לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ט"ז חשון תשע"ח

מסכת סנהדרין דף קי"ב

דף קי"ב ע"א

הודחו רוב העיר מאליהם – איבעיא אם דינם כעיר הנידחת, או שמא דווקא 'וידיחו' ולא שהודחו מאליהן. ואין להוכיח מהדין שאם הדיחוה נשים וקטנים אין זו עיר הנידחת – שאפשר דווקא שם שנמשכים אחר אלו, אך כשנמשכים מאליהם גרע.

פסק דינם של אנשי עיר הנידחת: לרב יהודה: דנין וחובשים כל אחד, ואם נמצא רוב דנים כעיר הנידחת. לעולא ולר' יוחנן: אין מענים את דינם, אלא דנין וסוקלין עד שיהא רוב. לריש לקיש: מרבים בתי דינים לעיין בדין כולם ביום אחד, ואם נמצאו רוב מעלים אותם לב"ד הגדול שבירושלים לגמור דינם – שנאמר 'והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא' – איש ואשה אתה מוציא לשעריך, ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך.

החמרת והגמלת העוברת בעיר: להיות 'יושבי העיר' בעיר הנידחת – מששהו ל' יום. להיות 'אנשי העיר' להשתתף בצרכי העיר – משידורו י"ב חודש. וכן לענין נודר תלוי אם נדר מ'בני העיר' – אלו שדרים בה י"ב חודש, או מ'יושבי העיר' – ל' יום.

'החרם אותה' – פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה. 'ואת כל אשר בה' – לרבות נכסי צדיקים שבתוכה, שממונם גרם שידורו בתוכה לפיכך יאבד. 'שללה' – ולא שלל שמים. 'ואת כל שללה' – לרבות נכסי רשעים שחוצה לה, ודווקא בנקבצים לתוכה (שקרובים לעיר, שהיו פעם בתוכה).

פקדונות של אנשי עיר אחרת המופקדים בעיר הנידחת – מותרים אף שהם באחריות אנשי העיר.

בהמה חציה של עיר הנידחת וחציה של עיר אחרת – אסורה, שאין לה היתר אלא בשחיטת כולה, וסימן של עיר הנידחת אין בו שחיטה אלא מיתה. אך עיסה משותפת מותרת – שהרי היא מתחלקת.

שחיטת בהמת עיר הנידחת – איבעיא אם מועילה לטהרה מטומאת נבילה, או כיון שנאמר 'לפי חרב' גם השחיטה הרי היא כמיתה.

שיער אנשי עיר הנידחת המחובר לגוף – ודאי לא נאסר, שנאמר 'תקבץ ושרפת', מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, וזה מחוסר גם תלישה. פאה נכריתשל צדיקות: אם קשור לגופה – כגופה ומותר. תלוי על היתד – איבעיא אם נשרפת כנכסי צדיקים שבתוכה, או שהוא כלבושה שאינו נשרף.

עיר שאין לה רחוב – לר' ישמעאל: אינה נעשית עיר הנידחת, ש'רחובה' מעיקרא משמע. לר' עקיבא: 'רחובה' משמע גם השתא, ועושים לה רחוב.

 

דף קי"ב ע"ב

קדשי מזבח שבעיר הנידחת:

לתנא קמא: לר' יוחנן – ימותו, משום זבח רשעים תועבה. לריש לקיש: אשמות – ירעו עד שיסתאבו ויפדו ויפלו דמיהם לנדבה, שרק על זבח הרשעים עצמו נאמר 'תועבה'. חטאות – ימותו, כדין חטאת שמתו בעליה. קדשים קלים – ימותו, כר' יוסי הגלילי שממון בעלים הם. (ולכו"ע בכור ומעשר בעלי מום בסייף, שממון בעלים הם, ודלא כר' שמעון לפירוש רבינא).

לר' שמעון: 'בהמתך' – ולא בהמת בכור ומעשר. לרבינא – בבעלי מומים, ואף שהם ממון בעלים גמור, מותרים כיון שאין נאכלים בתורת 'בהמתך' אלא בתורת בכור ומעשר. לשמואל – כל קדשים קלים כדין קדשי קדשים, שאינם ממון בעלים ונתמעטו מ'שללה' ולא שלל שמים (ודלא כת"ק לפירוש ריש לקיש), אך רק הקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום נתמעט משם, אך בכור ומעשר תמים שאם נעשו בעל מומים אינם צריכים פדיון נתמעטו מ'בהמתך'. אך אם הם בעלי מומים – הרי הם ממונו ונהרגים בסייף, ודלא כרבינא.

קדשי בדק הבית שבעיר הנידחת – יפדו. מעשר שני וכתבי הקדש – יגנזו. לרבי שמעון: שללה – פרט לכסף הקדש וכסף מעשר.

תרומה שבעיר הנידחת: ביד כהן – תירקב. ביד ישראל – תינתן לכהן שבעיר אחרת.

עיסה של מעשר שני: לר' מאיר פטורה מ'חלה', שממון גבוה הוא, לחכמים חייבת, שממון הדיוט הוא. לרב חסדא היינו דווקא בירושלים, אך בגבולים לכו"ע פטורה (כיון שאסורה באכילה קודם פדיון הרי היא ממון גבוה, או משום שאין לה היתר אכילה בשעת גלגול לא חל עליה חיוב).

עשרה דברים נאמרו בירושלים – ואחת מהם שאינה נעשית עיר הנידחת.

מעשר שני שנכנס לירושלים – אסור להוציאו, והיינו מדרבנן, אך לא גזרו רק כשמחיצות קיימות, ולכן אם נפלו המחיצות מותר להוציאו. נטמא – פודים אותו אפילו בירושלים, שנאמר 'לא תוכל שאתו' – לאכלו (כאמור 'וישא משאות מאת פניו').

לקוח בכסף מעשר שנטמא – לחכמים יפדה, לר' יהודה יקבר.

לדברי רב חסדא הנ"ל לענין עיסת מעשר שני – מעשר שני של עיר הנידחת שמחוץ לירושלים מותר, משום שלל שמים, ומה ששנינו שיגנז היינו שכבר היה בירושלים, ואמנם כל זמן שמחיצות קיימות מותר, כיון שקלטוהו מחיצות שבירושלים, אלא מדובר שנפלו המחיצות, וכיון שמותר להוציאו הרי הוא בכלל עיר הנידחת, אלא שאינו נשרף אלא נגנז.

*************