מתן צדקה לעני שמסוגל להתפרנס

שלמה לוי 

ראשי פרקים

 

א.   מצוַת צדקה

ב.   מצוַת הלוואה

ג.    לקט, שכחה ופאה

1. פועל שאינו רוצה לעבוד
2. עשיר המפקיר את נכסיו

ד.   מצות פריקה וטעינה

ה.   שיטת הרמב"ם

1. מי שיש לו חמישים זוז
2. המאבד ממונו לדעת

ו.    הצלת גופו של אדם שאינו דואג לעצמו

ז.    לפנים משורת הדין

ח.   סיכום

 

 

בגישות המודרניות, יש הרואים את האדם כתוצר של הסביבה. לעומתם, היהדות מצדדת בבחירה חופשית ובאחריות האדם על מעשיו. במציאות של היום, לא תמיד ברור מה חלקו ואחריותו של הנצרך למצבו, והאם בכל מצב מוטלת על הציבור החובה לפרנסו.

א. מצוַת צדקה

הגמרא בכתובות (סז,ב) מביאה בשם חכמים שאין חובה לתת צדקה לאדם שיש לו כסף משלו אך רוצה שאחרים יפרנסוהו, וכך נפסק להלכה (שו"ע יו"ד רנג,י): "עשיר המרעיב עצמו, ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו, אין משגיחין בו." מהלכה זו הסיק המהרשד"ם (שו"ת, יו"ד סי' קסו) שאין חובה לתת צדקה גם לעני המסוגל להתפרנס:

ופשיטא שאין חילוק בין מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס למי שאין לו מעות בעין ויכול להתפרנס ממקום אחר ממלאכה או אומנות או סחורה. שאם יעלה בדעת שכל מי שאין לו מאתים זוז בעין ויכול להרויח מזונותיו במלאכה או בענין אחר כנזכר יתפרנס מן הצדקה, אין ספק שהיה זה מן הנמנע, שרבו מאד האנשים שאין להם מעות בעין והם בעלי מלאכה או דבר אחר, שיתפרנסו מן העשירים, ולא היה הקומץ משביע את הארי. ואמרינן במסכת ביצה (לב,ב)… שתחלה ביקש מקום להתפרנס קודם שיבקש מזונות חנם.

המהרשד"ם ממשיך ומביא את דברי הטור (יו"ד סי' רנג), שכל שיעורי העניוּת המובאים במשנה ובגמרא נאמרו רק לימיהם, אבל הכל הולך אחר המקום והשעה, "וידוע שבזמן הזה יש אנשים בעלי מלאכה או דבר אחר ומתפרנסים בדוחק, ואין מטילים עצמם על הצבור ולא על קרוביהם."

בדומה לדברי המהרשד"ם, כתב אף רבי יהודה החסיד (ספר חסידים סי' תתרלה):

אם תראה איש שיכול ללמוד והוא מבין, וסופר שיכול לכתוב, ואינם רוצים ללמוד ולכתוב – אם תתן להם צדקה, קורא אני עליהם "לצדקה והנה צעקה", שנאמר: "כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו".

מאידך גיסא, מצאנו בסמ"ק (מצ' כ) שאין לדקדק אחר יכולת ההשתכרות של העני:

"ולא תאמץ את לבבך" – שלא יאמר: מה לנו לסייע לפלוני? אם היה רוצה היה מרוויח יותר מצרכו! תלמוד לומר: "לא תאמץ" – שאפילו אתה נותן מהמחשבה הזאת, אתה עובר ב"לא תאמץ".

לכאורה נראה מדבריו שאין למנוע צדקה מאדם שיכול להרוויח לעצמו אם ירצה. אך ייתכן שכוונת הסמ"ק לאדם שמצבו אינו ידוע, שיש לדונו לכף זכות, שאינו יכול לפרנס עצמו. אבל אם ברור שהעני יכול לעבוד לפרנסתו, אין חובה לסייע לו.

