סדר עליה לתורה ע"פ השו"ע (בסי' קלט,קמא). יש חשיבות לסדר השלבים:

מאת הרב יעקב חזן שליט"א

• א. אין אדם רשאי לעלות לתורה עד שיגידו לו לקרוא, לפיכך האשכנזים נהגו לקרוא לעולה לתורה בשמו, והספרדים לא נהגו בזה^[1].
• ב. העולה לתורה ילך ממקומו בדרך הקצרה^[2] ביותר לתיבה לקרוא בתורה, וכאשר יסיים לקרוא ילך בדרך אחרת שהיא ארוכה^[3] יותר למקומו ואם שתי הדרכים שוות אזי עולה מכיוון ימין שלו ויורד מהכיוון השני (סי' קמא ס' ז).
• ג. פותח את ספר התורה קודם שיברך ורואה^[4] את הפסוק שצריך להתחיל בו^[5] (שו"ע סי' קלט' ס' ו').
• ד. אין צורך לסגור את ס"ת. ובשעה שמברך ברכה ראשונה יהפוך פניו אל הצד^[6], שלא יהא נראה כמברך מתוך ספר התורה (שלא יחשבו שהברכות כתובות בס"ת), ועדיף שיהפוך פניו לצד שמאלו^[7] (רמ"א שם). והמ"ב (בס"ק יט) אומר שבהפיכת פניו נראה כמי שמברך על דבר אחר ולא על קריאה בתורה, ולכן יעצום עיניו ולא יסתכל בס"ת בשעת הברכה.
• ה. הקורא בתורה צריך לאחוז^[8] בס"ת בשעת הברכה.
• ו. צריך לקרוא מעומד^[9] ואסור אפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד אלא אם כן הוא בעל בשר (שו"ע סי' קמא ס' א). וכן בעל הקורא צריך לעמוד עם העולה (רמ"א).
• ז. אומר "ברכו את ה' המבורך" בקול רם, כדי שהציבור יענו "ברוך השם המבורך לעולם ועד". והוא חוזר^[10] ואומר "ברוך ה' המבורך לעולם ועד".
• ח. מברך^[11] "אשר בחר בנו"^[12] וקורא בתורה.
• ט. אין הציבור רשאים לענות אמן על הברכה עד שהמברך יסיים את הברכה, ואין העולה רשאי לקרוא בתורה עד שהציבור יסיימו^[13] לענות אמן (שו"ע סי' קמא ס' ה).
• י. העולה קורא בתורה בעצמו או שהש"צ קורא בקול והעולה קורא בלחש (שלא ישמיע לאזניו) כדי שלא תהא ברכתו לבטלה (שו"ע סי' קמא ס' ב).
• יא. אחר הקריאה נהגו לכסות את הכתב של ס"ת בסודר בין גברא לגברא^[14] (שו"ע), והרמ"א כתב שנהגו לגלול בין גברא לגברא.
• יב. מברך "אשר נתן לנו תורת אמת^[15] וחיי עולם נטע בתוכנו".
• יג. בסיום הקריאה לא ירד מהתיבה עד שעלה כבר העולה אחריו^[16] (רמ"א בסי' קמא בס' ז).

 

 

[1] כתב ילקוט יוסף שהספרדים נהגו להזמין לקריאה בתורה ע"י רמז בעלמא. מכיוון שאסור לאדם לסרב לעלות לקורא בתורה לאחר שהזמינו אותו, ולכן מנהג זה עדיף יותר ממה שנהגו אצל האשכנזים לקרוא לעולה לתורה בשמו, שהרי אם לא יוכל לעלות לס"ת, מסיבה כל שהיא, ע"י כך לא שלא קראוהו בשמו, יהיה רשאי שלא לעלות לתורה (ילקוט יוסף בס"ק ג).

[2] משום כבוד הציבור שלא ימתינו לו הרבה זמן וגם משום כבוד התורה כדי להראות שהיא חביבה עליו וממהר לקרוא בה וילך בזריזות (מ"ב בס"ק כב).

[3] כדי שלא נראה שקריאת התורה היא כמשא (טרחה) עבורו (מ"ב בס"ק כג). ויש לזה רמז בפסוק ביחזקאל (מו) "לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא" (מ"ב בס"ק כה). וילך בנחת ולא ירוץ כדי שלא יהא נראה שהתורה נחשבת אצלו כמשא (מ"ב בס"ק כו).

[4] תניא (מגילה לב.) פותח ורואה וגולל ומברך (פירוש לאחר שפתח חוזר וסוגרו ואז מברך וחוזר ופותח וקורא) דברי ר"מ, ור"י אומר פותח ורואה ומברך. ובגמרא מפרש טעמא דר"מ כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בספר התורה, ור"י סבר שהכל יודעים שאין הברכות כתובות בתורה, ולפיכך אינו צריך לגלול (לסגור) קודם שיברך. והלכה כר"י וכ"כ הרמב"ם (תפילה פי"ב ה"ה) והטור. ואעפ"כ כתב שלאחר שקרא גולל ואח"כ מברך, מכיוון שהמחלוקת היא על הגלילה לפני הקריאה שר"י לא רוצה להטריח בזה את הקהל שיצטרכו להמתין עד שיחזור ויפתח, אבל לאחר הקריאה מאחר שצריך לגלול בין עולה לעולה (בזיון לס"ת שיישאר פתוח (מ"א בס"ק ז)) ואין זה נחשב לטורח, לכן לכו"ע עדיף לגלול לאחר הקריאה לפני הברכה מאשר להשאיר את הספר פתוח ולברך ולאחר מכן לגלול (ב"י),

[5] שידע על מה הוא מברך (מ"ב בס"ק טז).

