לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י"ד תשרי תשע"ח

מסכת סנהדרין דף פ'

דף פ' ע"א 

לרבא, לא נחלקו רבנן ור"י, אלא מייקי בחץ שיצא מבין שנים ואין יודעים מי הרוצח, דשניהן פטורין, וזהו דאמר ר' יוסי לרבותא דאפילו אם אבא חלפתא (שהוא חסיד) ביניהן, עדיין פטור השני. ואילו להפירושים הקודמים אין בכך רבותא, שהרי מיירי ברוצח שהוכר לבי"ד אלא שלא נגמר דינו.

ומח' רבנן ור"י הוא בשור שנגמר דינו לסקילה שנתערב בסתם שוורים, דהואיל וממילא נאסרים בהנאה ס"ל לרבנן שיסקלו את כולם, כדי שתתקיים מצות סקילה בשור הנסקל במחוייב בה. ולר"י אין מטריחין את בי"ד בכך, ולכן כונסין כולם לכיפה. ומחלוקת זו מצינו בברייתא, בולד פרה שהמיתה שנולד לאחר שנגמר דינה לסקילה, שאז (הואיל ועובר ירך אמו) דינו גם כן לסקילה [משא"כ בנולד עד שלא נגמר דינה]. ונתערב עם אחרים ואחרים באחרים, דלת"ק כונסין כולן לכיפה, ולר"א בר"ש סוקלין כולן בבי"ד.

והא דהתירה ברייתא זו בנולד עד שלא נגמר דינה של האם, מיירי נתעברה ממנו אחר הנגילה, דאם הייתה בשעת הנגיחה אמר רבא שהרי היא כאמה (וכן בולד הנרבעת) וצריכים לגמור את דינה בעצמה לסקילה, (וא"א לפרש הברייתא דפטור, כשאינו בפנינו דא"א לגמור דינו, דא"כ מאי איריא ולד).

דף פ' ע"ב 

והא דאסרה הברייתא כשנולד אחר גמר דין, למ"ד זה וזה גורם אסור, מיירי נמי כשנתעברה אחר גמר דין (דהנולד מן האיסור אסור, אע"ג שלא הייתה בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין) ולמ"ד דזה וזה גורם מותר, פי' רבינא דמיירי כשנתעברה קודם גמר דין, דאז קאי גם על הולד, דעובר ירך אמו.

כל חייבי מיתות שנתערבו נידונין בקלה.

אמר ר' ירמיה דאין ללמוד מכאן דהתראה לדבר חמור הוי התראה לדבר קל, (אע"ג דבלא התראה א"א להמית, והרי התרוהו רק לחמורה, ומ"מ נידון בקלה), די"ל דהתרוהו סתם שחייב מיתה, וכדעת ת"ק בברייתא דהוי התראה.

שנחלקו ת"ק ור"י בברייתא אם התראת חייב מיתה צריכה להיות באיזה מיתה יתחייב, לת"ק א"צ כמו במקושש (שלא ידעו עדין מיתתו במה), ולר"י לא ילפינן מהתם דהוי הוראת שעה (והתראה ילפינן מיומת המת, דיתיר עצמו למיתה, ולכן צריכים להודיעו).

(והא דבעינן התראה הוא רק בשאר חייבי מיתות חוץ ממסית, שנאמר בו לא תחמול עליו וגו' ואכן עדה ועדים בעו כולהו).

במתניתין לר"ש שריפה חמורה – שכן מצינו בבת כהן (שמחללת את אביה) שנידונית בשריפה, ולרבנן סקילה חמורה – שכן מצינו במגדף ועוע"ז (שפושטין ידן בעיקר).

חנק חמור מסייף, ולרבנן סייף חמור.

ובנתערבו אלו באלו, נידונין בקלה, למר כדאית לי על מר כדאית ליה, ממה שאמר ר"ש שנידונין בסקילה לפי שהשריפה חמורה, ולא משום הליכה אחר הרוב, דייק ר' יהודה בן ר' יחזקאל שמדובר במיעוט נסקלין שנתערבו ברוב נשרפין, ולא כמו שלימד אביו לרמי בנו שנתערבו נשרפין בנסקלין, ומה שאמרו רבנן דהסקילה חמורה הוא רק לאפוקי מר"ש, אבל מטעם הילוך אחר הרוב סגי לחייב שריפה בכה"ג.

ואמר שמואל לר' יהודה שאסור לומר לאביו להדיא שהוא טועה (דמכסיף ומצטער), וגם לא בלשון תמיה 'וכי כך כתוב', אלא יאמר לו מקרא שכתוב (ומאליו ישים על לבו, על מה זה מזכירו).

*************