
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי ה' ניסן תשע"ח
מסכת עבודה זרה דף ס"ה
דף ס"ה ע"א
רב יהודה שלח מתנה ביום אידם – לגוי שאינו עובד ע"ז.
אין נקרא גר תושב לענין להחיותו, עד שיקבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד ע"ז – ואם קיבל עליו למול, ועברו עליו י"ב חודש ולא מל, הרי הוא כמין.
רבא שיגר ביום אידם מתנה לגוי שאינו עובד ע"ז – ומצאו יושב במרחץ של וורדים וזונות ערומות לפניו, ושאלו אם יש לכם כעין זה בעולם הבא, השיבו רבא שלנו עדיף שאין לנו אימת המלכות, השיב לו הגוי וכי יש אימת המלכות עלי, ובתוך כך בא שליח המלך לקרוא לו. אמר הגוי עין שרוצה לראות ברעתכם תיפקע, השיב רבא 'אמן', ופקעה עינו של גוי. ולרב פפי היה לו לרבא להשיבו ממה שנאמר 'בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר', ולר"נ בר יצחק ממה שנאמר 'עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו'.
השוכר את הפועל לעשות מלאכה אחרת, ואמר לו העבר לי חבית יין נסך – במשנה שנינו ששכרו מותר. ובברייתא אמרו דוקא אם אמר לו כן לעתותי ערב, ומשמע שאם אמר לו כן במשך היום אסור. ופירש אביי שכן צריך לפרש כוונת התנא במשנה. ורבא מיישב שבמשנה מדובר שאמר לו העבר לי חבית חבית בפרוטה, ששכרו מותר גם במשך היום. ובברייתא מדובר שאמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות, ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן, שבזה שכרו אסור אלא אם אמר לו כן לעתותי ערב.
שכר הגוי את החמור לישב עליה, אע"פ שהניח לגינתו עליה שכרו מותר – ואע"פ שדרך השוכר להניח לגינתו עליה, מאחר שאם אינה מניחה אינו מנכה משכרו, נמצא שלא נהנה הישראל משכר של יין נסך.
השוכר את החמור, שוכר מניח עליה כסותו ולגינתו ומזונותיו של אותו הדרך – מכאן ואילך חמר מעכב עליו. חמר מניח עליה שעורים ותבן ומזונותיו של אותו היום, מכאן ואילך שוכר מעכב עליו. וכגון שהמזונות מצויים ממסע למסע על ידי טורח, שהחמר דרכו לטרוח והשוכר לא. אבל אם מזונות מצויים בדרך הליכתן בלא טורח, גם השוכר לא יניח מזונות לכל הדרך, ואם אינם מצויים כלל, גם החמר מניח מזונות לכל הדרך.
דף ס"ה ע"ב
אביו של רב אחא בריה דרב איקא היה מוכר יין לגויים, ושופך בנודות שלהם, ומעביר להם את הנודות בנהר, ונתנו לו את החבית בשכרו – והתיר לו אביי לעשות כן, לפי שהוא טורח לשפוך קודם שבאו לתוך הנודות ועדיין שכרו מותר, ואין בזה משום 'רוצה בקיומו' שאם יבקע הנוד יצטרך ליתן להם החבית, שהתנה עמהם שגם אם יבקע לא יתן להם, או שהביאו כלים אחרים אם יבקעו הנודות. ומה שהעביר להם במים לאחר שנאסרו, מתחילה היה מצוה לספנים שיעבירו להם, או שמסר להם סימן והספן מכירם ומעבירם, ולא היה טורח בכך.
יין נסך שנפל ע"ג ענבים – ידיחן והן מותרות. ואם היו מבוקעות אסורות.
נפל ע"ג תאנים או תמרים, אם יש בהן בנותן טעם אסור – ואם הוא נותן טעם לפגם מותר. ביתוס בן זונן הביא גרוגרות בספינה ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, והתירום חכמים לפי שהיין פוגמן. זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם, כלומר שנותן טעם לשבח, אסור, וכל שאין בהנאתו בנותן טעם, כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין שנותן טעם לפגם, מותר.
חבית של יין נסך שנפלה על כרי של חטים, נאסרו – לפי שיש להם סדק ודינם כ'מבוקעות'. רבא התיר בתחילה למוכרם לגוי, והשיב לו רבה בר ליואי מבגד שאבד בו כלאים שאסור למכרה לגוי שמא ימכרנה לישראל, וחזר רבא והתירו למכרם רק לאחר טחינה ואפיה, שישראל לא יקנה אותם מגוי שהרי פתן אסור. וימכרנו שלא בפני ישראל שלא ידע הישראל שלא אפאה הגוי.
*************