[6] אין צורך לסגור את ספר התורה, מכיוון שההלכה כר"י שאין חוששים שיאמרו שהברכות כתובות בס"ת. סבירא ליה שבהפיכת פניו לצד ליכא טרחא דציבורא וטוב לחוש לזה גם בברכה הראשונה (מ"ב בס"ק יח).

[7] שהוא ימין של ה' שעומד ממולו (מ"א בס"ק ח).

[8] כתוב בגמרא בסוכה (מא:) כך היה מנהגם של אנשי ירושלים, אדם יוצא בבוקר ולולבו בידו וכו' קורא בתורה ונושא כפיו, מניח את לולבו לארץ. מזה שכתוב שבשעת הקריאה מניח לולבו לארץ למדו מכאן שהקורא בתורה אוחז בתורה בשעת הברכה וקורא (בעל המנהיג והמרדכי). וארחות חיים כתב שצריך לאחוז בס"ת כדי להראות שכאילו קיבלה עכשיו מהר סיני, כמו שכתב הירושלמי א"ר יוסי בר בון כד סלקי לדוכנא לברוכי, האי מאן דבריך נקיט עמודא דתורה בידיה (מי שעולה לס"ת יחזיק את ס"ת) כמו שנאמר (דברים לא כו) "לקוח את ס"ת הזה" ובבראשית רבה (סוף פרשה ו) "לא ימיש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א,ח), מלמד שהיה ס"ת בידו של יהושע, שמילה "הזה" כוונתה למי שתופס את חפץ.

[9] א"ר אבהו דאמר קרא (דברים ה,כח) "ואתה פה עמוד עמדי", ואפילו לסמוך אסור, כדאיתא בירושלמי רבי ישמעאל בר יצחק על לבי כניתא (נכנס לביהכנ"ס) חזא לחד בר נש תרגם וסמיך לעמודא (ראה אדם שמתרגם את התורה ונסמך לעמוד), אמר ליה אסור לך כשם שניתנה באימה, כך אנו צריכה לנהוג באימה (ב"י). ומ"מ בדיעבד שקראה מיושב יצא ואין צריך לחזור ולקרות (מ"ב בס"ק א). ופעמים קריאת התורה ארוכה וא"א לקורא לראות את הכתב בראש הדף אלא ששוחה עצמו סמוך לס"ת, וע"י זה בא לסמיכה על השולחן, יש להתיר שהרי נראה לכל שאין סמיכה זו דרך גאווה (מ"ב בס"ק ה).

[10] מכיוון שהוא אמר "ברכו" (כדי שהקהל יברכו את ה') והוא לא ברך את ה', לכן הוא חוזר ואומר "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" כדי שלא להוציא את עצמו מהכלל (הרב רבי יהודה ברצלוני כתב בשם רס"ג וכ"כ רבינו יונה (שם ד"ה מכיוון) והרא"ש).

[11] בגמרא במסכת מגילה (כא:) תנא הפותח (העולה הראשון) מברך לפניה (לפני קריאתו) והחותם (העולה האחרון) מברך לאחריה (לאחר קריאתו). כלומר בכל שבעת העולים רק שנים מברכים, הראשון לפני הקריאה והאחרון בסוף הקריאה. וזה היה התקנה בהתחלה, אבל לאחר מכן תקנו שכל עולה מברך לפני ואחרי הקריאה משום הנכנסים (באמצע הקריאה שלא יאמרו שלא ברכו לפני קריאת התורה) והיוצאים (לפני סוף הקריאה, שלא יאמרו שלא ברכו בתורה לאחר הקריאה.

[12] ואע"פ שכבר בירך על התורה בבוקר קודם פרשת הקורבנות (בברכות השחר), חוזר ומברך "אשר בחר בנו" כשקורא בתורה, ולא הוי ברכה לבטלה, דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בציבור.

[13] צריך להמתין להם מכיוון שכולם צריכים לשמוע את קריאת התורה (מ"ב בס"ק יז).

[14] ראה הסבר בסעיף 4.

[15] פירוש תורת אמת היא התורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכנו היא תושב"ע דכתיב (קהלת יב,יא) "דברי חכמים כדורבנות וכמסמרות נטועים". התוס' (מו. סוד"ה כל הברכות) שואל מדוע הברכה האחרונה פותחת בברוך, מכיוון שהיא ברכה שסמוכה לברכה ראשונה (קריאת התורה אינה הפסק בין שתי ברכות כמו שמצאנו בברכות ק"ש ו"ברוך שאמר" וישתבח שהברכה השניה אינו מתחילה בברוך למרות שיש ביניהם ק"ש או פסוקי דזמרא), התוס' מתרץ שלפי שהיו רגילים שרק העולה הראשון מברך ברכה ראשונה והעולה האחרון מברך ברכה אחרונה, ויש הפסק גדול בין הראשון לאחרון לכן זה לא נחשב כברכה שסמוכה לחברתה, ולכן הברכה השניה מתחילה בברוך. ועכשיו שתקנו שכל עולה יברך שתי ברכות משום הנכנסים והיוצאים, נוסח הברכה השניה לא זזה ממקומה.

[16] משום כבוד ס"ת לא יניחה לבדה. והמנהג להמתין עד שמתחיל העולה הבא לברך, והמדקדקים חוששים שלא ישמעו את הקריאה כהוגן (כאשר יחזרו למקומים כאשר העולה הבא קורא בתורה) ולכן ממתינים עד שיסיים העולה הבא לקרוא ואז יורדים (מ"ב בס"ק כו).