לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ"ג טבת תשע"ח

מסכת שבועות דף מ"ג

דף מ"ג ע"א 

מחובר לקרקע דינו כקרקע – לפיכך אם טענו עשר גפנים סרוקות והודה לו בחמש, אינו נשבע. ואם טענו עשר גפנים טעונות העומדות ליבצר, לר' מאיר חשובים כבצורות ונשבעים עליהם, ולחכמים אין דינם כבצורות ודינם כקרקע שאין נשבעים עליהם.

אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין – כיצד: 'בית מלא מסרתי לך, 'כיס מלא מסרתי לך', והלה אומר: 'איני יודע, אלא מה שהנחת אתה נוטל' – פטור. זה אומר 'עד הזיז' וזה אומר 'עד החלון' – חייב. אמר 'בית זה מלא' – לאביי: כיון שטענתו ידועה נשבע. לרבא: פטור עד שיטעננו בדבר שבמדה שבמשקל ושבמנין, ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין.

אמר לחבירו 'כור תבואה לי בידך', והלה אומר 'אין לך בידי' – פטור משבועה, שהוא כופר הכל.

'מנורה גדולה יש לי בידך', 'אין לך בידי אלא מנורה קטנה', 'אזורה גדולה יש לי בידך', 'אין לך בידי אלא אזורה קטנה' – פטור, שאין ההודאה ממין הטענה. ואם היתה מנורה של חוליות ומודה לו בחלק ממנה, או שתבעו חגורה של חתיכות הרבה והודה לו בחלק ממנה, או שאמר לו מנורה של עשר ליטרים יש לי בידך, והודה לו במנורה של חמש ליטרים, ואפשר לגרור את זו של עשר ליטרים ולהעמידה על חמש, חייב, שההודאה ממין הטענה.

דף מ"ג ע"ב 

המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון, המלוה אומר: סלע הלויתיך עליו, והמשכון היה שוה שקל (חצי סלע), ואתה חייב לי שקל, והלוה אומר: סלע היה שוה, ופטור מכלום – אין הלוה נשבע, שהוא כופר הכל.

טען הלוה שהיה שוה שלשה דינרים, וחייב לו דינר – מעיקר הדין הלוה נשבע ומשלם דינר, שהוא מודה במקצת. וחכמים תיקנו שישבע המלוה שחייב לו שקל, ונוטל שקל שלם. שמא יוציא המלוה את הפקדון לאחר שבועת הלוה. ולרב אשי שניהם נשבעים, שתקנת חכמים היא שהמלוה נשבע שאין הפקדון ברשותו, והוא ישבע תחילה, שאם ישבע הלוה תחילה, המלוה יוציא את הפקדון, אבל לאחר שבועת המלוה שאינה ברשותו אין חוששים לכך.

טען הלוה סלע הלויתני עליו, והמשכון היה שוה שני סלעים, ואתה חייב להחזיר לי סלע, והמלוה אומר שהיה שוה סלע ופטור מכלום, המלוה פטור משבועה שהוא כופר הכל. ואם המלוה אומר שהיה שוה חמשה דינרים, וחייב להחזיר לו דינר, נשבע משום מודה במקצת.

המלוה לחבירו אלף זוז ומשכן לו קתא דמגלא, ונאבד – לשמואל: הפסיד כל חובו. משכן בידו שנים ואבד אחד – לשמואל: לא הפסיד אלא דמי שויו. לרב נחמן: הפסיד חצי חובו. משכן בידו קתא ונסכא, ואבד הנסכא – לרב נחמן: לא הפסיד מחצה, לפי שהוא ראוי לפירעון וקיבלו בשווי דמיו, לנהרדעא: הפסיד מחצה.

פירש המלוה שאינו מקבל את המשכון אלא באחריות דמיו, ואבד – לא הפסיד כל חובו. וזהו ששנינו שאם טוען 'סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה' חייב לשלם לו המותר.

*************