לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי ה' חשון תשע"ח

מסכת סנהדרין דף ק"א

דף ק"א ע"א

'כל ימי עני רעים' – ואף בשבתות וימים טובים שאוכל מעדנים, משום ששינוי וסת תחילת חולי מעיים הוא.

.הקורא פסוק של שיר השירים כמין זמר, וכן הקורא פסוק במשתה של חול לשחוק -מביא רעה לעולם, שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקב"ה ואומרת: רבש"ע עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים. אמר לה: בתי, בשעה שישראל אוכלין ושותין – במה יתעסקו. אמרה: אם בעלי מקרא הן – יעסקו בתנ"ך, אם בעלי משנה הן – יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי תלמוד הן – יעסקו בהלכות פסח בחג הפסח, בהלכות עצרת בעצרת, ובהלכות חג בחג.

כל הקורא פסוק בזמנו – מביא טובה לעולם, שנאמר 'ודבר בעתו מה טוב'.

שנינו במשנה שהלוחש על המכה הוא מאלו שאין להם חלק לעולם הבא – לרבי יוחנן: בלוחש על המכה ורוקק בה כדרך המלחשים – שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. לרב: אפילו אם רוקק ולוחש הפסוק 'נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן' שאין בו הזכרת שם שמים. ר' חנינא אמר: אפילו אם לוחש הפסוק 'ויקרא אל משה', שאין בו שם שמים, ואף אינו מזכירו לשם רפואה, אלא סבור להינצל בזכות דברי תורה שמזכיר.

סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת – ואין בכך משום רפואה (שהוקשה סיכה לשתיה). אך יעשה בשינוי, לרב חמא בר חנינא: בחול רגילים למשמש ואחר כך לסוך, ובשבת יסוך ואחר כך ימשמש. לר' יוחנן: סך וממשמש בבת אחת.

לוחשים לחישת נחשים ועקרבים בשבת כדי שלא יזיקו – ואין בכך משום צידה.

מעבירים כלי על גב העין הכואבת בשבת לקררה, אך לא בכלי מוקצה.

אין שואלין בדבר שדים בשבת למצוא אבידה – משום 'ממצוא חפצך'. לר' יוסי אף בחול אסור משום סכנה, וכן פסק רב הונא.

רב יצחק בר יוסף היה שואל בשדים, וביקש השד להזיקו, ונעשה לו נס ונבלע בארז, ושוב נעשה לו נס ופקע הארז ופלטו.

מעשה שדים ששואלין על ידי שמן ועל ידי שפופרת של ביצה – מותר לשאול בהם, אלא שנמנעו מכך מפני שמכזבים בתשובותיהם.

דרך העושים מעשה שדים ללחוש על שמן שבכלי ולא שביד – לפיכך סכין משמן שביד, כי אין לחוש שנעשה בו מעשה שדים, אך אין סכין משמן שבכלי. רב יצחק בר שמואל בר מרתא נקלע לפונדק והביאו לו שמן בכלי וסכו על פניו, ויצאו לו אבעבועות מחמת כשפים, יצא לשוק, ראתה אותו אשה אחת ואמרה רוח של שד ששמו 'חמת' רואה אני על פניך, ועשתה לו דבר ונתרפא.

'ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך': אם תשמע לקול ה' – לא אשים עליך מחלה, ואם לא תשמע – אשים עליך מחלה, אך אעפ"כ 'כי אני ה' רופאך'.

כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו – אמר להם: חמה עזה יש בעולם [על עצמו אמר, שכעס עליו הקב"ה, והכביד חליו], התחילו התלמידים בוכים ור' עקיבא משחק, ושאלוהו חבריו מדוע, חזר ושאלם מדוע בוכים, אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה. אמר להם: שצוחק משום שכל זמן שרואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו, ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח. אמר לו ר' אליעזר: עקיבא, כלום חיסרתי מן התורה כולה. השיבו: לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

נכנסו ארבעה זקנים לבקר את ר' אליעזר – ר' טרפון ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא. נענה ר' טרפון: טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שהיא בעולם הזה ורבי גם בעולם הבא. נענה ר' יהושע: טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, כנ"ל. נענה ר' אלעזר בן עזריה: טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, כנ"ל. נענה ר' עקיבא: חביבין יסורין. אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין, ודרש זאת מהמקרא 'בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו, וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים… ויעש הרע בעיני ה", 'גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה', וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד, אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין, שנאמר 'וידבר…'.

דף ק"א ע"ב

שלשה באו בעלילה (בטענה ולא בתפילה): קין – 'גדול עווני מנשוא' – אמר: רבש"ע כלום גדול עווני מששים ריבוא שעתידין לחטוא לפניך ואתה סולח להם. עשו – 'הברכה אחת היא לך אבי'. מנשה – בתחילה קרא לאלוהות הרבה, ולבסוף קרא לאלוקי אבותיו.

שנינו במשנה שאבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו הוא מאלו שאין להם חלק לעולם הבא – היינו בגבולין (מחוץ לבית המקדש), או בלשון עגה (לע"ז).

ירבעם – א. שריבע עם דבר אחר. ב. שעשה מריבה בעם. ג. שעשה מריבה בין ישראל לאביהם שבשמים. בן נבט – בן שניבט [בחלום] ולא ראה. ונקרא גם 'מיכה' – שנתמכמך בבנין (במצרים). ושמו 'שבע בן בכרי'.

שלשה ניבטו ולא ראו [צפו למרחוק וטעו]: נבט – ראה אש שיוצאת מאמתו, וסבר שימלוך, ובאמת היינו בנו ירבעם שמלך. אחיתופל – ראה צרעת שזרחה לו על אמתו, וסבר שימלוך, ובאמת היינו בת שבע בתו שילדה את שלמה. איצטגניני פרעה – שראו שמושיען של ישראל לוקה במים, ולכן ציוה 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', ובאמת הכוונה למי מריבה.

שנינו במשנה שירבעם אין לו חלק לעולם הבא – שנאמר 'ויהי בדבר הזה לחטאת בית ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני אדמה', להכחיד – בעולם הזה, ולהשמיד – לעולם הבא.

ירבעם זכה למלכות – מפני שהוכיח את שלמה: דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה. ונענש מפני שהוכיחו ברבים.

'וזה אשר הרים יד במלך' – שחלץ תפיליו בפניו.

*************