באופן דומה, ביאר הרב אהרן ליכטנשטיין^[1] את המשנה בפאה (ח,ט): "וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו נפטר מהעולם עד שיצטרך לבריות." קשה להסביר שכוונת המשנה לעשיר הנוטל מתנות אביונים, שהרי אדם כזה הוא גזלן ממש. לדברי הרב ליכטנשטיין, הכוונה לעני שיכול לעבוד אולם מתעצל. כנראה שאדם זה רשאי ליטול מתנות אביונים כיון שפורמאלית הוא מוגדר כעני, אך חז"ל מבקרים אותו בחריפות. וכן נראה מביאור הרמב"ם למשנה: "כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות…", הרי שעוונו של אותו איש אינו גזל אלא רמאות.

ב. מצוַת הלוואה

הרש"ר הירש (ויקרא כה,לה) מבאר שעיקר מצוַת "והחזקת בו" היא לספק לעני את האמצעים הנדרשים כדי שיעבוד ויתפרנס בעצמו. לכן, לדבריו, נקטה התורה בביטוי "ומטה ידו עמך", ולא כרגיל – 'מטה רגלו', שכן הכוונה למי ש"עד כה היה שווה עמך בידו הפועלת", שמצוה להחזיק בו ולאפשר לו להתפרנס שוב. בהמשך, מבאר הרש"ר הירש את דרשת הספרי:

"והחזקת בו" – אל תניחנו לירד. הא למה זה דומה? למשוי על גבי החמור. עודנו במקומו, אחד תופס בו ומעמידו; נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו…

ומניין אם החזקת אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חזור והחזק? תלמוד לומר: "והחזקת בו" (דאג שיהא "חזק"; וכל עוד הוא חוזר ומתמוטט, עדיין לא "נתחזק").

יכול אפילו אתה מפסידו לתרבות רעה (של עצלות, מחמת התמיכות החוזרות ונשנות)? תלמוד לומר: "עמך" (מבחינת המובן הרי "עמך" מתייחס גם אל "והחזקת בו": והחזקת בו עמך) – עמך בעצמאות של פעילות מפרנסת; עליך לתמוך בו כך, שיהיה "עמך" גם מבחינה מוסרית.

נזקק שמנסה לפרנס את עצמו – יש לעזור לו שוב ושוב במתן עבודה, אולם אין לעזור לאדם אם בגלל הסיוע הוא לא יעבוד ותימנע ממנו עצמאות כלכלית. נראה, אפוא, שגם אין לתמוך בנזקק היושב בטל, באופן שיאפשר לו להמשיך בכך.

ג. לקט, שכחה ופאה

1. פועל שאינו רוצה לעבוד

הנצי"ב (שו"ת משיב-דבר ח"ב סי' ס) דן בשאלה, האם לאישה שבעלה עשיר מותר לקחת לקט, שכחה ופאה. בתוך דבריו מביא הנצי"ב את הגמרא בב"מ (יב,א), שממנה מוכח שפועל שאין לו קרקע משלו רשאי ליטול לקט, שכחה ופאה. שואל על כך הנצי"ב: הרי מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם, לא יטול לקט, שכחה ופאה (משנה פאה ח,ט), ומדוע לפועל העובד לפרנסתו מותר ליטול? על כך משיב הנצי"ב: "טעם דנושא ונותן היינו משום דודאי לא יעשה מעותיו אנפרות ויפסיד עסקו. אבל מלאכה לחוד – אפשר דלא ירצה לעשות." הרי לנו לכאורה, שאדם רשאי לרצות שלא לעבוד לפרנסתו, וליטול לקט, שכחה ופאה.

אולם נראה שאין מכאן ראיה לנתינת צדקה, בשל שני טעמים:

א.  הנצי"ב שם מוכיח שהזכאות ללקט, שכחה ופאה רחבה יותר מהזכאות לצדקה, וממילא ייתכן שאדם זה רשאי ליטול לקט, שכחה ופאה אך אין חובה לתת לו צדקה.

ב.   לדברי הנצי"ב, נמצא שאין הבדל בין פועל שאין לו קרקע ועובד לפרנסתו, אך אולי בעתיד יחליט שלא לעבוד, לבין פועל שהחליט שלא לעבוד. שניהם יכולים ליטול לקט, שכחה ופאה. אולם לא מצאנו בשום מקום שיש לתת צדקה לכל הפועלים שעובדים לפרנסתם אך אין להם קרקע משלהם, ולכן מסתבר שגם לדעת הנצי"ב אין חובה לתת צדקה לפועלים אלו.

