חכמה מוסר ודעת
שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב
הנה כל המקראות מלמדים אותנו שבלי שמחת הנפש והלב בעבודת הבורא אי אפשר להשיג שום שלימות, ואדרבה כוחות השלילה שהם חיותו של היצר הרע יונקים נצחונם מיגון האדם ופחדיו. ופסוקי התורה והנ"ך, ועל כולם פרקי תהלים מלאים להורות דרך השמחה, עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה, רננו צדיקים בה', ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם, יהללו שמו במחול, הללוהו בנבל וכנור הללוהו בתוך ומחול הללוהו במנים ועוגב הללוהו בצלצלי שמע כל הנשמה תהלל י-ה הללויה.
ודוד המלך מעיד על עצמו נחלתי עדותיך מעולם כי ששון לבי המה, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, וכן ואני אשמח בה', כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו ישמח צדיק וחסה בו, וכן ישעיא, ויוסיפו ענוים בשמחה. עד כאן לקט מועט מן המקראות.
עוד מלמדת אותנו התורה על הקנינים הרוחניים, נאמר ויגבה לבו בדרכי ה' (זכריה יז, ו), וכן קנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כ"א). כי התחרות בחכמה ורוחניות אינה מעינים צרות, מפני שלא יחסר ראובן מחכמת שמעון אם למד ממנו ועלה עליו. עד שאמרו רבותינו, בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו (סנהדרין קה). וככל שהאדם מתרומם הרי הוא יותר שמח בגדולת חבירו. וכמו שהעידה התורה על אהרן במשה שנאמר וראך ושמח בלבו. ועל זאת אנו מתפללים בבתי המדרש יהי רצון מלפניך ה' או"א וכו', וישמחו בי חברי ואשמח בהם וכו'.
כי הרוחניות מאצילה ולא נותנת עצמה כנתינת החומר הניתן משמעון בחסרונה ממנו, ואם מכל מקום רואים חכמה ותורה אשר לפעמים עיניהם צרה בחבריהם, אין זה אלא פגם ביסודות שהחכמה הפכה להיות קורדום לחפור בו של שררה ושכר ומעמד, והם המטעים וגוררים אותנו לדרך לא דרך ויונקת מהילכדות באני.
מחכמה ורוחניות לא תצא שנאה
ואת זאת דרשו רבותינו את והב בסופה. (קדושין ל, ב), אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשים שונאים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה. לפי שכל השקלא וטריא מנותקים מנגיעות וטובות הנאה, וכל כולם לידע ולבחון אמיתתם של דברים, ומתוך הבירור והליבון נעשו אוהבים זה לזה, כי מחכמה ורוחניות לא תצא שנאה, וקיומה של שנאה הוא מחסרון חכמה ורוחניות אמתית.
ולפיכך לא נאמר בתוכחה והיה כאשר שש ה' להטיב לכם כך ישנא אתכם וגו' אלא נאמר כן ישיש ה' להאביד אתכם וגו'. כי שנאה היא גופנית הנובעת מחסרון כל שהוא, אבל הבורא המרומם על כל תהלה לשלמות, לא שייך לייחס לו שנאה. וכשהנביא אומר ואת עשיו שנאתי, הוא שימוש לשון כדי שהנביא יוכל להביא דברו להבנת הבריות.
והבורא שהוא מקור אין סוף לכל מדרגה במה שאנו קוראים חכמה, אהבה, קדושה, חיים, הכל בכמות ואיכות שאין לה סוף. וממילא מנצחיות אין סוף, ההנהגות הן אין סוף, ולפיכך רחמנותו ואהבתו לברואיו אין סוף היא, ומשום כך אמר דוד גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. כלומר אפילו בתוך הרע הנורא גיא צלמות, לא אירא רע כי נוכחותו כביכול של הבורא בכל אתר ואתר מביאה לנברא לחוש רחמנותו ואהבתו של הבורא.
גם כל העונשים אינם אלא תיקון וצחצוח כלי שהוא האדם, וכל צערינו לא יובן בפני האמת, וכמו שילד קטן, הבוכה כי גזלו ממנו חנית חדה להשתעשע בה, או כשלא יתנו לו אבוקה מאירה ומזהירה בלהבת יפיה, כדי לרקד בה, ולא ידע בעצבונו ומר בכיו שזוהי הצלתו.
וכבר כתב הרמח"ל (מובא בספרִי זאת אמונתי), האיש הקדוש מתהלך לפני ה' בארצות החיים, בהיותו עדיין בעוה"ז עי"ש. לפי שהאמונה וחכמת התורה מביאה חוקי חיי הנצח והאמת האין סופית כבר לשימוש והנהגה לחיי העוה"ז הקצר, ששימושו בכל תחום החכמה הטבעית והאמת הצרכנית לחייו הקצובים והנאותיו, אשר דוגמת זמניותם ניכרים בכל רגע, ומה שאכל אחר שעה חלף הנאתו ואחר מספר שעות שוב צריך לאכול לשתות לישון, גם זמן האתמול חלף לבלי שוב, והשבוע והשנה כלא היו, ולא השאיר גם שום רישום ועקבות, כמו עקבות המוחש, כמו מעות וכל דבר חפץ שמצטברים אחד לאחד וניתנים לשימוש חוזר, ומיום שנולד האדם הולך ומאבד כל יום, עוד יום מימי חייו, ומורגלא בפי אבא זלה"ה עוד לא נולד אדם שיוכל לקנות או לתרום מימי חייו לחבירו כפי שיוכל לעשות כן בחפצים וכיו"ב.
אך גם זה חסד שאדם נתון בתוך זמניות קצרה, שאלולי כן, היו מעלליו נקבעים לאורך זמן. וזמניותו של האדם ומעשיו, הם הלימוד זכות, כי לא קלקל עד לבלי תיקון ח"ו, ואז גם רשע גמור נוחל העוה"ב לאחר שיתקן ביסוריו את מעשיו, לכן כשהאדם שופט דברים, הוא שופטם בחכמה ומחשבה זמניים, על דברי חכמה ומחשבה זמניים בלבד.
(יש בורא עולם דף צ"ט – הרה"ג שלמה קורח שליט"א)