיהם של רס"ג, רמב"ם, רש"י, ורמב"ן, אערוך השוואה בין פרשיית 'מי מריבה' לבין פרשיית 'מסה ומריבה' בכדי לבדוק האם קיים קשר בין שני אירועים אלו, ובמידה וכן, האם זה מסייע להבנת חטאם של משה ואהרן.

 

פרק א' – בין  'מסה ומריבה' ו'מי מריבה'

פרשיית 'מסה ומריבה' המופיעה בספר שמות, מיד לאחר קריעת ים סוף, ופרשיית 'מי מריבה' המופיעה בספר במדבר, בשנה האחרונה לנדודי בני ישראל במדבר, מזכירות מאוד אחת את השנייה. בשני האירועים מתלוננים בני ישראל על מחסור במים, ובשניהם מופיעה דרך ניסית להבאת המים. בפרק זה אשווה בין שני אירועים אלו, במטרה להבין את חטאו של משה על בסיס השוואה זו.

השווה והשונה

כשניגשתי לערוך השוואה בין שני מאורעות אלו, הסתמכתי על השוואתו של הרב יוסף חיון.^[7]

	"מי מריבה"	"מסה ומריבה"
ריב בני ישראל עם משה ובקשת מים	משה לא כועס ולא מדבר, אלא נכנס עם אהרון לאוהל מועד להתפלל.	משה כועס עליהם ואומר: "מה תריבון.. מה תנסון..".
מהיכן מוציאים את המים?	סלע.	צור.
ציווי ה' להוציא מים מן הצור/סלע	ה' אומר למשה שייקהלו כל הקהל כולו לאירוע זה.	ה' אומר למשה שייקח רק את זקני ישראל לבד, בלי כל העם.
הציווי של ה' לגבי המטה	ה' אומר למשה: רק "קח את המטה", מבלי אזכור להשתמש בו.	ה' אומר למשה: "ומטך אשר הכית בו את היאר". משמע שצריך לקחת את המטה כדי להכות, כמו ביאֹר.[8]
מקומו של ה' בשעת הנס	ה' לא אומר לו שהוא יהיה איתו בשעת הנס.	"ה' ניצב על הצור בחורב".
איך ציווה ה' להוציא מים מן הסלע?	"ודיברתם אל הסלע לעיניהם"	"והכית בצור"
מה יהיה עם המים?	"ונתן מימיו", כינוי.	"ויצאו ממנו מים"
כמות המים	"ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם"	"ושתה העם", לאו דווקא כמות גדולה.
למי היה הציווי?	למשה ואהרון.	למשה.
באיזה אופן בוצע הציווי?	בניגוד לדבר ה'.	מותאם לציווי ה'.

 

רואים מכאן, שישנם הבדלים רבים בין שני סיפורים אלו, הן בדבר עצמו שממנו יצאו המים לעם, הן בכמות, בציווי, איך להוציא ועוד. כנראה כל זה לא בכדי, התורה לא משנה מילים לחינם, וכנראה שקיים מסר חבוי בתוך שינוי הפסוקים הללו, וננסה לעמוד על דיוקם.

בין סלע לצור

אחד ההבדלים בין הפרשיות שארצה לדון בהם ולברר האם קיים קשר בשינוי בין שני האירועים, הוא ההבדל בין הצור בפרשיית 'מסה ומריבה', לבין הסלע בפרשיית 'מי מריבה'. לצורך זה אביא את דבריו של הילקוט שמעוני (במדבר, כ', עמ' רסג):

'ודברתם אל הסלע', והכיתם לא נאמר אלא 'ודברתם'. אמר לו: כשהנער קטן רבו מכה אותו ומלמדו, כיון שהגדיל – בדִבּור הוא מייסרו. כך אמר הקב"ה למשה: כשהיה סלע זה קטן הכית אותו, 'והכית בצור', אבל עכשיו 'ודברתם אל הסלע', שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים.

הפרשן ממשיל את הסלע לנער, מה נער בעודו קטן, משתמשים בהכאה על מנת לייסרו וללמדו, כך גם בצור, שבני ישראל עוד קטנים, עוד רק יצאו ממצרים מבית עבדים, צריכים הכאה. ואילו כשהנער גדל, מלמדים ומייסרים אותו בדיבור. כשבני ישראל עוברים ארבעים שנות נדודים במדבר – מספיק להם דיבור כדי להבין. אך מה עניין צור כדבר קטן, וסלע כדבר גדול? מה ההבדלים בין סלע לצור?

ישנו הבדל בין 'צור', שהוא אבן חלמיש קשה, לבין 'סלע', שהוא רך ומים יכולים לחלחל לתוכו, ויכולים גם לצאת ולנבוע לחוץ. ומעתה מובן המשל לנמשל, כאשר בני ישראל הם בגדר נער קטן, משמש הצור כאמצעי לנס להוצאת המים^[9]. כי צור הוא חזק, הוא קשה, ניתן לומר עקשן. עם ישראל שזה עתה יוצא מעבדות לחרות אחרי תקופה ארוכה, צריך הוכחה חזקה כדי להאמין, צריך הכאה בצור, בדבר חזק, בדבר עצמתי. הוא צריך לשבור את עול העבדות ולהיפטר מעקשנות שבלב. אך לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, כשעם ישראל כבר גדל מנער לבוגר, הוא עבר תהליכים שונים במדבר שגרמו לו להתפקח יותר. הוא כבר איננו זקוק לכוח ועצמה, אלא לסלע, לדבר רך שחודר עמוק. ומה יכול לחדור ולחולל שינוי אם לא מילים ודיבור?!

לכן חל שינוי בציווי של ה' אל משה בין שתי פרשיות אלו. כאשר מצווה אותו להכות בסלע – הדבר ברור, כי בני ישראל עוד בחיתוליהם, העם בהתהוותו, ובהכרח שצריך הכאה, ולא סתם אלא על צור, לרמז על שבירת הרגלים קשים ורעים מימי העבדות במצרים. אך ארבעים שנה לאחר מכן, אין בזה כלל צורך. עם ישראל כבר עם מבוסס ולכן מספיק לו דיבור והוא יבין, דיבור על סלע, על דבר רך שחודרים לתוכו מים.^[10]

הבדל זה מלמד אותנו על שלבים שונים בהתפתחותו של העם. בני ישראל יכולים להתלונן על מחסור במים, אך השאלה מהיכן זה מגיע? מאיזה מקום ועמדה נפשית? האם של נער או בוגר? האם מעמדה קטנונית של הכל מגיע לי? או מתוך הבנה שזהו מוצר בסיסי המאפשר להתקיים, ולכן בעת מחוסרו,^[11] נדרוש אותו.

עיון בהבדל זה, שופך לדעתי אור גדול על ההשפעה במיקום ובזמן התלונות של בני ישראל, הן במסה ומריבה והן במי מריבה.

קדש ורפידים – חוץ לארץ וארץ ישראל

לאחר עיון בהבדל בין צור לסלע, ראינו כי זהו משל למצבים שונים של העם. מצבו המשתנה של העם בא לידי ביטוי הן במצבו הרוחני ובן במצבו הפיזי ומקומו הגיאוגרפי.

פרשיית 'מסה ומריבה' מתהווה מיד לאחר שבני ישראל יוצאים ממצרים. בני ישראל משועבדים לפרעה מאתיים ועשר שנים,^[12] ויוצאים ממצרים אמנם כשהם אומרים שירה (שמות, ט"ו, א'-כ'), אך תשושים, ומעבר למצבם הגופני החלש, הם בעיקר עייפים נפשית. רוחם נמוכה ושבורה. להיות עבדים לפרעה זה לא דבר פשוט. להתמודד עם כל הסבל והצרות, כל גזרותיו הנוראיות של פרעה – זה קשה מאוד. ולכן הם אמנם יוצאים ממצרים – אך עדיין משהו מן העבדות נשאר ונדבק בהם.^[13]

פרשה זו מתרחשת במקום הנקרא: רפידים.^[14] ועל זה דורשת הגמרא (בכורות, ה, ב): "מאי לשון רפידים… ר' יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה". הכוונה מלשון רפיון, אפיסת כוחות. לכן גם נסמכה לה פרשת מלחמת עמלק.^[15]

כלומר, פרשת 'מסה ומריבה', מתאפיינת בעם שטרם התהווה, חלש, עייף, ולכן ידיו רפויות והוא נמשל לנער הצריך ניסים גדולים, זעזועים חזקים כדי לצאת מעבדות לחרות ולשרוד במדבר.

