לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי י' טבת תשע"ח

מסכת שבועות דף ל'

דף ל' ע"א 

 

 

פרק רביעי – שבועת העדות

שבועת העדות – נוהגת רק בראויים להעיד, שנאמר 'והוא עד', ולכן נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים לבעלי הדין ולא בקרובים, בכשרים לעדות ולא בפסולים. ואינה נוהגת אלא בראוים להעיד (יתפרש להלן לא. מה בא להוסיף).

לרבי מאיר אם נשבע העד מפי עצמו – חייב בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין. ואם היה מושבע מפי אחרים, אינו חייב עד שיכפור בב"ד. ולחכמים – בין מפי עצמו ובין מפי אחרים דווקא בבית דין.

חייבים קרבן עולה ויורד על זדון השבועה, ועל שגגתה עם זדון העדות – שמזידים בידיעת העדות, ושוגגים בחיוב הקרבן. אבל אם היו שוגגים לגמרי, שסברו שאין יודעים לו עדות ואחר כך נזכרו, פטורים, שאנוסים הם.

'ועמדו שני האנשים' – בעדים הכתוב מדבר, ללמדך שאנשים כשרים לעדות ולא נשים. ואין לומר שהכוונה לבעלי הדין: א. שהרי הם מוזכרים בהמשך 'אשר להם הריב', ב. שהעדים שנים, אבל בעלי דינים לפעמים הם יותר, ג. שהרי גם נשים באים לדון. ואם תפרוך שכל הפסוק בבע"ד, ו'שני' – היינו תובע ונתבע, ו'אנשים' היינו מפני שאין רגילות לנשים לבא לדון – למד בגזירה שוה 'שני' מהנאמר להלן 'על פי שני עדים'.

מצוה לבעלי דינים שיעמדו – שנאמר 'ועמדו שני האנשים'. ולר' יהודה אם רצו להושיב את שניהם מושיבים, ואין איסור אלא שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך.

מ'בצדק תשפוט עמיתך' – למדנו: א. שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. ב. הוי דן את חבירך לכף זכות. ג. עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה, שאם באו שני דינים לפניך ואחד מהם של תלמיד חכם – פסוק אותו תחלה.

רב יוסף שלח להודיע לרב נחמן שעולא שבא לפניו לדון הוא 'עמית בתורה ובמצוות' – והבין שכוונתו שיקדים דינו, או שאם הדין תלוי ב'שודא דדייני' ראוי לזכותו.

דף ל' ע"ב 

לא נחלקו ר' יהודה וחכמים אלא בבעלי דינים, אבל עדים דברי הכל בעמידה. וגם בבעלי דינים לא נחלקו אלא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינים בעמידה.

אשתו של רב הונא באה לדין לפני רב נחמן – ורצה לקום מלפניה מפני שהיא אשת חבר היא, אך חשש שיסתתמו טענותיו של בעל דינה, ולכן ביקש ממשרתו שיפריח עליו אווז ויצטרך לקום, וישב כמי שמתיר נעליו, שאינו עומד ואינו יושב, ואמר בקיצור 'איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב'.

תלמיד חכם ועם הארץ שבאים לדין – מושיבים את התלמיד חכם, שעשה דכבוד התורה דוחה העשה ד'ועמדו'. ואומרים גם לעם הארץ שב, ואם עומד אין מקפידים בכך. וגם אם נתישב והעמידו שליח בית דין, לא אכפת לנו – שיתלה שעשה השליח מדעתו. ולא יקדים התלמיד חכם לישב לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו, שנראה כמסדר לפניו טענותיו. ואם הוא רבו ויש לו זמן קבוע ללמוד עמו – מותר.

תלמיד חכם שיודע עדות לחבירו וזלזול הוא לו לילך לבית דין קטן ממנו – בדיני ממונות, אין צריך להעיד, כדדרשו לגבי השבת אבידה מ'והתעלמת'. אבל באיסור, כגון להעיד על אשה שבעלה חי – אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', וכל מקום שיש חלול ה' אין חולקין כבוד לרב.

מן הכתוב 'מדבר שקר תרחק' למדנו: א. שלא יעשה הדיין סניגרון לדבריו – שאם לבו נוקפו לומר שטועה בדין, ובוש לחזור, לא יחזיק להביא ראיות להעמיד דבריו. ב. שלא ישב תלמיד בור לפניו לישא וליתן בדין עמו – שלא יטעהו. ג. כשיודע על חבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע שחבירו גזלן – לא יצטרף עמו אע"פ שהעדות אמת. ד. אם למד מתוך דברי העדים שהדין מרומה – לא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהא קולר תלוי בצוואר עדים.

*************