לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"א אייר תשע"ח

מסכת זבחים דף כ"ג

דף כ"ג ע"א 

לזקני דרום כהן טמא שרץ שעבד עבודתו פסולה, אבל טמא מת, מתוך שמרצה בציבור לכתחילה, מרצה גם ביחיד בדיעבד – ואין למדים טמא שרץ מטמא מת בק"ו, שהכהנים המכפרים דינם כמתכפרים, וכמו שהציבור מתכפרים רק בטומאת מת ולא בטומאת שרץ, שלשיטתם שוחטים וזורקים קרבן פסח על טמא שרץ, ואם כן ציבור אינם מקריבים בטומאת שרץ, כיון שיחיד לא נדחה לפסח שני, כך גם כהן המכפר מרצה בציבור בטומאת מת ולא בטומאת שרץ.

ריש לקיש השיב על זקני דרום – שכח מתכפרים מרובה על כח מכפרים, שבעלים טמא שרץ שולח קרבנו וכהן טמא שרץ אינו מרצה, טמא מת שאם המתכפר טמא מת אינו שולח קרבנו ונדחה לפסח שני, ק"ו שלא ירצה כהן טמא מת. והשיבו שלזקני דרום טמא מת משלח פסח ראשון, ולא נדחה לשני אלא למצוה. ולא הוקשו אוכלים למנויים, ולא נאמר 'איש לפי אכלו' אלא למצוה. ועדיין השיב על זקני דרום, כי יש ללמוד בק"ו שבעלים טמא שרץ שולחים לכתחילה ואע"פ כן כהן טמא שרץ אינו מרצה, טמא מת שאינו שולח אלא בדיעבד, ק"ו שהכהן לא ירצה.

מה ששנינו שהציץ אינו מרצה על טומאת הגוף בקרבן פסח – לזקני דרום עולה על כהן טמא שרץ, אבל אם נטמאו בעלים אפילו במת, מרצה בדיעבד. וכן מה ששנינו בסיפא שניטמא טומאת התהום הציץ מרצה, עולה על כהן שנטמא בטומאת התהום של שרץ. ומה שאמר רבי חייא שאין ציץ מרצה על טומאת התהום רק למת, בא למעט טומאת התהום של זיבה. ורמי בר חמא מפרש המשנה על טומאת בעלים, וסובר שאין פסח מרצה אם נטמא בעלים במת. ומשום כך נסתפק אם כהן המרצה בקרבנותיהם הותרה לו טומאת התהום או לא.

דף כ"ג ע"ב 

'ונשא אהרן את עון הקדשים' – אין לפרש עון פיגול שנאמר 'לא יחשב', וכן עון נותר שנאמר 'לא ירצה', אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור. יש שהוכיחו מכאן לזקני דרום שהרי בציבור הותרה בטומאת מת, ומשמע שהציץ מרצה על בעלים בטומאת מת. ורמי בר חמא מיישב שמרצה על טומאת שרץ, ואע"פ שבציבור לא הותרה אלא במת, שם טומאה בעולם.

ויש מסייעים מכאן לרמי בר חמא, שמשמע שמרצה על עון קדשים שהקרבן נטמא ולא על עון מקדישים שהבעלים נטמאו – ומדובר בטומאת מת שהותרה בציבור, ולמדנו שאינו מרצה על בעלים שנטמא במת. וזקני דרום מיישבים שעולה על טומאת מקדישים של שרץ, ושם טומאה בעולם.

יושב מחלל עבודה – שנאמר 'לעמוד לשרת', לעמידה בחרתיו ולא לישיבה. וכשהוא אומר 'העומדים', שינה עליו הכתוב לעכב.

ערל אונן ויושב שעבדו אינם במיתה אלא באזהרה – ואין למדים יושב מזר שחייב מיתה, שמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים הם שני כתובין הבאין כאחד על חיוב מיתה ואין מלמדים. ולסובר שמלמדים שתויי יין הוא כתוב שלישי, ושלשה לדברי הכל אין מלמדים.

*************