לעומת זאת, פרשיית 'מי מריבה', מתרחשת בשנת הארבעים^[16] לנדודי בני ישראל במדבר. בני ישראל כבר נהיו לעם שקיבל את התורה ועבר לא מעט טלטלות. הם כמעט על גבול הכניסה לארץ ישראל, אך שם בדיוק מרים הנביאה מתה, ואין לעדה מים לשתות. וכמו בכמה מקומות במדבר, בני ישראל מתלוננים על המחסור במים.

אירוע זה קורה במקום קדש, כנראה שכן על גבול ארץ אדום, שנאמר (במדבר, כ', י"ד-ט"ו): "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום.. והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך". זו בעצם הפתיחה למסע לארץ ישראל. בני ישראל כעם בוגר ואחראי יותר, משול כבר לנער בוגר, שיודע להבין מתוך הדברים, ואיננו זקוק למכות גדולות.

אמנם שני אירועים אלו מתרחשים במדבר, האחד ברפידים והשני בקדש, שניהם מחוץ לארץ. אך פרשיית 'מי מריבה' מתרחשת סמוך לכניסה לארץ, בני ישראל יכולים ממש לראות את הארץ, הם כבר חשים ומרגישים את זה מתקרב, ולכן הפנייה אליהם צריכה להיות אחרת, לא בדרך של הכאה על צור, אלא דיבור אל הסלע.

השאלה הנשאלת היא, מה ההבדל בין הכאה לדיבור ומתי נצרך כל אחד מהם?

 

הכאה ודיבור

ידוע הוא ההבדל העקרוני בין הכאה לבין דיבור. על פי רוב, על ידי מכות לא משיגים דבר, זה לא פותר שום בעיה. מאידך בדיבור, שהוא כוחנו המיוחד כבני אדם,^[17] ניתן לחולל פלאים. לכאורה אם להכאה אין מקום, מדוע בפרשיית 'מסה ומריבה' משה מצטווה להכות את הסלע? ועוד, אם יש מקום להכאה, ולעשיית נס, מדוע איפה זה כבר לא טוב כמה שנים לאחר מכן, בפרשיית 'מי מריבה'?

כאמור, הרמב"ן בפירושו לתורה אומר כך (במדבר, כ', ח'): "אין הנס גדול בדיבור יותר מהכאה, כי הכל שווה אצל הסלע". כלומר, אין הבדל אם הנס יתרחש ע"י הכאת הסלע או ע"י דיבור אליו, בסוף יהיה מצב שהסלע מוציא מים, זה לא טבעי כי אם נסי, ונוצר על ידי זה קידוש ה'.

אך מה שנראה לנגד עינינו, זה לא גודל הנס, אלא מה הייתה השפעתו וכיצד היא חלה על בני ישראל במדבר.^[18] מנקודת מבט זו, וודאי שיש השפעה שונה על כל אחד בעם, ויותר מכך, ישנו הבדל מהותי ועמוק בין הכאה לבין דיבור.

בתחילת הדרך, ב'מסה ומריבה', משה מצטווה להכות בצור, עוד אין עם מי לדבר ולכן מכים.^[19] אך בפרשת 'מי מריבה', משה מקבל ציווי לדבר אל הסלע! מדוע לא להכות? הרי בפעם הקודמת גם היה מחסור במים, בני ישראל התלוננו, והקב"ה ציווה להוציא מים ע"י הכאה. באירוע שמכים בצור ויוצאים ממנו מים כבר היינו, אז מה השתנה פתאום? העם. הדור השתנה. על גבול הכניסה לארץ ניצב דור חדש, שעִמו צריך לדבר, לו צריך להקשיב. הכאה לא תעזור במקרה הזה.^[20]

ועוד, הדיבור ב'מי מריבה' לא נועד כנראה להוציא מים מן הסלע, אלא בכדי ללמד לקח ומוסר את העם. הקב"ה, כך אני משער, רצה להחדיר אמונה בעם במעמד הנס ולומר להם, כשם שיוצאים מים מן הסלע – ברצונו, כך הוא ידאג להם בכניסה לארץ, ישמיד את כל אויביהם וידאג לכל צרכיהם. בדיוק כפי שיקרה במעמד הברכה והקללה בארץ ישראל, על הר גריזים והר עיבל, המתואר לפני הכניסה לארץ ישראל בספר דברים פרשת 'כי תבוא'. שם מוזכר בין הברכות הראשונות את הברכה שייתן ה' במלחמות ישראל, ובכלל בכל מעשה ידיהם (שם, כ"ח, ז'-ח'):

יִתֵּן יְהוָה אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ, בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ.  יְצַו יְהוָה אִתְּךָ, אֶת-הַבְּרָכָה, בַּאֲסָמֶיךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ, וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

כלומר, לאורך כל הישורת האחרונה של בני ישראל במדבר, הקב"ה רצה שיתחזקו באמונה עצומה, שה' ידאג לכל חסרונם, ויצילם מכף כל אויב, בתנאי שהם, ישמרו את חוקי התורה ולא כמו ב'מסה ומריבה' ינסו את ה' ויאמרו: "היש ה' בקרבנו אם אין".

זו הנקודה הבסיסית בין שני אירועים אלו, וזה נלמד מהזמן בו הם התרחשו, במקומות בהם הם קרו, ובמצבם הפיזי והרוחני של העם.

פרק ב' – במה חטאו משה ואהרן?

דעת רס"ג

רבנו סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון, נדרש לסוגיה זו בכמה מחיבוריו. בפעם הראשונה, בפירושו לתורה, בפעם השנייה בספרו הנבחר באמונות ודעות, ובפעם השלישית בפירושו לספר משלי.

בפירושו לתורה מסביר רס"ג קודם כל ביאורי מילים. על הפסוק: "ודברתם אל הסלע", אומר רס"ג: "על הסלע"^[21], כלומר לסלע אין אוזן שומעת ולכן אין לפרש על פי הפשט, דיבור ישיר אל הסלע, אלא לדבר דברי תוכחה לבני ישראל, על הסלע. על הפסוק: "יען לא האמנתם בי", אומר רס"ג: "יען לא האמנתם אותם בי לקדש את שמי לעיני"^[22], כלומר משה ואהרן היו צריכים לעודד את בני ישראל ולומר להם שהקב"ה לא יעזוב אותם למות בצמא במדבר, ובמקום זה הם ברחו אל אוהל מועד מיד לאחר תלונתם.

בספרו: הנבחר באמונות ודעות, במאמר העוסק בזכויות והחובות, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אומר רס"ג את הדברים הבאים (שם, מהד' הרב יוסף קאפח, עמ' קע"ד):

"ממה שקבע החכם בעניין זה, שהוא משלם לעבדיו בעולם הזה על מיעוט מעשיהם כדי שישאיר להם הרוב לעולם הבא, כי לא יתכן שיעבירם בעולם הבא מדרגה לדרגה.. ולפיכך עשה את הגמול על המיעוט בעולם הזה, וכפי שביאר שכל הזכיות לעתיד הרחוק, ומיעוט הזכיות בעולם הזה.. ומפרטי עניין זה כי שני האדונים משה ואהרן חטאו חטא קל ונענשו עליו בעולם הזה כאומרו: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו'".

כלומר, דעת רס"ג היא שחטאם של משה ואהרן הוא חטא קל, כפי שהציגו בפירושו לתורה, שלא ניצלו את המעמד בסלע לחזק ולעודד את בני ישראל באמונתם בה'. על חטא זה הם נענשים בעולם הזה כדי שיגיעו לעולם הבא כשהם שלמים ונקיים מחטא.

יש לציין, שבספר דברים כאשר משה מסכם את אירועי בני ישראל במדבר, ומגיע לאירוע המרגלים ומציין שעונשם היה לא להיכנס לארץ ישראל, הוא מוסיף ואומר את הפסוק הבא (דברים, א', ל"ז): "גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם-אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם".

בתרגומו לתורה בערבית, המכונה 'תִפְסִיר', ביאר רס"ג את הפסוק, בגלל מה שקרה כיון שנתאחרתם.

הרב הגאון יוסף קאפח זצ"ל מסביר,^[23] כי יש החושבים שמפסוק זה משמע שהתקצרו ימיו של משה בגלל החטא. ורס"ג מסביר שאותה הגזירה שנגזרה על בני ישראל, בעוון חטא המרגלים, היא זו שגרמה לעיכוב בכניסה לארץ, ובגלל שהם התאחרו, משה לא נכנס לארץ, כי מלאו ימיו ושנותיו.^[24]

בפירושו לספר משלי, (י', י"ט): "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל-פָּשַׁע וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל", מבאר רס"ג את חטא משה ואהרן בצורה שונה מהדרך בה ביאר בפירושו ותרגומו לתורה ובספרו הנבחר באמונות ודעות ואלו הם דבריו (שם, עמ' צ'):

"… וכבר ידעת על משה ואהרן כאשר הוסיפו בדבריהם ואמרו שמעו נא המורים לא נכנסו לארץ, לא מפני שלא היו העם מורים, לפי שכבר אמר ה' את זאת לפני כן לאות לבני מרי, אלא מפני שעשו רושם בעיני העם שירוחמו והם מורים".

