סוגיות בחושן משפט ועניני הזמן – פסח – מאת הרב רון אל אהרון אב"ד ממונות נתיבות
אסתר היא הכתובת בבניין או אפילו בכל האזור למוצרי בישול ואפיה, שמה יצא לפניה כמומחית לכל עניני המטבח. אסתר לא הסתירה את סודותיה והייתה חולקת אותם בלב שלם ובשמחה עם כל מי שחפצה בכך, תמיד הייתה מדריכה בבישול ואפיה עד לתוצאה המוגמרת וכל זאת ללא תמורה. כולן גם ידעו שאם חסר להם דבר מה לאפיה, תמיד ניתן למצוא אצל אסתר. וגם אם השעה שתים עשרה בלילה והחניות סגורות אסתר תלווה או תשאיל להן בלב חפץ מוצר או אביזר לאפיה. רובן של השכנות עשו זאת בתום לב ובהזדמנות הראשונה דאגו להחזיר לאסתר את המוצר או האביזר שלקחו.
אבל…. הייתה שכנה אחת שצברה חובות בלי לשים לב, היא לא הייתה גזלנית חס ושלום ואפילו הייתה רושמת כל מוצר שלקחה, אבל בפועל היא לא החזירה. כל פעם שהייתה רוצה לקנות ולהחזיר לאסתר, הדבר נשכח מליבה.
ימי ערב הפסח הגיעו ואותה השכנה נתקלה ברשימת החובות שהיא חייבת לאסתר, היא החליטה לעשות לזה סוף, ומיד הלכה לחנות וקנתה את כל המצרכים שברשימה.
חברותיה שראו אותה התפלאו על כך שבערב הפסח היא קונה כל כך הרבה חמץ, ולתומם חשבו אולי יש לה אירוע לא ידוע, ולכן לא אמרו לה דבר.
והנה השכנה מתדפקת על דלתה של אסתר עם שקיות של מוצרי אפייה עמוסות לעייפה. אסתר הייתה נדהמת, ושאלה: מה כל זה? לתומה היא חשבה שזה שייך לאיזו שהיא חלוקה. אך השכנה הבהירה לה כי אלו כל החובות שהצטברו אצלה במהלך השנה והגיע הזמן להחזיר אותם.
אסתר ההמומה כמעט בלעה את לשונה מה היא תעשה עם כמויות של חמץ כאלו בערב הפסח ועל כן אזרה עוז ואמרה לשכנתה. אכן את חייבת לי את כל המוצרים האלו, אבל אני לא מוכנה לקבל אותם כעת כיוון שהתמהמהת עם חובות אלו תמתיני עד לאחר הפסח ואחרי הפסח תחזירי לי אותם!
כעת, השכנה הייתה במצב לא נעים, היא ניסתה להסביר לאסתר כי היא עשתה מאמץ מיוחד לצאת ולקנות. ובחנות לא יקבלו ממנה בחזרה את כל המוצרים האלו, וגם היא אינה חפצה להחזיק את כל מוצרי החמץ בביתה עד לאחר הפסח.
עם מי הדין ?
ראשית יש לציין שמדובר בהלוואה לכל עניין ודבר, טעות נפוצה היא להגדיר דין זה כהשאלה, שהרי יש הבדל ברור בין שואל ללווה, כאשר השואל מחזיר את אותו חפץ שלקח מחברו בשאלה, מה שאין כן בהלוואה שניתנה להוצאה ויכול הלוה להחזיר אפילו חפץ אחר ממה שלקח, משום שהחפץ שלווה היה מיועד לשימוש בלתי חוזר. (אם כי אין מניעה שיחזיר את אותו חפץ שלקח).
עניין החילוק בין השאלה להלוואה מובא בכמה מקומות במשנה במסכת שבת (קמח,א) : שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני. ובגמרא: אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני? אמר ליה: השאילני – לא אתי למיכתב, הלויני – אתי למיכתב. בשבת כיון דהשאילני הוא דשרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה – מינכרא מילתא, ולא אתי למיכתב. וכן פסק בשו"ע או"ח (שז,יא): השואל דבר מחבירו לא יאמר לו: הלויני, דמשמע זמן מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב; אלא יאמר לו: השאילני.
ובעיקר הדין האם ניתן להחזיר חוב של הלוואה בעל כורחו של המלווה. מקור הדין נלמד בגמרא בבא קמא (קיח,א) משנה: הגוזל את חבירו, או שהלוה הימנו, או שהפקיד לו בישוב – לא יחזיר לו במדבר, על מנת לצאת במדבר – יחזיר לו במדבר.
ובגמרא: ורמינהו: מלוה משתלמת בכל מקום, אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן! אמר אביי, ה"ק:
מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום, אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן.
