לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ' אדר תשע"ח

מסכת עבודה זרה דף נ"א

דף נ"א ע"א 

ע"ז שעובדים אותה במקל, כגון שמקשקשין לפניה במקל – שבר מקל בפניה, לרב חייב אע"פ שאין עבודתה בכך, שהיא כעין זביחה שחייבים עליה גם אם אין דרכה בכך. אבל זרק מקל בפניה פטור, ואינה כעין זריקה, לפי שאין כאן זריקה המשתברת.

ספת (האכיל) צואה לע"ז או שנסך לפניה עביט של מי רגלים, חייב, ודווקא בצואה לחה שהיא זריקה המשתברת.

לדברי רבי יהודה וחכמים בברייתא אין אומרים שהשבירה היא 'כעין זביחה', וצריך זביחה ממש כעין פנים. ואם שחט לה חגב – לרבי יהודה חייב לפי שיש לה צוואר כבהמה, ולחכמים פטור לפי שאין בה שחיטה.

ע"ז שעובדים אותה במקל – שבר מקל בפניה חייב, ונאסרת משום תקרובת אפילו אם אין דרך עבודתה בכך – לשיטת רב – שהיא כעין זביחה. זרק מקל לפניה – אם עובדים אותה בזריקת מקל חייב, אבל אינה נאסרת משום תקרובת, שאינה זריקה המשתברת.

אבנים הנזרקות למרקוליס נאסרות – ולא משום תקרובת (לרב שאין זו כעין זריקה כיון שאינה משתברת), אלא משום שמגדל ע"ז, שכל אחת נעשית ע"ז ותקרובת לחברתה, והאחרונה מותרת לסובר שאין ע"ז של גוי נאסרת עד שתיעבד, שעדיין לא עבדו לה, אלא שאין אנו יודעים איזו היא. ולרב אשי כל אחת נעשית תקרובת לעצמה ולחברתה, נמצאת שכבר נעבדת בשעת זריקה עצמה, ואסורה משום ע"ז שעבדו לה.

מצא בראש ע"ז כסות ומעות או כלים – מותרים. יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח – אסורים, שהם כעין פנים ויש בהם זריקה המשתברת. וכן אם מצא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים, אם בצרן מתחילה לשם כך, שבצירתם עבודה היא כמו שבירת מקל.

הזובח בהמה בעלת מום לע"ז – פטור, שנאמר 'זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו', לא אסרה תורה אלא כעין פנים. ודוקא כשיש בה חסרון אבר שהוא אסור לבני נח, אבל בדוקין שבעין, כיון שהוא ראוי לגבוה בבמה שלהם, כל שכן שהוא ראוי לע"ז.

מחוסר אבר אסור להקרבה לבני נח – שנאמר 'ומכל החי מכל בשר שנים מכל', אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה. וטריפה נתמעטה ממה שאמר הקב"ה לנח 'אתך' בדומין לך, ואין לומר שהיה נח טריפה, כי לא יתכן שאמר לו שיכניס דווקא טריפה כמותו ולא שלימה.

מ'להחיות זרע' למדנו – שציוה הקב"ה לנח שלא יכניס זקן או סריס שאינם בני בנים, כי מ'אתך' היינו אומרים לצוותא בעלמא ולא נתמעט אלא טריפה.

 

דף נ"א ע"ב 

שוחט בהמה למרקוליס חייב – אע"פ שאין עבודתה בזביחה, שנאמר 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים', אם אינו ענין לכדרכה, שנאמר 'איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם', תנהו ענין לשלא כדרכה.

קדשים שהקדישם בשעת איסור הבמות, והקריבם בחוץ בשעת איסור הבמות – ענוש כרת, שנאמר 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו' וגו', ואזהרתם ממה שנאמר 'פן תעלה עולותיך', שכל מקום שנאמר השמר ופן ואל אינו אלא בלאו.

הקדישם בשעת היתר הבמות והקריבם בשעת איסור הבמות – עובר על עשה של 'והביאום לה", ועל לאו של 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם', אבל אינו ענוש כרת, שנאמר 'חקת עולם תהיה זאת להם', זאת להם ולא אחרת להם. ואע"פ שלמדנו מ'לא יזבחו' לשוחט למרקוליס, תיבת 'עוד' מיותרת, ואנו קורים בו 'לא יזבחו' ו'לא עוד' לרבות את שניהם.

מצא בראש של מרקוליס מעות כסות או כלים באופן שאינם עשויים לנוי – כגון כיס של מעות קשור לצווארו, כסות מקופלת ומונחת על ראשו, וכלי שגביעתו כפויה על ראשו, מותרים. שכתוב אחד אומר 'ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם', שגם עץ ואבן אסורים, וכתוב אחד אומר 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם', מה עליהם דבר של נוי אסור ושאינו של נוי מותר, כך עמהם. ואין לומר להיפך, שאם כן לא יאמר כלל הפסוק של 'עליהם'.

מצא פרכילי ענבים ועטרות שבלים, ויינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב על המזבח, אסור.

כל שהוא לפנים מן הקלקלין (מחיצה של ע"ז) – אפילו מים ומלח, כיון שהם כעין פנים אסור. וחוץ לקלקלין, דבר של נוי אסור שאינו של נוי מותר. ואין קלקלין לפעור ולמרקוליס, שאפילו בחוץ דינו כבפנים ואסור.

עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ – נהנין מהן שלא בטובה, שלא יעלו שכר לכומרים, ואין נהנים מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים, נהנים מהן בטובה ושלא בטובה. ללשון ראשון מפרש אביי את הרישא שבטובה ושלא בטובה הוא של כומרים, אבל אם נותנים שכר לעובדיה מותר. וללשון שני מפרש את הסיפא, שבטובה הוא שנותן שכר לאחרים, ושלא בטובה הוא שלא נתן שכר לכומרים, אבל אם נתן שכר לכומרים אסור. וללשון ראשון מותר בסיפא גם אם משלם שכר לכומרים, כיון שאחרים שותפים בה.

*************