כלומר, רס"ג מסביר כאן שחטא משה ואהרן היה בתוספת הדברים שאמרו מבלי שהצטוו, "שמעו נא המורים" (במדבר, כ', י"ב), ולמרות שהיו כאלה, לא היו צריכים לתת להם הרושם שה' ירחם עליהם מבלי שמגיע להם.

אם כן, קיימות שתי דעות אצל רס"ג בעניין החטא הנזכר:

1. משה ואהרן לא חיזקו ועודדו את בני ישראל שה' לא ייטוש אותם למות בצמא במדבר.
2. משה ואהרן הוסיפו את המילה "מורים", ונתנו לעם לחשוב דבר לא נכון.

לפי רס"ג, יש קו מוביל בפירושו לחטא משה ואהרן העובר בין בתרי שיטתו בקץ הקצוב לחיי האדם, ושהקב"ה מעניש את הצדיקים בעולם הזה כדי שיבואו נקיים לעולם הבא. אולם עוד נדבך מתווסף בפירושו לפסוק במשלי, שם הוא מצביע על חטא לכאורה אחר, שמשה ואהרן אמרו את המילה "מורים" ועל כך נענשו.

 

 

דעת רמב"ם

דעתו של רבנו משה בן מימון בעניין חטא משה בפרשיית 'מי מריבה', מוצגת בהקדמתו למסכת אבות המכונה 'שמונה פרקים' וכך היא לשונו הזהב, ואביא את כולה על אף אריכותה כיוון שחשובה היא מאוד להמשך (שם, מהד' הרב יוסף קאפח, עמ' רנה-רנו):

"ואתה יודע כי אדון הראשונים והאחרונים משה רבינו עליו השלום כבר אמר לו ה' יתעלה יען לא האמנתם בי להקדישני, על אשר מריתם את פי, על אשר לא קדשתם, כל זה וחטאו עליו השלום היה שנטה כלפי אחת משתי הקצוות ממעלה אחת מן המעלות המדותיות והיא המתינות, כאשר נטה כלפי הכעס באמרו שמעו נא המורים, מחה ה' בו שאיש כמוהו יכעס בפני קהל ישראל במקום שאין הכעס ראוי בו, וכגון זה ביחס לאותו האדם חלול ה', לפי שכל תנועותיו ודבריו כולם למדים מהם ובהם מקוים לזכות לאושר העולם הזה והבא, והיאך יבוא ממנו הכעס והוא מעשה הרע כמו שביארנו, ולא יבוא אלא מתכונה רעה מתכונת הנפש.

אבל אמרו  בענין זה מריתם פי הוא כמו שאבאר, והוא, שהוא לא היה מדבר עם המוניים ולא עם מי שאין לו מעלה, אלא עם אנשים אשר הקטנה שבנשיהם כיחזקאל בן בוזי כמו שהזכירו חכמים, וכל מה שיאמר או יעשה בוחנים אותו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אינו מאותם שיש להם מגרעת מדותית, ולולא שידע שה' כבר התאנף עלינו בשאילת המים ושאנו כבר הכעסנו לפניו יתעלה לא היה כועס, ולא מצאנו לה' יתעלה בדברו עמו בענין זה כעס ולא רוגז, אלא אמר לו קח את המטה וכו' והשקית את העדה ואת בעירם.

וכבר יצאנו מענין הפרק אלא שתירצנו קושיא גדולה מקושיות התורה שרבים דברו בזה ורבים שואלים מה הוא החטא שחטא, והשווה מה שאמרו בו אחרים והאמת יורה דרכו".

ב'שמונה פרקים' רמב"ם פורש את משנתו הייחודית על נפש האדם. ודווקא בפרק הרביעי, העוסק ברפואת מחלות הנפש, מפרש הרמב"ם את חטא משה^[25] רבנו עליו השלום. ומה היה חטאו? מגרעת במידת הכעס באותו זמן. הקב"ה ציווה את משה לקחת את המטה ולהשקות את העם, ולא הזכיר לו שום עניין של כעס או רוגז. לפי הרמב"ם, משה רבנו היה צריך לבצע את ההוראה בדיוק כפי שציווה אותו ה'. אך משה רבנו, הוסיף גם את המילים: "שמעו נא המורים" (שמות, כ', י"א), ובכך נטה אל הקצה השני מהמתינות והוא הכעס. הרמב"ם רואה בחומרה רבה מעשה זה ואומר, כשאדם כמו משה רבנו עושה מעשה כזה – זה חילול ה'. משה רבנו דיבר עם אנשים רמי המעלה, שעוקבים ובודקים כל תנועה ומילה שלו, כדי ללמוד ממנו אורחות חיים. לכן לפי הרמב"ם זה היה חטאו, מגרעת במידת הכעס הנובעת מתכונה רעה בנפש.

בסוף הדברים, הרמב"ם מתנצל שיצא מעניין הפרק, אך מדגיש כי תירץ קושיה גדולה בתורה, אשר לה פירושים רבים, ועל הלומד להשוות בין הפירושים ולבחור את האמת.

 

דעת רש"י

ר' שלמה יצחקי, כאשר ניגש לפרש את פרשיית 'מי מריבה' בתוך פירושו לתורה, מכיוון שדבריו הם תמציתיים אסכם אותם בתוך תיאור הפרשייה:

בשנה האחרונה לנדודי בני ישראל במדבר, הם מגיעים למדבר צִן. שם מרים מתה ונקברת, אין מים לעדה לשתות והם נקהלים על משה ואהרן. משה מצטווה ע"י ה' לקחת את המטה, להקהיל את העם הוא ואהרן, לדבר אל הסלע לעיני כל ישראל ולהוציא ממנו מים לעדה ולבעירם. משה ואהרן מקהילים את העם, ומשה אומר להם "שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים" (במדבר, כ', י') , רש"י מסביר שהם לא ידעו היכן היה ממוקם הסלע, ובני ישראל לא מבינים מדוע הם מתעכבים ומפצירים בהם, מאיזה סלע תוציאו מים? ולכן אמר להם משה "המרים", הכוונה לסרבנים, שלא יורו את מוריהם כי רק מהסלע עליו הִצטוו יוכלו להוציא להם מים.

משה מרים את ידו ומכה בסלע פעמיים, יוצאים מים והעדה ובעירם שותים מהם. רש"י מסביר שבפעם הראשונה שהכה משה לא יצאו הרבה מים, כי בכלל נצטווה לדבר אל הסלע ולא להכות והם דיברו לסלע אחר ולכן הוא לא הוציא מים. הם חשבו שצריך להכות את הסלע כמו בפרשת 'מסה ומריבה', ואז הזדמן להם אותו הסלע והכו בו ויצאו ממנו מים.

מיד לאחר מכן אומר הקב"ה למשה ולאהרן שבעקבות אירוע זה שלא הקדישו אותו לעיני בני ישראל הם יענשו ולא יכנסו לארץ ישראל. רש"י מסביר שדייק הכתוב לומר מדוע משה ואהרן לא יכנסו לארץ כדי שלא יאמרו עליהם שהם לא נכנסים בגלל עוון המדבר.

חטאם של משה ואהרן לפי רש"י הוא בעיקר בסטייה מציווי ה', חוסר הדיוק בביצוע. ה' ציווה שידברו אל הסלע, ומשה הכה אותו פעמיים. כתוצאה מכך, נובעת בעיה נוספת, שלא קידשו את שמו של ה' כפי שהיה ראוי במעשה זה. אם היו מדברים אל הסלע – היה מתקדש שמו של הקב"ה יותר, והיו בני ישראל לומדים מוסר ואומרים לעצמם: מה הסלע הדומם שאינו שומע ואינו מדבר, עושה רצונו של מקום, קל וחומר אנחנו.

 

דעת הרמב"ן

דעת ר' משה בן נחמן בביאורו לפרשיית 'מי מריבה', מתבססת בעיקרה על פירושו של רבנו חננאל עליו הוא מסתמך, ובו הוא בוחר כפירוש המסתבר ביותר לחטאם של משה ואהרן. וכך כתב בפירושו: "והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבנו חננאל".

חטאם של משה ואהרן לפי הרמב"ן הוא שלא היה קידוש ה' גדול – משה היה צריך לומר המן הסלע הזה 'יוציא' לכם מים, בוודאות שיצאו מים מן הסלע. וכן מדקדק במילה 'יוציא', הקב"ה יוציא, ולא 'נוציא' לכם מים, שייחסו גדולה לעצמם. הרמב"ן כותב בחומרה ואומר שזו מעילה בה'. הוא מוכיח דבריו ממה שנאמר בפרשת האזינו, (דברים, ל"ב, נ"א): "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ", בעצם זה שמשה ואהרן כביכול קישרו את הנס כאילו נעשה על ידם, נהנו מהקודש, מההקדש, וכל הנהנה מן ההקדש – מעל.