דהיינו כאשר אדם לוה כסף מחברו והגיע זמן הפירעון הוא חייב לשלם לו דווקא כדוגמת המקום שלווה, דהיינו בעיר שהוא מקום המשתמר. וע"כ לא יכול להחזיר לו במדבר שאינו מקום משתמר. אמנם זו זכותו של המלווה להחליט אם לקבל או לא משום הכתוב : " עבד לוה לאיש מלוה" . א"כ נוכל לכאורה ללמוד לנידון שלנו שהשכנה אינה יכולה להחזיר את חוב החמץ בערב הפסח שדומה למקום שאינו משתמר.
אלא שיש לחלק משום שבשו"ע חו"מ (עד,א) הביא דין זה להלכה והוסיף וז"ל : אם הלוה רוצה לפורעו במדבר, אם ירצה המלוה לא יקבל ממנו עד שיגיע לישוב, מאחר שהלוהו בישוב. ומיהו בכל מקום ישוב יכול לכופו לקבל, אפילו אינו מקום המלוה ולא מקום הלוה ולא מקום שהלוהו, אפילו יש כמה מדברות קודם שיגיעו למקומו.
הרי שעיקר הקפידא שלא להחזיר הלוואה בעל כרחו של הלווה הינה מטעם שאינו מקום המשתמר כרגע בשעת הפרעון. אבל אם כרגע בשעת הפרעון הוא מקום המשתמר ורק אחר כך יכול לבוא היזק, יכול הלוה לכוף את הלווה לקבל את חובו, שהרי בשו"ע כתב אפילו יש כמה מדברות עד שיגיע למקומו.
יתירה מכך כתב הש"ך (שם ס"ק ה) בשם השלטי גבורים, אם הלוה מצא למלוה חוץ לעירו במקום ישוב, ורוצה לפרוע למלוה מעות שאינן ניתנים להוצאה בעירו רק שם במקום שרוצה לפרעו, והלוהו מטבע סתם בלי שום תנאי רק שיתחייב לשלם לו מטבע, נראה דודאי צריך לקבלם כיון דבאותו מקום דמצי לפורעו המטבע ההוא ניתן להוצאה, וכן כל כיוצא בזה, ע"כ.
ובוודאי כל זמן שלא הגיע זמן איסור הנאה מחמץ בפועל אין כל מניעה לקבלו ולהשתמש בו או למכרו במכירת חמץ ונחשב הדבר שניתן להוצאה באותו מקום כפי שביאר הש"ך. וגם אם אסתר אינה סומכת על מכירת החמץ אין זה אלא דבר שיבוא לאחר זמן וגם אין זה מעניינה של מי שמחזירה את החוב. מבחינתה הפרעון הוא טוב וראוי לזמנו.
אלא שיש להעיר ע"פ הגמ' בגיטין עד,ב : כאשר הקונה בית בבתי ערי חומה שדין המוכר לגאול במשך שנה תמימה. היה הקונה נטמן יום שנים עשר חדש, כדי שיהא חלוט לו, התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו ללשכה, ויהא שובר את הדלת ונכנס, ואימתי שירצה הלה יבוא ויטול את מעותיו. ומסיקה הגמ': מזה שהוצרך הלל לתקן שנתינה בעל כורחו נחשבת נתינה, משמע, שבשאר דברים נתינה בעל כורחו לא נחשבת נתינה.
והקשו בתוס' אם עיקר הדין שנתינה בע"כ אינה, א"כ מדוע היה הקונה צריך להיטמן מפני המוכר? וי"ל דבפניו לא היה יכול להעיז מלוה מלקבלם כדי שיהיה הבית שלו וגם אם היה בפניו יכפוהו בי"ד לקבלם בעל כרחו. עוד הקשו ע"פ מה שלמדנו בגמ' ב"ק (לעייל) הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע דבישוב יחזיר לו אפילו בעל כרחו. א"כ מה היה צריך הלל לתקן, יכול היה המוכר לתת לו פדיון הבית בעל כורחו דהיינו ע"י עדים או בי"ד? וי"ל בכל מקום שאמרנו נתינה בע"כ מועילה דוקא שאין המלוה מפסיד בקבלת הפרעון אבל הכא דע"י הפרעון צריך להחזיר הבית יש הפסד אין מתינה בע"כ מועילה.
ע"פ דברים ההלו יש לדון אם אסתר מפסידה בקבלת מוצרי החמץ בסמוך לפסח, ובפשטות אין היא מפסידה ויכולה השכנה לתת לה את המוצרים בע"כ. אלא ממידת דרך ארץ אין ראוי שתעשה כן ותעמוד על הדין כדי שלא תמנע אסתר מלהלוות לה או לאחרות