זאת ועוד: נראה שאפשר לתרץ את קושיית הנצי"ב בדרך אחרת. הסיבה לכך שפועל שאין לו קרקע מותר במתנות עניים היא שעבודה חקלאית היא עבודה עונתית, ויש תקופות בשנה שאין בהן עבודה רבה בחקלאות. ממילא, פועל חקלאי נחשב למי שאין לו פרנסה לשנה, שרשאי ליטול מתנות עניים.[2]

2. עשיר המפקיר את נכסיו

לפי הגמרא בב"מ (ט,ב) עשיר שהפקיר את כל נכסיו, רשאי ליטול פאה. מכאן הסיק הר"מ פיינשטיין (אגרות-משה יו"ד ח"ד סי' לז) שאדם שכילה את כל ממונו בידיו והפך לעני – חובה לתת לו צדקה, אפילו אם הוא פשע בכך. ואף אדם שיש לו שדות שהוא יכול לעבוד בהם ולפרנס את עצמו, רשאי למוכרם (בשל עצלות או בגלל שחשקה נפשו בתורה), ולאחר שיכלה הכסף שקיבל, מוּתר יהיה לו ליטול צדקה.

לכאורה, ניתן להקשות על כך מהרמב"ם בהל' ערכין (י,יג), המזהיר שלא יקדיש אדם ויחרים את כל נכסיו, "ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו." אם אין מרחמין על אדם שכזה, כיצד מותר לתת לו צדקה?

לענ"ד אולי ניתן לומר שהאדם שהפקיר את נכסיו, מקבל עכשיו דין של פועל שאין לו קרקע, הרשאי לקחת פאה שהופקרה לעניים (ב"מ יב,א), אך אין חובה לתת לו צדקה. כאמור לעיל לא מצינו בשום מקום שיש חיוב לתת צדקה לכל הפועלים, וכבר כתב הנצי"ב שגדרי הזכאות לפאה קלים יותר מגדרי הזכאות לצדקה.

ד. מצוַת פריקה וטעינה

מובא בכלי-יקר (שמות כג,ה):

"עזוב תעזוב עמו" – לומר לך, דווקא שרוצה להיות עמך במלאכתו ורוצה להקים עמך, אז אתה מחוייב לסייע לו. אבל אם יושב לו ואומר: הואיל ועליך מוטל הדבר, חייב אתה להקים לבד – על כן אמר "וחדלת מעזוב לו"…

ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמנו, המטילים את עצמם על הציבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה, אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או איזו דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם. כי דבר זה לא ציוה ה', כי אם "עזוב תעזוב עמו", "הקם תקים עמו". כי העני יעשה כל אשר ימצא בעצמו לעשות, ואם בכל זה לא תשיג ידו, אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו, ועזוב תעזוב אפילו עד מאה פעמים.

התייחסות נוספת לדיני פריקה וטעינה בהקשר זה מצאנו בדברי המאירי. רב מרי (קידושין ח,ב) הסתפק בדינו של אדם שקידש אישה בכיכר לחם על מנת שתתן את הכיכר לכלב הרץ אחריה: "מהו? בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה, גמרה ומקניא ליה נפשה, או דלמא מצי אמרה ליה: מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן? תיקו." ומסביר המאירי (בית-הבחירה, שם): מי שסובר שהאישה מקודשת, מבין שהאיש חייב להציל את האישה רק כאשר בכוונתה להשיב לו את דמי הכיכר, שהרי אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו שלא על מנת להשיבו.[3] ממילא, האיש יכול לקדש את האישה במחילה על דמי הכיכר. מנגד, מי שסובר שהאישה אינה מקודשת, מבין שהאיש חייב להציל את האישה ואינו רשאי לתבוע ממנה את הוצאותיו בחזרה, שכן הדין שאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו (מבלי להחזיר את הממון) אמור רק כאשר בעל הממון אינו נמצא בקרבת מקום.[4]

מקשה המאירי: הלא נאמר "עזוב תעזוב עמו", ומדוע חייב אדם להציל בממונו כאשר הנזקק אינו מוכן להשיב לו את הוצאותיו? ומשיב על כך שתי תשובות אפשריות:

א.  דווקא מפריקה, שכתוב בה "עמו", פטורים כאשר הנזקק אינו מוכן לעזור. אבל במצוות אחרות, שאין בהן דרשה דומה, חייבים אף אם הנזקק אינו מוכן לסייע.

