
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי ז' אדר תשע"ח
מסכת עבודה זרה דף ל"ח
דף ל"ח ע"א
י"א בשם רב שכל הנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי גויים. וי"א בשמו שכל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי גויים. ונפ"מ לדגים קטנים ופטריות ודייסא, שללשון ראשון אין בהם משום בישולי גויים לפי שאין נאכלים חיים, וללשון שני יש בהם לפי שאין עולים על שולחן מלכים.
דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גויים – שנאכלים חיים מחמת מלחן. ואם צלאן הגוי, סומך ישראל עליהם משום עירובי תבשילין. ואם טיגן במורייס שומן דגים עם קמח, אסור, שהקמח עיקר והוא אינו נאכל חי.
גוי ששרף ראש בהמה כדי להעביר את השיער – מותר לאכול מראש אזנה, שלא נתכוין לבשל. וכן אם הצית את האור באגם ולא היו שם אלא חגבים טהורים ונתבשלו, מותרים, שלא נתכוין אלא לגלות את האגם. ואם היו שם טמאים וטהורים ואינו מבחין אם היא טהור או טמאה, אסור גם אם הציתה ישראל.
ישראל שהטמין דלעת חיה בתנור, והשליך גוי יתד לתנור והוסק התנור, ונתבשלה הדלעת – מותרת, ואע"פ שנתכוין הגוי לחזק את היתד באור אין זה בישול.
ישראל שהניח בשר על גבי גחלים, ובא עובד כוכבים והפך בו – אם בלא היפוכו היה מתבשל, אפילו אם היה מתבשל בשתי שעות, ועל ידי היפוכו יתבשל בשעה אחת, מותר, שאין איסור בקירוב בישול. אבל אם לולא היפוכו לא היה מתבשל, אסור.
גוי שהשליך מאכל מן הסל לתנור – אם כבר התבשל תחילה כמאכל בן דרוסאי מותר, ואם לאו אסור.
דף ל"ח ע"ב
גוי שהניח את הקדירה על האור והפך בה ישראל – או שהניח ישראל והפך הגוי, מותר, ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים. וכן גוי שהסיק את התנור ואפה ישראל, או שהסיקה ישראל ואפה הגוי, או שהסיק הגוי את התנור ואפה, וישראל חיתה בגחלים, מותר.
דג שמלחו גוי – לחזקיה מותר שאין זה בישול, ולרבי יוחנן אסור שזהו בישולו. ביצה שצלאה גוי – לבר קפרא מותרת לפי שהגוי לא נגע באוכל, ולרבי יוחנן אסורה. ולרב דימי התירו חזקיה ובר קפרא בשניהם, ורבי יוחנן אסר. ר' חייא פרוואה התיר לריש גלותא ביצה צלויה הואיל ושנים מתירים נגד רבי יוחנן, ואין דבריו של אחד במקום שנים, ורב זביד פסק להם בשם רב כרבי יוחנן, והשקוהו כוס של חומץ ונפטר.
קפריסין (שומר של צלף) וקפלוטות (כרתי) שבישלם גוי – מותרים, לפי שנאכלים חיים. וכן מים חמין וקליות, שלא נשתנו מברייתם על ידי האור.
'מטליא' של גוי מותרת. ונקראת גם 'פשליא' או 'שיעתא', ששורים בפושרים זרע כרפס ופשתן ותלתן עד שצומחין, ושורין פיסת חרסית בכלים חדשים, ומדבקים בו את הצמחים, ונכנסים לבית המרחץ, ועד שיוצאים הוא מלבלב ואוכלים ממנו, ונתקררים משיער הראש עד צפרני הרגלים. וי"א שהם דברי כזב, וי"א שעושים אותם בדברי לחש של כשפים.
פסולת של תמרים, שעשו ממנה שכר של עובדי כוכבים שהוחמו במים חמין – אם נעשה ביורה קטנה שראש של ציפור דרור אין נכנס לתוכה מותר. וביורה גדולה, י"א שאסור, כי נותן טעם לפגם אסור, וי"א שמותר שנותן טעם לפגם מותר.
שמן מבושל של גויים – לרב ששת אסור. ולרב ספרא מותר, שאם עירבו בו יין היה מסריח, ואם משום בישולי גויים הרי נאכל חי, ואם משום גיעולי גויים הוא נותן טעם לפגם.
תמרים שבישלו גויים – מתוקים מותרים, שהרי נאכלים חי. מרים אסורים, שאינם נאכלים והבישול ממתקן. וגם בינונים שנאכלים חיים על ידי הדחק, אסורים.
שתיתאה – והוא תבשיל העשוי מקמח קליות – ללשון ראשון, של חטים ושעורים מותר, ושל עדשים בחומץ אסור, ושל עדשים במים לרב מותר, ולאבוה דשמואל ולוי אסור גזירה שמא יתירו בחומץ. וללשון שני של עדשים אפילו במים אסור, ומחלוקת בשל חטים ושעורים אם גזרו עליו אטו של עדשים. ואין חוששים לדברי אבוה ושמואל ולוי.
כבשין שדרכן לתת בתוכן יין אסורים באכילה ומותרים בהנאה – ואם ידוע שנתן לתוכם יין, לחזקיה אסור גם בהנאה, ואין דומה למורייס שמותר בהנאה משום שהיין שבו אינו עשוי אלא להעביר את הזוהמא, אבל בכבשין הוא עשוי למתק טעמו. ולרבי יוחנן אפילו בידוע מותר בהנאה, גם לרבי מאיר שאוסר מורייס בהנאה, שאין ממשו ידוע שאוכלים את הירק ולא את הרוטב.
*************