ולכן נאמר (במדבר, כ', י"ב): "יען לא האמנתם בי להקדישני", כי על הצור בחורב בפרשיית 'מסה ומריבה' (שמות, י"ז, א'-י"ז), נגלה ה' יתברך, ניצב על הצור, לעיני הזקנים, והתקדש שמו. ואילו כאן, מיוחס הנס למשה ואהרן, לכן רצה הקב"ה שמשה ואהרן יקדשו את שמו ביותר גם במעמד זה, כדי שיאמינו בו העם.

והרמב"ן על דעתו מדגיש, שמה שנאמר (במדבר, כ', ח'): "והוצאת להם מים מן הסלע", הכוונה שכל בני ישראל יראו את המים נובעים מהסלע, ישתו מהם, ובכך יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה ויתעצם הנס.^[26]

ועוד על דעתו הוא מסביר, שבציווי ה' "ודברתם אל הסלע לעיניהם" (שם), הכוונה הייתה על הסלע,^[27] שהדיבור יהיה לישראל ולא לסלע עצמו. ועוד, שהדיבור יופנה לכל ישראל, שישמעו כולם – דווקא כשהם נקהלים מול הסלע.

אך הוא גם מוסיף, ש"אל הסלע", הכוונה לאותו סלע מוכר וידוע שיצאו ממנו המים בחורב, והוא בארה של מרים שהיה הולך עמם לכל מקום בו הם היו. וכאשר מתה מרים והסתלק הבאר, משה היה צריך להוציא מים מאותו סלע ידוע.

וכוונת משה באמרו "המרים", לומר שהם קטני אמונה. שהם לא מאמינים שהקב"ה ימלא חסרונם וירווה צימאונם.

ומה שכתוב 'ונתן מימיו', הכוונה שמיד יצאו מן הסלע מים רבים, כי נתינה זה לשון ריבוי, שנאמר (ויקרא כ"ו ד): "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו". ולא כמו שהציג בפירושו את דעת הספרי שיצאו המים טיפין טיפין.

 

 

פרק ג' – בירור החטא

לאחר שהצגתי ארבעה פרשנים, וראיתי יותר מארבעה הסברים במה חטאו משה ואהרן, ברצוני לברר מה באמת היה החטא. אך כדי שאוכל להכריע ביניהם, אצטרך לערוך עימות והשוואה ביניהם, ולהציב את הקושיות העולות מתוך הפירושים.

עימות בין הפרשנים

אנסה עד כמה שתשיג ידי לעמת בין ארבעת הפרשנים, ולבדוק האם קיים קשר בין פירושיהם, מה הביא אותם לבחור בדרך בה פירשו את חטאם של משה ואהרן, ומדוע לחלקם יש יותר מפירוש אחד על החטא הנזכר.

רס"ג ורמב"ם

מבחינת סדר הדורות, רס"ג קדם את הרמב"ם.^[28] ובביתו של הרמב"ם הכירו ולמדו את ספריו של רס"ג וידעו אותם היטב.^[29] אמנם אין זה מחייב את רמב"ם לסבור כמותו ורמב"ם חולק עליו בהרבה עניינים מחשבתיים.

ובאמת, בסוגיה שלפנינו, פירשו בדרך שונה את חטא משה ואהרן, ואנסה לברר מה הביא כל אחד מהם לפרש כך. רס"ג התבסס בעיקר על השקפתו בקץ הקצוב לחיים.

את דעתו של רס"ג בעניין שנות חיי האדם ניתן למצוא בספרו הנבחר באמונות ודעות (מהד' הרב יוסף קאפח, עמ' ר"ט):

"עתה אדבר בעניין קץ חיי האדם, ואומר, כי בוראם כבר עשה להתחברותם זמן מסוים קצוב, כאומרו: את מספר ימיך אמלא, ואמר לאדון הנבראים: הן קרבו ימיך למות וכו'"

כלומר, רס"ג סובר שיש קץ קצוב לחיי האדם, ולכן שבא לפרש את חטא משה ואהרן הוא אומר שזה חטא קל, שלא חיזקו את בני ישראל לפני כניסתם לארץ. ובאשר לעונש – הוא צריך להיות בעולם הזה כדי שיבואו שלמים לעולם הבא, ועל עצם אי הכניסה לארץ – הוא אומר בהתאם לשיטתו שיש זמן קצוב לאדם בעולם הזה, בגלל שהתעכבו בני ישראל במדבר בעקבות חטא המרגלים, זה השפיע בעקיפין על משה ואהרן שבינתיים הגיעו למכסת ימיהם ושנותיהם.

נעמת את רמב"ם עם גישה זו, נגלה כי הוא סובר אחרת ממנו, ונוכיח מכמה מקורות:

הלכות דעות – בקובץ הלכות זה סוקר רמב"ם את דעותיו ומידותיו של האדם ומלמד אותנו כיצד ניתן להתמודד איתם ומה לעשות כדי לשנות אותם. בפרק הרביעי, הרמב"ם נותן עצות מעשיות כיצד לשמור על גוף בריא, כיון שאדם חולה לא יכול ללמוד ולדעת את ה' ולכן צריך לשמור על בריאותו. בסוף אותם עצות כותב הרמב"ם כך (שם, הל' ל', מהד' הרב יוסף קאפח, עמ' רו):

"כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא; ושיהיה גופו שלם ועומד על בורייו, כל ימיו – אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו, או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו, או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם".

כלומר, הרמב"ם, שמלבד היותו פוסק הלכתי ואיש הגות מחשבתי, היה גם רופא גדול, מבטיח לאדם שאם ישמור על כל הכללים שהוא נתן בפרק – לא יהיה חולה ולא ימות אלא אם יזקין, או שיקרה דבר שאינו בשליטתו. הנה רואים כי אין לפי הרמב"ם קץ קצוב לחיים והוא לא יסכים לשיטת רס"ג בעניין זה.

מורה הנבוכים – הרמב"ם, כמו מפרשים רבים, נצרכו לבאר את עניין גילאי האדם בפרק ה' בספר בראשית, שם מספרת לנו התורה על אנשים שחיו הרבה מעבר למאה ועשרים שנה. ובהסברו כותב הרמב"ם בזו הלשון (שם, מהד' הרב יוסף קאפח, חלק ב', פרק מ"ז, עמ' רסט):

אבל מה שנתפרש בתורה מדיוק חיי אותם האנשים, אני אומר שלא היה אותם החיים אלא אותו האיש האמור לבדו, אבל שאר האדם חיו החיים הטבעיים הרגילים, ותהיה הנדירות הזו באותו האדם, אם על ידי גורמים רבים במזונו והנהגתו, או על דרך הנס ונוהג לפי דרכו, ולא יתכן לומר בו זולת זה.

כלומר הרמב"ם מסביר שרק אותם אלו שצוינו בפסוקים, הם אלו אשר חיו את אותו מספר רב של שנים, אבל כל השאר – חיו חיים רגילים טבעיים. והטעם לאריכות הימים שהייתה לאותם נדירים אלו, הוא עקב הנהגות בריאותיות נכונות שנהג בעצמו. זוהי הדרך היחידה לקיצור או אורך ימיו ושנותיו של האדם ואין לזה קץ הקבוע מראש.

תשובות הרמב"ם – הרמב"ם נשאל ע"י תלמידו המובהק^[30] ר' יוסף בן יהודה לגבי הקץ הקצוב לחיים, האם חיי האדם קצובים מראש, והאם יש דרך להישמר מן הפגעים הקוטעים את החיים? בתשובה על השאלה הזו עונה הרמב"ם כך (שם, הוצאת ראובן מס ומכון מש"ה, כרך ג-ד,          עמ' 73-72): "לשיטתנו אין מועד קצוב לחיים. בעל חיים חי כל זמן שנוצר תחליף למה שנמס מן הלחות העצמותית שלו, כך שהיא נשארת בעינה ואינה נשחתת..".

הרמב"ם ממשיך לענות לתלמידו באורך רב ובפירוט נרחב, אך תשובתו חדה וברורה, נהירה זכה וברה, כותבה ראשית בקצרה, ולאחר מכן מפרט, מרחיב ומנמק. לשיטתו אין קץ קצוב לחיים, אין ימים ושנים ספורים מראש לאדם. האדם הוא האחראי על אורך חייו ויכול להאריך ולקצר בהתאם לאורחות חייו, שמירה על תזונה ובריאות נכונה.