ב.   ממצוַת פריקה יש ללמוד לכל מצוות הסעד, שאם הנזקק אינו מוכן לעשות את חלקו, אין חיוב לעזור לו. אך כאשר יש סכנה לגופה של האישה, ולא רק לממונה, והאשה אינה יכולה להציל את עצמה ונזקקת לעזרת הזולת, חובה להצילהּ גם אם היא אינה מוכנה להשיב למציל את הוצאותיו.

מדברי המאירי עולה שלדעת מי שסובר שהאישה מקודשת, אין חובה לדאוג לאדם שאינו מוכן לדאוג לעצמו, ולכן לכאורה אין חובה לתת לאדם כזה צדקה. לדעת מי שסובר שהאישה אינה מקודשת, הדבר תלוי בשתי התשובות שהוא מציע: לפי התשובה הראשונה – חובה לתת צדקה גם לאדם שאינו מוכן לעשות את חלקו,[5] ולפי התשובה השנייה – אין חובה כזו, כיון שאין סכנה לגופו של העני והוא יכול להציל (לפרנס) את עצמו.

ה. שיטת הרמב"ם

1. מי שיש לו חמישים זוז

לפי המשנה בפאה (ח,ט): "מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם, הרי זה לא יטול [מתנות עניים]". ומבאר הרמב"ם בפירושו למשנה: "אם יודע לסחור, ואפילו לא נשאר לו אלא חמשים זוז, אסור לו לקחת ממתנות עניים." הרי שלדעתו, עני שיודע לסחור ואינו עובד מתוך עצלות – אינו רשאי ליטול מתנות עניים.[6]

אמנם, הרב קאפח (בביאורו לפיהמ"ש שם, הע' 46) העיר שמלשון הרמב"ם (הל' מתנות-עניים ט,יג) לא משמע כן, שהרי הרמב"ם כותב:

היו לו מאתיים זוז, אע"פ שאינו נושא ונותן בהם, או שהיו לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם – הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני.

אך באמת ייתכן שבהל' מתנות-עניים נקט הרמב"ם בלשון המשנה, ואילו דווקא מפירושו למשנה, שם שינה בכוונה מלשון המשנה, יש ללמוד את דעתו האמיתית.

2. המאבד ממונו לדעת

בהל' גזלה ואבדה (יא,יא) פוסק הרמב"ם:

המאבד ממונו לדעת, אין נזקקין לו. כיצד? הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו לרה"ר והלך לו – אף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר. שנאמר "אשר תאבד" – פרט למאבד לדעתו.

כך פוסקים גם השו"ע (חו"מ רסא,ד) והב"ח (רסא,א), ואילו הטור (חו"מ סי' רסא) והש"ך (רסא,ג) חולקים. לדעתם, דין "אבדה מדעת" (ב"מ כה,ב) חל רק על נכסים שהאדם מפקיר, ולא כאשר הוא אינו שומר עליהם היטב. מאידך גיסא, לדעת הרמב"ם והשו"ע, די בכך שאדם פושע בשמירתו על נכסיו, אפילו שלא הפקיר אותם ולא התייאש מהם, כדי שלא יהיה צריך להחזיר לו.

לענ"ד, יש מקום להשוות אדם שאינו שומר על נכסיו לאדם שאינו מפרנס את עצמו. אמנם המאמץ הנדרש להתפרנס גדול בהרבה מהמאמץ הנדרש לשמירה על נכסים, אך גם הדרישה מהציבור לפרנס את מי שאינו עובד גדולה יותר מהדרישה להשיב אבדה. על כן לענ"ד יש להשוות בין המקרים, הן במישור הרעיוני והן במישור המעשי.

ו. הצלת גופו של אדם שאינו דואג לעצמו

הבאנו לעיל את הגמרא בכתובות (סז,ב), הקובעת שמי שיש לו כסף ומרעיב את עצמו מחמת קמצנותו ואינו רוצה ליהנות מממונו – אין נזקקין לו. מה הדין אם קיימת סכנה לבריאותו של אדם זה או לחייו?

