לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י"ז אלול תשע"ט

מסכת כריתות דף כ"ז

דף כ"ז ע"א

מעל בשתי סלעים של אשם כמה פעמים עד שיעלו החומשים לשתי סלעים – נסתפקו בגמרא אם יכול ליקח מהן אשם לחובתו או לא. בין לצד שאדם מתכפר בשבח הקדש, כגון שלקח איל בסלע ועמד על שתים, היינו משום שטרח בו, אבל כאן שלא טרח בו אינו מתכפר, ובין לצד שאינו מתכפר בשבח הקדש, היינו משום שבשעת הפרשה לא היה אלא סלע, אבל כאן שהפריש שתי סלעים לשם אשם שמא מתכפר.

לקח איל בסלע, ופטמו והעמידו על שתים – אם החסיר מממונו עוד סלע לפיטומו, יצא וא"צ להשלים כלום. ואם החסיר לפיטומו רק שלשה זוזים, מן התורה יצא וא"צ להשלים כלום, שאדם מתכפר בשבח הקדש, אבל מדרבנן צריך להשלים מביתו תשלום הסלע והיינו זוז רביעי, גזירה שמא יאמרו איל פחות משתי סלעים מכפר.

למסקנת הגמרא אדם מתכפר בשבח הקדש – ולפיכך אם היה האיל יפה בשעת הפרשה יפה סלע, ובשעת כפרה יפה שתי סלעים – יצא (ע"פ גירסת רש"י).

ולד תודה ותמורתה, וכן המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה – אין טעונה לחם. ודוקא לאחר כפרה, שכבר הקריב את אמו ויצא ידי נדרו, אבל לפני כפרה יקריב את הולד במקום אמו לחובת נדרו, וטעון לחם. שאדם מתכפר בשבח הקדש, ולפיכך מתכפר בוולד.

בהמה של שני שותפין, הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה – קדושה ואינה קריבה, ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה. ולמדנו מזה שבעלי חיים נדחין, ושקדושת דמים מדחה, ושיש דיחוי בדמים.

הוזלו טלאים בעולם ואינו מוצא איל לאשם אלא בפחות משני סלעים – למסקנת הגמרא אין לו תקנה.

מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה – כגון זב וזבה ויולדת ומצורע שכפרתן מעכבתן מן הקדשים, שמא יוזלו טלאים, ואין להן תקנה לאכול בקדשים. והקשו על זה שא"כ חטאת חלב ינתן לה קצבה, שהרי באה לכפרה ולא להתיר בקדשים. וכן אשם נזיר יהא לה קצבה, שאין לך דבר שבא לבטלה אלא אשם נזיר, וכיון שבא לבטלה למה לא ינתן לה קצבה.

דף כ"ז ע"ב

המפריש חטאתו ומת – לא יביאנו בנו תחתיו. שנאמר 'קרבנו', בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא בקרבן אביו. בין כשהפרישה אביו על עבירה קלה כגון נדה וחלב שאין בהן מיתת ב"ד, והבן מביאה על החמורה, ובין להיפך, ואפילו כשהפרישה האב על הקלה והבן מביאה על הקלה, או שהפרישה אביו על החמורה וגם הבן מביאה על החמורה. ואפילו אם הפריש אביו מעות, אינו יוצא בהן בין מן הקלה על החמורה ובין להיפך, וכן מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה.

לא יביא חטאת מחטא אל חטא, אפילו הפריש על חלב שאכל אמש – לא יביאנה על חלב שאכל היום, שנאמר 'קרבנו על חטאתו', עד שיהא קרבנו לשם חטאתו. בין בבהמה שהפריש לעצמו, אפילו מעבירה קלה על הקלה או מן החמורה על החמורה. ואפילו במעות שהפריש לעצמו לא ישנה אותם מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה או מן החמורה על הקלה ומן הקלה על החמורה, ואע"פ שיכול למעול בהן ולהוציאן לחולין, לא ישנה אותן לכתחילה לשם קרבן אחר.

אין אדם מגלח נזירותו על בהמה שהפריש אביו לנזירותו, אבל אדם מגלח נזירותיו על מעות שהפריש אביו בזמן שהן סתומים, שלא פירש אלו לקנות חטאת ואלו לקנות עולה, ולא בזמן שהן מפורשין.

מביאין מהקדש כשבה שעירה – שאם הפריש מעות לקנות כשבה לחטאתו אם רצה יקח מהן שעירה. וכן מהקדש שעירה מביאין כשבה.

וכן מביאין מהקדש כשבה או שעירה, תורין ובני יונה, ומהקדש תורין ובני יונה מביאין עשירית האיפה. כיצד? הפריש מעות לכשבה או לשעירה, והעני, יביא מהן עוף, והשאר חולין. העני יותר, יביא עשירית האיפה. הפריש מעות לעשירית האיפה, והעשיר, יביא עוף. העשיר יותר, יביא כשבה או שעירה.

ולמדנו זאת ממה שנאמר בקרבן עולה ויורד אצל כשבה ושעירה 'מחטאתו', ומשמע מקצת חטאתו, כלומר אם העני יביא עוף ממקצת דמים הללו, וכן נאמר אצל עוף 'מחטאתו', לומר שאם העני יביא במקצת מדמי עוף עשירית האיפה אע"פ שאינו ממין דמים. ואצל עשירית האיפה נאמר 'על חטאתו', שמשמע שאם העשיר יוסיף על הדמים הללו ויביא עוף, או אם העשיר יותר יביא כשבה או שעירה. ונאמר אצל עשירית האיפה ולא אצל עוף, כדי ללמד שאפילו מעשירית האיפה שהוא מיני קמחים מביא עוף שהוא מיני דמים.

הפריש כשבה או שעירה ונסתאבו – אם רצה יביא בדמיהן עוף, כגון אם העני. אבל אם הפריש עוף ונסתאב, לא יביא בדמיו עשירית האיפה, שאין לעוף פדיון.

*************