הוכחנו כי לרמב"ם שיטה שונה מאשר רס"ג בעניין אורך חייו של האדם, ולכן הרמב"ם לא יוכל לקבל את פירושו של רס"ג לחטא משה ואהרן בפרשיית מי מריבה. לדעתי, רס"ג גם לא יקבל את פירושו של הרמב"ם כי הוא הדגיש שחטאם היה קל, ואילו לפי הרמב"ם חטאו של משה הוא חמור מאוד הגובל בחילול ה' ומגרעת מידתית רעה בנפש.

       

רש"י ורמב"ן

ר' משה בן נחמן כתב את פירושו לתורה לאחר שר' שלמה יצחקי כתב את פירושו.^[31] הרמב"ן ראה את פירושו של רש"י לתורה, למד אותו והעריך אותו מאוד.^[32] רמב"ן אף הקדים את פירוש רש"י לפירושו שלו בחלק מהמקרים, ולעתים חלק עליו, או הביא מדרשים שונים על מנת לעמת אותם עם פירושו. מלבד רש"י, ראה עוד פרשנים כמו רבנו חננאל, רב ניסים ועוד.^[33]

לעומתו, לרש"י לא היה מי שעשה עבודה היקפית ונפלאה כמותו,^[34] והוא בחומר ובלבנים ועבודה קשה ליקט מדרשי חז"ל ודברי אגדה שהיו חביבים עליו מאוד, לעתים חיבר אף כמה מדרשים עד שהיה נראה כי זה מדרש אחד. רש"י הבחין בין פשט לדרש, והרבה להשתמש בתרגום אונקלוס לתורה ובתרגום ר' יונתן בן עוזיאל לנביאים, כי אלו בעיקר היו המפרשים לפניו. מדרשי חז"ל שראה הם: מדרש תנחומא, מדרש רבה, אגדות שבתלמוד הבבלי ועוד.

רש"י מפרש את חטאם של משה ואהרן במי מריבה ואומר שהם הכו במקום לדבר ובכך לא קדשו שם שמים כפי שנצטוו. וכן שבפעם הראשונה יצאו מעט מים ובפעם השנייה יצאו מים רבים. את הבסיס לדברי רש"י אלו נוכל למצוא במדרש תנחומא, וכך לשונו (תנחומא, במדבר, פרשה ט, עמ' תשע):

וירם משה את ידו ויך, הכה פעם אחת, התחיל הסלע נוטף מים מעטים, הוא שנאמר, הן הכה צור ויזובו מים, כזב שנוטף טפים… מיד הקפיד כנגדן והכהו פעמים, שנאמר, ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים, ושטפו כל מה שהיה נתון כנגדן..

מדרש תנוחמא, מסביר גם את חטא משה ואהרן בהכאה פעמיים ובכך שלא קידשו את ה' בדיבור אליו, ועל כך כנראה נסמך רש"י.

הרמב"ן כאמור, ראה את פירושו של רש"י, אך אמר עליהם שהם מבוססים על: "דברי אגדה אבל לא נתחוורו",^[35] ובכך סותר את דבריו, ולאחר מכן גם פירושו של הרמב"ם. הרמב"ן נסמך בפירושו לחטא משה ואהרן על רבנו חננאל, כאשר מציג את שיטתו בפירושו ואומר כי זו "הדרך הקרובה מן הדברים שנאמרו".^[36]

כלומר, השוני המהותי בין פירושו של רש"י לפירושו של רמב"ן בא לידי ביטוי בעיקר בפירושים עליהם הסתמכו והתבססו, רש"י בעיקר ממדרשים ודברי אגדה, ורמב"ן יותר בפירוש דברי חז"ל, ולא בקו מחשבה כזה או אחר כפי שבא לידי ביטוי בפירושם של רס"ג ורמב"ם.

           

 

השוואה בין הפרשנים

כאשר באים להשוות בין ארבעת הפרשנים ניתן לגלות שהם חלוקים, אך יש מקרים בהם דעתם שווה.

רס"ג, שלדעתו החטא היה בכך שמשה ואהרן לא חיזקו את בני ישראל וגרמו להם לחשוב דבר לא נכון, לא שווה בדעתו לדעת הרמב"ם, לא לדעת רש"י, וגם לא לדעת הרמב"ן. לרס"ג שיטה ייחודית המתבססת על השקפתו בעניין מניין שנותיו של האדם.

בנוסף, בשונה מהפרשנים האחרים שהצגתי, רס"ג מאוד דואג למצבם של משה ואהרן ומצמצם את חטאם. הוא טוען שחטאם היה קל, ורק בכדי שלא יפגע מצבם הרוחני בעולם הבא נענשו כאן בעולם הזה.

רמב"ם, שלדעתו החטא היה נעוץ במידת הכעס של משה, שהייתה בו באותו הרגע ואמר להם 'המורים', לא דומה בדעתו לדעת רס"ג והרמב"ן. דעתו לא נחה כל כך גם עם רש"י, אבל אולי ניתן לומר שדעתם משלימה זו את זו. רמב"ם טוען שמשה כעס, ורש"י טוען שמשה הכה במקום לדבר. לכן נראה לעניות דעתי שאולי משה הכה את הסלע בעקבות כעסו על העם.

בניגוד לרס"ג, רמב"ם לא עסוק בצמצום החטא, אלא מציג את דעתו במה היה החטא עד כדי העצמתו. גם לומר שאדם כמו משה כעס, וחטא במגרעת באחת המידות בנפש, ועוד, מכיוון שזה הוא, זה גובל בחילול ה', כי לומדים ממנו. רמב"ם, לא חושש לומר את דעתו ולהזכיר לכולנו שמשה רבנו, עם כל גדלותו, בסוף היה בן אדם שגם יכול לטעות.

רש"י, שדעתו הייתה שמשה הכה פעמיים במקום לדבר אל הסלע ובכך לא קידש את שם ה' כראוי, לא תואם את שיטת רס"ג. דעתו מזכירה במקצת את העיקרון של רמב"ן,^[37] ואולי משלים לדעתו של הרמב"ם. הוא שונה מאוד בגישתו, כי כל שלושת הפרשנים שהצגנו התעסקו בהתנהלות משה מול העם, ולא בציווי ה'. רש"י, שדרכו הפרשנית היא לפרשת על פי הפשט והדרש, בצמוד לפסוקים, מבאר את החטא בצורה הפשוטה- הקב"ה ציווה לדבר, ומשה הכה, ועוד פעמיים. זה החטא לדעתו, בזמן שאחרים ניסו לפרש את החטא בהתרחשות הפנימית של משה, או בהתנהלותו ודרכי הנהגתו מול העם.

בדומה לרמב"ם, רש"י גם לא נבהל מלומר שמשה חוטא, בכך שהוא ממרה את פי ה' ומכה בסלע במקום לדבר, ומונע קידוש ה' גדול. אולי רש"י נסמך על דברי שלמה המלך בקהלת (ז', כ'): "אין צדיק אשר יגור בארץ ולא יחטא", שאין הכוונה שאין צדיקים, אלא אין מישהו שהוא צדיק ללא חטא בכלל.

רמב"ן, שדעתו הייתה שמשה ואהרן מעלו וייחסו לכאורה לעצמם את הגדולה שאמרו 'נוציא', ולא קדשו את שם ה', גם לא משתווה לדעתו של רמב"ם ורס"ג, אך דומה במקצת לדעתו של רש"י, בעיקרון שמשה ואהרן חטאו בכך שלא קידשו את שם ה' ברבים כפי שרצה. אמנם כל אחד ראה את אי קידוש ה' בצורה אחרת, רש"י בזה שהכו במקום לדבר, ורמב"ן בכך שייחסו לכאורה את הנס לעצמם, אך פירושם יכול להיות שווה בעניין הזה.

בדומה לדעתם של רש"י ורמב"ם, גם הרמב"ן לא נמנע מלומר את דעתו של רבנו חננאל אליה הסכים, ולומר שמשה ואהרן חטאו, ולא בחטא קל, אלא בחטא חמור של מעילה בה'. משה ואהרן אומרים: 'נוציא', במקום 'יוציא', מדובר בהאשמה חמורה מאוד, אך גם לרמב"ן יש על מה לסמוך. כנראה על דברי הגמרא (בבא קמא, נ,א): ש"הקב"ה מדקדק עם סביביו^[38] אפילו כחוט השערה". כלומר, שדווקא עם צדיקים כמו משה ואהרן הקב"ה נכנס לפרטי פרטים, ודקדק עמם על אות שאמרו במילה 'נוציא', ולכאורה ייחסו גדולה לעצמם.

חשוב להדגיש שלא לחינם פרשנים אלו שהצגתי לא דומים ושווים ביניהם בדרך הפרשנות שלהם לחטא, אלא הם גם סותרים וחולקים על הפירוש ומקשים עליו קושיות. אנסה לעמוד על קושיותיהם ותירוצם השונים.

