
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון כ"ג חשון תשע"ח
מסכת מכות דף ז'
דף ז' ע"א
עדי הלוואה הקרובים לערב – רב פפא סבר להכשירם, כיון שאינם קרובים ללווה ולמלוה. ואמר לו רב הונא בריה דרב יהושע שיש לפוסלם, הואיל ואם אין ללווה גובים מהערב.
כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד של פלוני ופלוני ופלוני עדיו – הרי זה יהרג. אמנם אם נגמר דינו בחוץ לארץ ועתה הוא בארץ ישראל – סותרין את דינו, שמא יצא זכאי מפני זכותה של ארץ ישראל.
נגמר דינו וברח ובא לפני אותו ב"ד – אין סותרין את דינו, אף שגמרו דינו בחוץ לארץ ועתה הוא בארץ ישראל.
סנהדרין ההורגת אחד בשבוע – נקראת 'חובלנית'. לרבי אליעזר בן עזריה אם הורגת אחד לע' שנה – וספק אם כוונתו שאז כבר נקראת חובלנית, או שזה עדיין כאורח ארעא.
סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ – שנאמר 'והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם', ו'בשעריך' מלמד שבשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל ופלך ובכל עיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ולא בכל עיר.
רבי טרפון ורבי עקיבא אמרו: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. שהיו שואלים עדים על רוצח: בדקתם שלא היה הנהרג טריפה? ואם תמצא לומר שלם היה שמא במקום סייף היה נקב. ועדים על בועל את הערוה שאלו: ראיתם כמכחול בשפופרת? רשב"ג אומר: אם היו נוהגים כן הרי הם מרבים שופכי דמים בישראל. ודי במנאפים שיעידו שנראו כמנאפים.
הדרן עלך כיצד העדים
דף ז' ע"ב
פרק שני – אלו הן הגולין
אין גולה אלא ההורג בשוגג בדרך ירידה ולא בדרך עליה – שנאמר 'ויפל עליו וימות', עד שיפול דרך נפילה. ולכן במעגילה שנפלה והרגה חייב רק כשעיגל בה ולא כשמשכה, ובחבית – דווקא כששלשלה ולא כשדלה בה, ובנפל מסולם והרג – דווקא בשעת ירידתו ולא בעלייתו.
'בשגגה' – פרט למזיד והיינו אומר מותר, וס"ל שאינו אנוס אלא קרוב למזיד. 'בבלי דעת' – פרט למתכוין להרוג בהמה או כותי או נפל, והרג ישראל בן קיימא. 'אם בפתע' – פרט לקרן זוית. 'בלא איבה' – פרט לשונא.'הדפו' – שדחפו בגופו בלא כוונה.'או השליך עליו' – להביא ירידה שהיא לצורך עליה שדינה כירידה.'בלא צדיה' – פרט למתכוין לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר. 'ואשר לא צדה' – פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע.
'ואשר יבא את רעהו ביער' – מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, ולא בחצר של בעל הבית.
קצב שהיה מקצב והרג בשוגג – דרך עליה פטור, דרך ירידה [אף לצורך עליה] חייב, ולכן: השפיל זרועו לפניו כדי להרים בכח – הרג בהשפלתו חייב, הרג כשהרים בעלייתו לאחוריו פטור. הרים ידו בכח והשפילה לאחוריו וחזר והגביהה להכות לפניו – הרג בהשפלתו דרך אחוריו חייב, הרג בהגבהתו פטור.
רב אבהו הסתפק בעולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו והרגה – אם הולכים אחר האדם והוא עסוק בעליה ואינו גולה, או שהולכים אחר השליבה הנדחקת כלפי מטה וגולה. ופשט ר' יוחנן שהיא כירידה לצורך עליה וגולה.
הביאו לענין שליבת הסולם ברייתא שפטור וברייתא שחייב – אין צריך לומר שנחלקו בספיקו של רב אבהו אלא יש לומר: א. לענין גלות פטור כיון שהיא עליה, ומה ששנינו 'חייב' היינו לענין תשלום נזקין, שבזה אין חילוק בין עליה לירידה. ב. כשהשליבה התליעה הרי היא נכפפת כשעולים עליה ולכן הוי 'ירידה' וחייב, וכשלא התליעה הוי 'עליה' ופטור. ג. אם היא מהודקת הוי 'עליה' ופטור, ואם אינה מהודקת אף שאינה מתולעת יש בזה 'ירידה' וחייב.
נשמט הברזל מקתו והרג – לרבי אינו גולה, לחכמים גולה. נהרג ע"י העץ המתבקע – לרבי גולה, לחכמים אינו גולה.
טעמו של רבי: וכי נאמר 'ונשל הברזל מעצו'? והלא לא נאמר אלא 'מן העץ', והיינו משום שיש אם למסורת ונכתב 'ונישל'. וחכמים סוברים יש אם למקרא, ונקרא 'ונשל' (בקמץ). ואמנם גם רבי סובר שיש אם למקרא, ולכן הוסיף: ועוד, מה עץ הנאמר למעלה – 'לכרות העץ', היינו העץ המתבקע, אף עץ האמור למטה – 'מן העץ', היינו המתבקע.
רבי ורבי יהודה בן רועץ ובית שמאי ורבי שמעון ורבי עקיבא – סוברים יש אם למקרא.
הזורק רגב אדמה על תמרים שבדקל ונפלו התמרים והרגו – באנו למחלוקת רבי ורבנן, שאין אומרים שהרגב הוא כח ראשון והתמרים הם כח שני, אלא הרגב כגרזן והתמרים כעץ המתבקע, ולכן לרבי גולה. אבל זרק הרגב על העץ, והעץ הכה את אשכול התמרים ונפלו והרגו – הרי זה כח כוחו ואף לרבי אינו גולה.
*************