לפי ערוך-השלחן (יו"ד רנג,יז) במקרה כזה מאכילים את האדם ונוטלים ממנו ממון בעל כורחו. אולם כבר העיר הר"ן (כתובות כט,ב מדפי הרי"ף), בפירושו לשיטה שלא נפסקה להלכה, שגם ללא סכנת חיים יש לתת לאדם זה צדקה, שהאדם יסרב לקבל מזון אם יידע שאחר כך יגבו ממנו את מחירו, ולכן "שוב לא ירצה ללוות ויסגף עצמו ברעב".

הר"ן עצמו כותב, שלהלכה אין נותנים לאדם זה צדקה, "ואם ימות, ימות". אולם נראה לומר שכוונתו לאדם שאינו מצוי בסכנת חיים מיידית, ואם ידוע לנו בוודאות שהאדם עומד בפני סכנת חיים – יש לעזור לו אפילו בצדקה.

לכאורה, יש להשוות זאת לאדם המאבד עצמו לדעת, שחובה להצילו.[7] וכן פסק השו"ע בהלכות פדיון שבויים (יו"ד רנב,ו):

מי שמכר עצמו לעובד כוכבים, או שלוה מהם ושבו אותו בהלואתו – פעם ראשונה ושניה פודים אותו; שלישית – אין פודים אותו… ואם בקשו להרגו – פודין אותו מיד, אפילו אחר כמה פעמים.

הרי לנו שכשהאדם נתון בסכנת חיים, פודים אותו אפילו אם אירע הדבר באשמתו. אמנם, "מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה לפדות עצמו, פודים אותו בעל כרחו" (שם,יא), וכן הביא המרדכי (ב"ק סי' נט) בשם המהר"ם מרוטנבורג (סי' לט), שמי שנשבה ו"אפילו ציוה אל תצילנו, שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא".

ז. לפנים משורת הדין

אדם שחמורו נפל והוא אינו מסייע בפריקתו, אולם חברו בא ועזר לו – האם קיים החבר מצוה? בדומה לכך, אם פשע אדם בשמירה על ממונו ואיבד ממונו לדעת – האם המשיב אבדה זו מקיים מצוה? האם ראוי, לפנים משורת הדין, לתת צדקה גם לעני המסוגל להתפרנס ואינו עושה כן?[8]

שמעתי מאמו"ר הרב פרופ' יהודה לוי שאולי אדרבה, אדם המסייע למי שאינו מסייע לעצמו – עובר על "לפני עיוור לא תתן מכשול", שהרי הוא מחזק את מידותיו הרעות של הנזקק ומונע ממנו לחזור בתשובה ממידותיו הרעות (עיין הל' תשובה ז,ג).

אולם למעשה, נראה שהכול תלוי בסיבת הימנעות העני מלעבוד. אם העני יושב בטל משום שאינו רוצה להתאמץ ונוח לו להתפרנס מהציבור, אזי לא ראוי לסייע לו ואין בכך מצווה כלל. בדרך כלל הכסף בא על חשבון נזקקים אחרים, אולם גם אם אין הדבר כן – העזרה הכספית מונעת מהנזקק לקיים את חובתו להתפרנס, "הנהג בהם מידת דרך ארץ" (ברכות לה,ב). מאידך גיסא, אם האדם אינו עובד בגלל סיבה רפואית, נפשית או אחרת – אם אין הוא יכול להתגבר על בעייתו, ברור שמצוה לתת לו צדקה; אולם גם אם הוא מסוגל להתגבר, אפילו במאמץ רב, על בעייתו, נראה שאף שמעיקר הדין אולי אין חובה לתת לו צדקה, לפנים משורת הדין ראוי לתת לו. אך אם נראה שהנזקק יתגבר על קשייו ויתפרנס בעצמו רק אם לא יקבל תמיכה, יש לתת לו תמריצים כספיים לעבודה, ולהחשיב תמריצים אלו כצדקה.