 

 

קושיות על הפירושים

פירושו של רס"ג: מהסתכלות בפסוקים ניתן להקשות שאמנם רק משום שלא עודדו את בני ישראל, נענשו משה ואהרן בחטא כה חמור? וכי מה שייך טעם העונש למעשה שעשו? הקב"ה אמר (במדבר, כ', י"ב): 'יען לא האמנתם בי להקדישני'. איזה חוסר אמונה יש כאן בכך שלא חיזקו את בני ישראל? ועוד, מה ראה לנכון רס"ג לומר שבכך שאמרו 'המורים' חשבו ישראל שגם במצב כזה יושיעם ה'. הרי עוד לפני נאמר להם שהם כאלה ולא היה חשש שיטעו לחשוב כך.

פירושו של הרמב"ם: עיון בפסוקים מביא ישר להקשות היכן אהרן בכל הסיפור? הרמב"ם מתאר את חטא מי מריבה כחטאו של משה בלבד, והרי גם אהרן נענש בדיוק כמוהו מיד בתום האירוע. ועוד, מה שאומר הרמב"ן: "שהוסיף הבל על הבלים", בזה שאמר שהחטא הוא שמשה כעס, ואהרן לא כעס מעולם, ולא נזכר בתורה כלל שכעסו. ואם כעסו הרי שהיה צריך להיות כעס עליהם לפחות כמו בפרשת 'מסה ומריבה', שנקראה כך בעקבות הריב. ועוד, הרי כתוב 'יען אשר לא האמנתם בי', וכי מה שייך הכעס לחוסר אמונה?

פירושו של רש"י: אם החטא היה בהכאה, ובכך לא נתקדש שמו של ה', מדוע הצטווה משה לקחת עמו את המטה אם לא בכדי להכות אתו את הסלע? ומי אמר שהדיבור אל הסלע יעשה רושם חזק יותר אצל בני ישראל, מאשר הכאה? הרמב"ן מסכם ואומר 'הכל שווה אצל הסלע', בין בדיבור בין בהכאה, הנס גדול וראוי ולכן קשה על פירושו של רש"י שביאר שבזה היה החטא. ועוד, מדוע הכה פעמיים הרי גם בהכאה אחת די בהמרת ציווי ה' ולא לקדש את שמו ע"י דיבור אל הסלע.

פירושו של רמב"ן: הדקדוק במילה 'נוציא' לכם מים, אחר בקשת המחילה, אינו בהכרח מורה על מעילה. כי בני ישראל ידעו שהנס הוא מאת ה', אין להם פקפוק בכך, שהרי כל הנסים שהיו להם עד היום במדבר היו מאת ה', ע"י משה ואהרן. מדוע עכשיו, שיחשבו אחרת, שהנס דווקא ע"י משה ואהרן ללא קשר עם ה'? הרי מיד לאחר התלונה הם נכנסו לאוהל מועד, וכשיצאו ממנו עשו את הנס. משמע, ששם הם קיבלו את הציווי לדבר אל הסלע ולהוציא מים לעדה ובעירם. ועוד, משמעות המילה 'מורים' שהם קטני אמונה גם לא מסתבר, כי אם סרבנים שמתאים יותר לעם שנמצא במצב ארבעים שנות נדודים, ופתאום אין לו מים, זה לא שלא האמינו אלא סירבו לקבל את העובדה שחסר.

 

הפירוש המסתבר ביותר

לאחר הצגת פרשיית 'מי מריבה', ההשוואה בינה לבין פרשיית 'מסה ומריבה', הצגת הפירושים ועיון מעמיק בהם, עימות וההשוואה ביניהם, ארצה להכריע איזה פירוש הוא המסתבר ביותר. וזאת על פי בקשתו של הרמב"ם, שאמר בסוף פירושו לחטא שהרבה פירושים נאמרו בו, והמעיין ישווה ביניהם ויבחר לו את האמת.

מבין ארבעת הפרשנים, בחרתי בדעתו של רבנו הרמב"ם כדעה המסתברת ביותר. הרמב"ם מפרש שמשה רבנו חטא במידת הכעס, הייתה לו מגרעת במידה ממידות הנפש, ובגלל שאדם במעמדו, מסתכלים עליו, בוחנים אותו ולומדים ממנו, הרי זה בגדר הנמנע שיתנהג כך, וזה אף חילול ה'. ואנמק את בחירתי:

ראשית, על בסיס ההשוואה בין שתי הפרשיות אני לומד מספר דברים.

1. במסה ומריבה משה כועס על בני ישראל ואומר להם "מה תריבון עמדי", במי מריבה לא מוזכר שהוא כועס, אך מתואר שהוא נכנס לאוהל מועד להתפלל שם. בהמשך כשהוא אומר: "שמעו נא המורים", מבאר זאת הרמב"ם ככעס. מכאן אני מבין, שהכעס היה בשני האירועים, וממילא, אם היה באירוע הראשון ב'מסה ומריבה', שזו רק תחילת הדרך, מדוע שלא יהיה ב'מי מריבה', כשהם כבר לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר? משה כבר כמעט בן מאה ועשרים שנה, מנהיג עַם לא פשוט במדבר, שלאורך רוב הדרך בני ישראל מאתגרים אותו בניסיונות ותלונות. סביר להניח שאם בהתחלה כעס, גם עכשיו כעס עליהם.^[39]

דעת הרב יוסף חיון בעניין הנזכר,^[40] ב'מסה ומריבה' שאלו שלא כהוגן ולכן כעס, ואילו ב'מי מריבה' שאלו כהוגן כי הסתלקה בארה של מרים. אחר בקשת המחילה, אבקש לסתור טיעון זה ולומר שעל אף שהייתה סיבה מוצדקת לבקשתם, היה די בבקשת מים בהסבר כי אין כבר באר. אבל מדוע לנצל מעמד זה של תלונה ועוד לפני שמדברים על המצב הנוכחי שאין מים לשתות מקדימים תלונות חריפות (במדבר, כ', ד'-ה'):

וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת.

כלומר, בני ישראל חורגים מהתלונה המקורית, ומוסיפים עוד תלונות עקרוניות ומהותיות על משה ואהרן, דבר אשר בהכרח גרם לאחר מכן לכעסם עליהם.

2. ב'מי מריבה', משה מצטווה לדבר, בניגוד ל'מסה ומריבה' שם מתבקש להכות. וכבר עמדנו על הבדל זה בפרק הראשון, שבני ישראל התקדמו במהלך השהות במדבר, והפכו מנער צעיר לבוגר שאפשר לדבר עמו. אך זה אומר שאין צריך להכות. דיבור לחוד, הכאה לחוד. הדיבור הוא לבני ישראל, דברי תוכחה ומוסר על כך שמנסים את ה' ועל תלונותיהם. אך בפועל כדי להוציא מים, כנראה שצריך להשתמש באותה פעולה כמו ב'מסה ומריבה', ולהכות בסלע.^[41]

דעתו של הרב יוסף חיון, היא שצריך דווקא דיבור ולא הכאה, כי לבני ישראל אין חידוש בכך. אחר בקשת המחילה, ההיפך הוא הנכון לדעתי. בני ישראל לא היו במעמד 'מסה ומריבה' אלא רק אהרן והזקנים, הם לא ראו בפועל איך משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. לכן, כשמזדמן שוב מחסור במים וצריך לתת מים לעם, ועוד רגע לפני הכניסה לארץ, הקב"ה לכאורה מנצל מעמד זה ואומר למשה שכל בני ישראל יהיו שותפים במעמד ויראו את עצמת הנס ובכך יאמינו בה'.

בכך אני מסיר את הקושי מדוע משה הכה בסלע במקום לדבר אליו, ובעצם המרה את פי ה'.

3. ב'מסה ומריבה' הקב"ה אומר למשה לקחת את המטה אשר הכה בו את היאר, ואילו ב'מי מריבה' אומר לו לקחת את המטה ולא תיאר ופירט. הרב חיון מסיק מזה, ששם הוא היה צריך להכות, כי זה היה מטה הניסים, ואילו כאן זהו המטה שהפריח שקדים ולא עושה ניסים, ולכן לא צריך להכות בו. אחר בקשת המחילה, גם טיעון זה אבקש לסתור, ולומר שראשית, אין זכר לכך שזהו המטה. מטה השקדים, לאחר שנעשה בו הנס, נשמר בארון, כמו שציווה ה' בפרשת קרח (י"ז, כ"ה-כ"ו):

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הָשֵׁב אֶת-מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת, לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת, לִבְנֵי-מֶרִי; וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי, וְלֹא יָמֻתוּ. וַיַּעַשׂ, מֹשֶׁה:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ, כֵּן עָשָׂה.

