לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י"ח כסלו תשע"ח

מסכת שבועות דף ח'

דף ח' ע"א 

לר' יהודה למדים מ'מטומאות' שהשעיר מכפר על טומאה שחלק בה הכתוב, והיינו טומאת מקדש וקדשיו – והחילוק הוא שמביא עליו קרבן עולה ויורד. ואף שגם עוון ע"ז חלוק שמביא שעירה ולא כשבה – היא חלוקה להחמיר. ואין לומר יולדת שחלוקה להביא קרבן עולה ויורד – שנאמר 'לכל חטאתם', ולא לכל טומאתם. [ור' שמעון בן יוחאי שיולדת חוטאת – הרי חלק על דרשת ר' יהודה וסבר שממקומו הוא מוכרע.] ומאותו טעם אין לומר שמדובר במצורע. [ואף שעל שבעה דברים נגעים באים – הנגע מכפר על העוונות, והקרבן בא להתירו בקדשים.] ומאותו טעם אין לומר נזיר טמא שחלוק להביא תורים ובני יונה, ור' אלעזר הקפר האומר נזיר חוטא הוא – סבר כר' שמעון שממקומו הוא מוכרע.

ר' שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע – 'וכיפר על הקדש מטומאות' – מטומאתו של קודש, ור' יהודה סבר שהוצרך הפסוק ללמד לעשות ההזאות בהיכל כמו לפני ולפנים מאותו פר ושעיר, שאילו מ'וכן יעשה לאהל מועד' היינו טועים לומר שיביא פר ושעיר אחרים להזאות ההיכל, ור' שמעון סבר שלא היינו טועים כן.

לעיל (ז:) מיעט ר' שמעון מהפסוק שאין השעיר מכפר על כל טומאות שבקודש – שהיינו אומרים שתולה גם על שיש בה ידיעה בתחילה ובסוף, ובאופן שאינו עדיין בר קרבן – שנודע לו סמוך לשקיעת החמה.

דף ח' ע"ב 

שנינו לעיל (ע"א) 'מנין שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תולה' – היינו שהיה מקום לומר שכיון שלמדנו שמכפר על חטאים הדומים לפשעים שאינם בני קרבן, א"כ יכפר רק על חטאים שאינם בני קרבן כלל (כפשעים) והיינו על אין בה ידיעה בתחילה ויש בה בסוף, ולא על שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה בסוף שכשיוודע לו יביא קרבן, ואף שעל זה שעיר הנעשה בחוץ ויוה"כ מכפר – היינו מהפכים הכפרות. ולכן הוצרך לדרוש מ'לכל חטאתם' שתולה על זו שמביאים עליה חטאת.

אין השעיר מכפר כפרה גמורה על שהיה לו ידיעה בתחילה ולא בסוף – שלא נאמר 'מחטאתם' אלא 'לכל חטאתם' – אלו שיבואו לכלל חטאת. אלא תולה עד שיוודע לו – לר' זירא: שאם מת – מת בלא עון. לרבא: אם מת מיתה ממרקת, אלא תולה להגן עליו מן היסורים.

שעיר פנימי וחיצון הוקשו זה לזה, אך אין פנימי מכפר גם על עוון שהחיצון מכפר, [ונפק"מ לאופן שלא היו די שעירים ורק פנימי קרב] – שנאמר 'אחת' – כפרה אחת מכפר ולא שתים. ואין חיצון מכפר על מה שפנימי מכפר, [ונפק"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה] – שנאמר בפנימי 'אחת בשנה' – כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה.

*************