גישה זו עולה בקנה אחד עם ההנחיות שנתן הרב זלמן נחמיה גולדברג לארגון הצדקה "יד לידיד" בפסגת זאב: צריכים לעזור יותר למי שמשתדל להצטמצם ולא להזדקק לצדקה, ולעזור בצורה פחותה למי שאינו מצטמצם בהוצאותיו ואינו נוקט בצעדים הנדרשים כדי שלא יזדקק לצדקה או כדי שיזדקק לה פחות.

ח. סיכום

א.  לדעת רבי יהודה החסיד, מהרשד"ם, כלי-יקר, רש"ר הירש ואולי גם הרמב"ם, אין חיוב לעזור לעני שיכול לעבוד ואינו עובד. לדעת הר"מ פיינשטיין ואולי גם לדעת הסמ"ק, חובה לסייע גם למי שאינו מתאמץ להתפרנס.[9]

ב.   כאשר יש לנזקק קשיים אובייקטיביים המקשים עליו להתפרנס אך אינם מונעים ממנו אפשרות זו – יש לסייע לו במידת האפשר לפנים משורת הדין. גם אז, יש לעזור יותר למי שמשתדל להצטמצם ולא להזדקק לצדקה, ופחות למי שאינו עושה כן.

 

נוסיף כי נראה שכאשר המצב אינו ידוע במדויק, יש לדון את הנזקק לכף זכות, ואם הצדקה מיועדת לבני משפחתו של זה שאינו עובד, לכתחילה יש לעזור להם.

[1].    במאמרו "סעוד תסעוד עמו – השתתפות המקבל בגמילות חסדים", ספר זכרון לאברהם שפיגלמן, מורשת תשל"ט, מעמ' 81.

[2].    וגם לדברי הנצי"ב, ייתכן שפועלים שאין להם קרקע אכן רשאים לקבל צדקה, אבל אין חיוב לתת להם.

[3].    ראה בית הבחירה, ב"ק קיד,ב, וכדברי הרא"ש (סנהדרין פ"ח סי' ב): "…דאין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול… דאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו אם לא שיפרענו לו".

[4].    וראו הרב אהרן ליכטנשטיין, לעיל הע' 1, שהסביר שכאשר בעל הממון נמצא בקרבת מקום, אזי חובתו להציל היא חובה כלפי הקב"ה, ולא כלפי החבר, ולכן אין החבר חייב להשיב לו את הממון, אף שהוא נהנה מכך.

[5].    המאירי אינו מביא מקור להסבר זה. לכאורה, דרך הלימוד הרגילה היא להקיש מ"כתוב אחד" לכל התורה (קידושין כד,א ועוד), והיה צריך ללמוד מ"עמו" האמור בפריקה וטעינה לכל מצוות הסעד.

[6].    מובא בספר יד-דוד (לרב דוד זינצהיים), פאה ח,ח, המובא במאמרו של הרב יהודה עמיחי, "נתינת מעשר עני וצדקה לעני שאינו מוכן לעבוד", אמונת עתיך, גיליון 56.

[7].    אמנם, המנחת-חינוך (קומץ-המנחה המודפס בסוף הספר, מצוה רלז) סובר שאין חובה להציל אדם המאבד את עצמו לדעת, כשם שאין מצוה להשיב את רכושו של המאבד ממונו לדעת. הרב ליכטנשטיין (לעיל הע' 1) הקשה על דברי המנחת-חינוך, וכתב ש"הדברים תמוהים ביותר".

[8].    הרב ליכטנשטיין (לעיל הע' 1) הציע לחלק לעניין זה בין מחייבים שונים. מצד "ואהבת לרעך כמוך", אדם אינו חייב לעשות למען חברו מה שהוא עצמו אינו מתאמץ לעשות עבורו; אולם מצד "והלכת בדרכיו" – "הלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים" וכו' (סוטה יד,א) – הלא מידת החסד של הקב"ה נועדה למי שזכויותיו אינן מספיקות, ואף האוחזים במידותיו של הקב"ה צריכים לעשות חסד גם עם מי שלא מגיע לו.

[9].    ייתכן שיש לחלק בין צדקה כמצוַת יחיד, התופסת גם לגבי מתרשלים, לבין חלוקת כספי קופת צדקה (הרב ליכטנשטיין, לעיל הע' 1, הע' 15).