כלומר, משה מצטווה להשיב ולשמור את המטה, משה מקיים את הציווי, ולא מוזכר אח"כ שקרה משהו עם מטה זה, או שהוא התבקש לקחת אותו איתו ב'מי מריבה'.

עולה מכאן, שלמשה רבנו הייתה סיבה לכעוס, היה צריך להכות בסלע ולא לשווא הוא לקח עמו את המטה. אך עדיין נותרו מספר דברים לא ברורים בפירושו של הרמב"ם. והראשונה שבהם, היא מה מקומו של אהרן בחטא? הרי הרמב"ם לא מזכיר אותו שחטא, ובפועל בתום הפרשה הם נענשים יחדיו.

נראה לומר, שלמרות שהציווי היה למשה, "והוצאת", "והשקית", אהרן היה עם משה לאורך כל הדרך. ובתור אח גדול, שעליו נאמר במשנה (אבות, א', י"ב): "אוהב שלום ורודף שלום", כשראה את משה מועד במידת הכעס, היה צריך להוכיח אותו ולומר לו שאינו נוהג כשורה. ומכיוון שלא עשה כך, נחשב לו שחטא יחד עִמו. על פי דברי הגמרא במסכת שבת (נו עמוד ב') שמסבירה מדוע ששלמה לא באמת חטא בעבודה זרה, אלא כיון שלא מיחה בידן – מעלה עליו הכתוב כאילו חטא. וכן מסתבר לבאר גם כאן. אהרן נמשך עם משה באותו החטא, כיוון שלא העיר ומיחה בידו. כך נראה להסיר הקושיה שהרמב"ם לא מזכיר את אהרן. וכן את קושיית הרמב"ן שאהרן לא כעס מעולם.

ומה שעוד נשאר לבאר, בקושיה מה שייך טעם העונש "לא האמנתם בי", לחטא של כעס? וכדי לתרץ קושיה זו נסביר את עניין הכעס. הרמב"ם כותב בהלכות דעות (ב', ז'): "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". ומדוע השוו את הכעס לעבירה כה חמורה השקולה כנגד כל העבירות שבתורה, ועוד, שמי שעובד עבודה זרה כופר בכל התורה כולה?^[42]

אדם שכועס הושווה לעובד עבודה זרה, מכיוון שאיננו מאמין שהקב"ה משגיח בעולמו. וממילא כועס כשהדברים לא מתנהלים בדרך שהוא רוצה. אדם כזה, כאילו כופר בקב"ה, כי אם היה מאמין, וודאי לא היה כועס אלא מבין שמאת ה' הייתה זאת, ואם לאו יש סיבה לכל דבר ואין צורך לכעוס.^[43] לכן אמר הקב"ה, "יען לא האמנתם בי", בשל כעסכם – כאילו עבדתם עבודה זרה, וממילא לא האמנתם בי.

אך נראה לפרש עוד ולומר, "יען לא האמנם בי", הכוונה שלא גרמתם שבני ישראל יאמינו בי.^[44] כי לולא כעסתם, הייתם מדברים רכות עם העם, וודאי היו מאמינים בה' ובעוצמת הנס, והיה שם ה' מתקדש יותר. בכך הסרתי את הקושיה לגבי היחס בין העונש לבין המעשה.

כשהרמב"ם כתב: "והאמת יורה דרכו", סקרן אותי מאוד למה התכוון. ואני חושב שפירושו הוא האמת מכל הפירושים שנכתבו. לא בכדי מצאנו את התייחסות הרמב"ם לחטאם של משה ואהרן דווקא בשמונה פרקים, חיבור בו דן הרמב"ם בתורת הנפש של האדם.

בפרק הרביעי, שם מבאר את החטא, מסביר הרמב"ם איך ניתן לשנות מידות רעות, ע"י מעשים שיקנו לאדם לרכוש מידה טובה, או להיפטר ממידה מגונה. בהסבר זה, מקדים הרמב"ם את ספר החינוך באמרתו המפורסמת (שם, מצווה ט"ז): "אחר המעשים ימשכו הלבבות". דרכו של הרמב"ם היא חינוך למידות מתוקנות המקנות לאדם שלמות היכולה להביא אותו למצב גבוהה של ידיעה ונבואה.^[45]

לכן זהו החטא שמשה ואהרן היו יכולים לחטוא בו, כי זו מידה בנפש, והם חומר בגוף, ועל אף מעלתם, הם עדיין בני אדם היכולים למעוד. ולא פלא שעונשם היה כל כך חמור, כדי ללמדנו שהדבר הכי חמור שאפשר לעשות זה לפגוע בצלם ה'^[46] שבנו, ולחטוא באחת ממידות הנפש שיכולה להשפיע עלינו רבות. כך רואה הרמב"ם את חטאם. לא מתייחס להכאה או דיבור, לא מדייק בכל מילה בפסוקים, אלא מבאר את הרעיון המרכזי שיש לנו ללמוד ממנו.^[47]

לאחר שהסרתי את כל הקושיות הנזכרות בפרק הקודם לגבי פירושו של הרמב"ם, אני מאמין שעדיין יהיה ניתן למצוא קשיים בפירושו. אך עדיין זהו הפירוש המסתבר לדעתי, כי הוא עם הכי פחות קושיות. כמו שמסביר הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ב', פרק כ"ג), בבואו להכריע האם העולם הוא קדמון או מחודש, שכאשר ניתקל בשתי דעות סותרות, שבשתיהם יש קשיים, נכריע על פי הדעה שיש בה פחות קשיים.

לסיכום, חטאם של משה ואהרן בפרשיית 'מי מריבה', היה כי כעסו על בני ישראל אמרם להם: "שמעו נא המרים". ועקב מעמדם כמנהיגי האומה, שכולם הסתכלו עליהם ובחנו דרכיהם, ללמוד מהם אורחות חיים, הרי זה חילול ה' של ממש להתנהג בצורה שכזו, ולפיכך הם נענשים בחומרה רבה ולא זוכים להיכנס ולהכניס את העם לארץ ישראל. לולא היו כועסים, ומדברים עם העם דברי תוכחה ומוסר על מנת להעצים את אמונתם בה', לא היו מגיעים למצב של חוסר אמונה, עליו הכתוב אומר: "יען לא האמנתם בי להקדישני", בגלל שלא האמנתם כי כעסתם, לא גרמתם לעם להאמין, ולא היה קידוש ה' כראוי למעמד נס זה.

 

סיכום

כדי לבאר את החטא, בחרתי בארבעה פרשנים גדולים ובסיסיים, רס"ג, רמב"ם, רש"י, ורמב"ן והצגתי דעתו ופירושו של כל אחד מהם. לאחר מכן חקרתי את דרכם הפרשנית, עימתי ביניהם, השוויתי והקשתי קושיות.

לאור כל המסקנות שהגעתי דרך זה, בחרתי בפירושו של הרמב"ם כמסתבר מכולם, עם הכי פחות קושיות, וגם את הקושיות שהיו עליו – השתדלתי לתרץ.

לבסוף המסקנה אשר אליה הגעתי, היא שחטאם של משה ואהרן היה שכעסו על בני ישראל, וכעס זה נראה בעיני בני ישראל, ולכן זה נחשב לחילול ה'. כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ומי שעובד עבודה זרה איננו מאמין בהשגחתו של ה', ולכן העונש כל כך חמור, שלא האמינו ולא קידשו את ה', ולכן לא יכניסו את קהל ה' אל הארץ המובטחת.

ביבליוגרפיה

 

מקורות ראשוניים

רמב"ם	פירוש המשנה לרמב"ם, נשים-נזיקין (מהד' הרב יוסף קאפח), ירושלים תשנ"ה. מורה הנבוכים, (מהד' הרב יוסף קאפח), ירושלים, תשל"ז.
רש"י, רמב"ן	תורת חיים, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ז.
רס"ג	פירושי רבינו סעדיה גאון על התורה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ד. הנבחר באמונות ודעות, (מהד' הרב יוסף קאפח) מכון מש"ה, קרית אונו, תשע"א רס"ג למשלי, תרגם וההדיר: הרב יוסף קאפח, מכון מש"ה, קרית אונו, תשנ"ד.

מאור האפלה       מאור האפלה לרבינו נתנאל בן ישעיה זצ"ל, מכון מש"ה, קרית אונו, תשע"ג.

ילקוט שמעוני     מהדורת הימן-שילוני, ירושלים תשמ"ו, עמ' 438-437.

