
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון כ' טבת תשע"ח
מסכת שבועות דף מ'
דף מ' ע"א
'דינר זהב לי בידך', 'אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה' – חייב. לרב: כשתבעו שוה, ומשום שכל דין מטבע אחת, שאף הקטנה שבהם יש בה דין הודאה. לשמואל: כשתבעו בדינר מטבעות, שכל המטבעות חשובים מין אחד ויש כאן הודאה ממין הטענה.
שיעור שתי כסף אינו אלא במודה במקצת, אבל בעד אחד, אפילו לא טענו המלוה אלא בפרוטה חייב – שנאמר 'לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת' אבל קם הוא לשבועה. וכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון, עד אחד מחייבו שבועה.
טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן – לשמואל ולר' יצחק בשם ר' יוחנן: חייב. ולא נתברר אם ריש לקיש חלק עליו, לפי שהיה שוהה שיגמור ר' יוחנן את דבריו, וי"א שהיה שותה כשאמר ר' יוחנן דין זה. ולר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן פטור. ולאדמון חייב.
דף מ' ע"ב
תבעו כלים וקרקעות והודה לו באחד מהם – פטור. ולסובר טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם פטור – גם אם תבעו כלים וכלים והודה באחד מהם פטור.
טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים – אם נראה לבית דין שקפץ להודות כדי שלא יטעננו זה שעורים, ויתחייב לו שבועה בהודאת שעורים, חייב לישבע. ואם נתכוין להשיב על טענתו של חטין ולא כמערים, פטור.
טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן – חייב, לפיכך יצאו כלים להתחייב עליהם בכל שהוא.
טענו כלים ופרוטה – לרב פפא אם הודה בכלים וכפר בפרוטה, פטור. ואם הודה בפרוטה וכפר בכלים, חייב. שסובר כרב שכפירת טענה צריכה שתי כסף (או שתי כלים), וסובר כשמואל שטענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהם חייב.
האומר לחבירו 'מנה לי בידך', והלה אומר 'אין לך בידי' – י"א בשם רב נחמן שמשביעין אותו היסת, שחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו. ואע"פ שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, שמא משתמט עד שיהיה לו. ולרב חביבא אין שבועת היסת אלא כשיש 'דררא דממונא', כגון אם הודה לו מתחילה שיש לו בידו, ולאחר מכן אמר שכבר פרע לו. אבל אם מתחילה כפר שאין לו בידו, אין משביעין אותו.
הכופר במלוה כשר לעדות – שמשתמט עד שיהיה בידו לפרוע. הכופר בפקדון פסול לעדות, אם העידו עדים שהיתה אצלו בשעת כפירה.
*************