 

מקורות מחקריים

אבוהב, מי               ד' אבוהב, מי מריבה – מתחת לפשעים מתכסה האהבה, מצפה יריחו תשע"ה
מריבה

אבינר, טל                הרב ש' אבינר, "טל חרמון – עיונים בתורה", ירושלים תשמ"ה
חרמון

בק, הנהגה              א' בק, "הנהגה ומנהיגות בספר במדבר", אור עציון תשנ"ח
ומנהיגות

גרוזמן, על               מ' גרוזמן, "על פרשת השבוע", תל אביב, תשנ"ז.
פרשת השבוע

חיון, מאמר             הרב י' חיון, "נספח ח – מאמר בעניין חטא משה ואהרן", בתוך: א' גרוס, ר'
בעניין                יוסף בן אברהם חיון – מנהיג קהילת ליסבון ויצירתו, רמת גן תשנ"ג, עמ'
241‑246.

פורת, מעט               ח' פורת, "מעט מן האור", ישראל תשס"א.
מן האור

פכטר, עומק            הרב ע' פכטר, "עומק הפשט-עיונים בפרשת השבוע", נתניה, תשע"ד.
הפשט

צוריאל, חטא          הרב מ' צוריאל, "חטא מי מריבה", בתוך: לשעה ולדורות, ישראל תשע"ב
מי

ששון, מה                 ג' ששון, "מה בין 'מי מריבה' ל'מסה ומריבה'?", רמת גן תשס"ה
בין

 

^[1] על פי דברי הגמרא במסכת תענית, דף ט' עמוד א': "רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו    לישראל אלו הן: משה ואהרן ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר בזכות מרים,    עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה. מתה מרים נסתלק הבאר, שנאמר: "ותמת שם מרים" וכתיב בתריה: "ולא    היה מים לעדה", וחזרה בזכות שניהן וכו".

^[2] תנחומא, בשלח, פרשה ח'.

^[3] "וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים", שם, ו'.

^[4] שמות רבה, כ"ו, ב'.

^[5] כבר העידה התורה על המן: "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח", שם, ז'.

^[6] "הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד", שם, ל"ג.

^[7] הרב יוסף חיון, "נספח ח – מאמר בעניין חטא משה ואהרן".

^[8] על אף דברי רש"י (שמות, י"ט, י"ט) לפיו משה לא הכה את היאר כי אם אהרן אחיו, כי הוקיר לו טובה על ששמר    עליו בזמן ששהה שם בתיבה.

^[9] על פי: 'מה בין 'מי מריבה' ל'מסה ומריבה", ד"ר גלעד ששון, דף שבועי גיליון 607, בר אילן, תשס"ה.

^[10] ואין מים אלא תורה, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים". (תענית, ז, א)

^[11] לאחר מות מרים.

^[12] על פי ביאורו של רש"י לתורה, שמות, י"ב, מ'.

^[13] כך מסביר הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"ג, פ"נ) את הטעם לכתיבת נדודי ישראל במדבר, שהם היו עם שיצא     ממצרים, חלש ושהיה רגיל להיות עבד, איך יוכל להיכנס ישר לארץ ולהילחם? לכן התעכבו במדבר, ובינתיים דור     חדש נולד אשר למד הישרדות במדבר.

^[14] וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי יְהוָה; וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם.     (שמות, י"ז, א').

^[15] רש"י בביאורו לבמדבר, כ', ח', ד"ה ויבא עמלק, הביא את דברי הפסיקתא רבתי י"ג, ו, הרואה בעצם בואם של     העמלקים עונש על הפקפוק של ישראל שקדם לכך: "היש ה' בקרבנו אם אין", במשל הבן הרוכב על כתפי אביו     ושואל 'היכן אבא', ובשל כך הוא מושלך ארצה וננשך על ידי הכלב.

^[16] על פי: 'עומק הפשט', עידו פכטר, תשע"ד, עמ' 167-165.

^[17] על פי תרגום אונקלוס: 'רוח ממלא', ופירוש רש"י: 'שיש בו דעה ודיבור', על בראשית, ב', ז'.

^[18] על פי: 'מעט מן האור', חנן פורת, 'אורות', תשס"א. עמ' 142-141.

^[19] אולי, כך נראה לפי עניות דעתי, על דרך כל המכות שהיו במצרים שרובם היו בהכאה, והכאות אלו נעשו ע"י המטה.     ועד שבני ישראל יצאו מעבדות לגמרי, עדיין ממשיכים באותה השיטה.

^[20] על פי: 'טל חרמון', הרב שלמה אבינר, תשמ"ה.

^[21] פירושי רבינו סעדיה גאון על התורה, תרגם: הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל,  מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ד, עמ' קנ"ז.

^[22] שם.

^[23] שם, עמ' קס"ו, הערה 13.

^[24] משה היה בן ארבעים שנה כאשר עמד לפני פרעה: "וּמֹשֶׁה, בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה… בְּדַבְּרָם, אֶל-פַּרְעֹה" (שמות, פ"ז, ז').     נוסיף לזה ארבעים שנה שהתעכבו בני ישראל במדבר בעקבות חטא המרגלים, ויוצא שממש סמוך לכניסת בני     ישראל לארץ, מגיע משה רבנו ע"ה למכסת חייו ולכן לא נכנס. לפי שיטה זו, אולי אם הייתה התעכבות מועטה     יותר, היה נכנס משה לארץ.

^[25] הרמב"ם לא מזכיר שזהו גם חטאו של אהרן. ועוד נדון בעניין זה בפרק הבא.

^[26] בשונה מפרשיית 'מסה ומריבה', שם לא היו כל ישראל במעמד הצור, אלא רק הזקנים, כאן מעמד הסלע היה צריך     להיות לעיני כל ישראל.

^[27] בדומה לדעתו של רס"ג.

^[28] רס"ג – 942-882. רמב"ם – 1204-1138.

^[29] כפי שמוכיח הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל, בהקדמתו ל'הנבחר באמונות ודעות', עמ' 13-12.

^[30] כמובא בתחילת מורה הנבוכים, מהד' הרב יוסף קאפח, עמ' ג'.

^[31] רש"י – 1105-1040. רמב"ן – 1270-1194.

^[32] כמו שכותב בהקדמת פירושו לתורה: "בדבריו אהגה, באהבתם אשגה…".

^[33] על פי: 'הרמב"ן ופירושו לתורה', חננאל מאק. גיליון 159, ניסן תשע"ו.

^[34] על פי: 'דרכים בפרשנות המקרא: עיון בפרשנות ימי הביניים על התורה', כרך א', מחברים: יוסף ניצן, יהושפט נבו,     מיכאל גרוס, מכון מופ"ת, 1999.

^[35] רמב"ן, במדבר, כ', ח'.

^[36] שם.

^[37] עליה נרחיב בדעתו של הרמב"ן.

^[38] ומבאר רש"י על אתר: "צדיקים הדבקים בו".

^[39] אולי על דרך התמיהה, איך אתם עוד מעזים לדבר כך אחרי כל הניסים שעברתם, ולו רק במצרים, אלא במדבר     ששמלתכם לא בלתה מעליכם (על פי דברים, ח', ד') ושאר הניסים שנעשו להם במדבר כדוגמת המן וענני הכבוד.

^[40] הרב יוסף חיון, "נספח ח – מאמר בעניין חטא משה ואהרן".

^[41] על פי: מאמרו של דוד אבוהב, 'מי מריבה – מתחת לפשעים מתכסה האהבה'.

^[42] על פי קידושין, דף מ' עמוד א'. וכך גם מביא הרמב"ם להלכה בהלכות עבודה זרה, פרק ב' הלכה ד': מצות עבודה     זרה, כנגד כל המצוות כולן היא:  שנאמר "וכי תשגו ולא תעשו, את כל המצוות…" (במדבר טו,כב). ומפי השמועה     למדו, שבעבודה זרה הכתוב מדבר.  הא למדת, שכל המודה בעבודה זרה – כפר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים,     ובכל מה שנצטוו הנביאים, מאדם עד סוף העולם…"

^[43] על פי מאמרו של משה צוריאל, 'חטא מי מריבה'.

^[44] על פי: מאיר צבי גרוזמן, 'על פרשת השבוע', תשנ"ז.

^[45] כמו שמסביר בהקדמתו לפירוש המשנה, מהדורת קאפח, עמ' ה', שאין הנבואה שורה אלא חכם גיבור      ועשיר. ואין גיבור אלא הכובש את יצרו, זה שתיקן את כל דעותיו ומידותיו.

^[46] לביאור מושג זה עיין במורה הנבוכים, חלק א', פרק א', שם מסביר הרמב"ם שזהו השכל של האדם.

^[47] כמו שכותב בהקדמתו למורה נבוכים, (מהדורת קאפח, עמ' י'-י"א) שפעמים יש סיפור בתורה, שלא כל פרט בו      מורה על עניין מסוים.