לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ו' כסלו תשע"ח

מסכת מכות דף י"ט

דף י"ט ע"א

לר' יצחק חיוב זר על אכילת ביכורים – משיראו פני הבית (העזרה). והיינו כר' אליעזר שאמר שאם מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים – חייב רק אלו שבפנים.

ר' ישמעאל דרש שאסור לאכול מעשר שני בירושלים אחר החורבן – מהיקש מעשר לבשר הבכור, שאף שנזרק דמו קודם חורבן הבית, אם חרב הבית קודם שנאכל בשרו, מקישים בשרו לדמו, מה דמו במזבח [שסבר שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, שאילו קידשה הרי גם בכור קרב אחר חורבן] אף בשרו במזבח. ואמר שאין ללמוד במה מצינו מבכור – שכן טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, וכן אין ללמוד מביכורים – שכן טעונים הנחה לגבי מזבח. והוסיפו בגמרא שגם בצד השוה מבכור וביכורים אין ללמוד – שמה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח.

לרב ששת ביכורים רק הנחה מעכבת בהם ולא קרייה – ואמרו שיש ללמוד כן מדברי ר' ישמעאל שלא הפריך הלימוד מביכורים 'שכן טעונין קרייה והנחה'. ורב אשי דחה שהרי בכל אופן היה יכול לפרוך כן משום שיש מצוה בקרייה, אלא לא פרך כן משום שבבכורי הגר אין קרייה כיון שאינו יכול לומר 'אשר נשבע ה' לאבותינו'.

דבר הלמד בהיקש – בחולין חוזר ומלמד בהיקש, ובקדשים אינו חוזר, ולסובר שהולכים אחר הלמד אפשר ללמוד מעשר מבשר בכור [שהוא עצמו נלמד מהיקש לדמו] – שמעשר דגן חולין הוא, ולסובר שהולכים אחר המלמד – בשר ודם חדא מילתא הוא.

דף י"ט ע"ב

מה ששנינו ברישא שהאוכל מעשר שני שלא נפדה לוקה – היינו במעשר שני טמא והאוכלו טהור, או שהמעשר טהור והאוכלו טמא. ובסיפא שנינו שגם אם שניהם טהורים אם אוכלו חוץ לחומה לוקה.

המקור לאיסור מעשר שני בטומאה: ר' שמעון אומר: 'לא בערתי ממנו בטמא' – בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא. ואזהרה על טומאת הגוף – 'נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים' (והיינו מעשר שני, שבתרומה וקדשים אסור עד הערב שמש). ואזהרה על טומאת המעשר – נאמר במעשר 'לא תוכל לאכול בשעריך', ונאמר בבכור בעל מום 'בשעריך תאכלנו הטמא והטהור' – אפילו טמא וטהור אוכלים בקערה אחת ואין חוששים, ואמרה תורה מה שהתרתי לך בבכור אסרתי לך במעשר.

מעשר שני שנטמא נפדה אפילו בירושלים – שנאמר 'כי לא תוכל שאתו', ושאת היא אכילה כאמור 'וישא משאות מאת פניו'.

מעשר שני טהור נפדה אפילו בפסיעה אחת חוץ לחומה – שנאמר 'כי לא תוכל שאתו' – לנושאו ולהביאו לפנים. שאם ללמד רק על פדיונו אם נטמא בירושלים – היה לו לכתוב 'לא תוכל לאוכלו', ואם ללמד רק על פסיעה אחת בחוץ – היה לו לכתוב 'לא תוכל ליטלו', אלא נקט 'שאתו' שמתפרש גם אכילה וגם נשיאה ולמדנו שתיהם.

הוא מחוץ לחומה ומשאו בפנים – קלטוהו מחיצות ואינו נפדה. וכן אם הוא בפנים ומשאו בחוץ – שנאמר 'כי ירחק ממך המקום' – ממילואך. הוא בפנים ומשאו על קנה ארוך מאחוריו – איבעיא שנשארה בתיקו (וראה להלן כ.).

*************

 

שבת קודש ז' כסלו תשע"ח

מסכת מכות דף כ'

דף כ' ע"א

חיוב מלקות על אכילת מעשר שניחוץ לירושלים הוא רק אם כבר נכנס לפנים החומה ויצא – שרק מעשר שהתקיים בו 'לפני ה' אלהיך תאכלנו', נאמר עליו 'לא תוכל לאכול בשעריך'.

ר' יוסי אומר: נטל תאנה של טבל ואמר שתרומתה בעוקצה, ומעשר ראשון בצפונה, ומעשר שני בדרומה, והיא שנת מעשר שני והוא בירושלים, או שנת מעשר עני והוא בגבולים. אכלה כהן לוקה אחת – שעדיין לא הופרש ממנה תרומת מעשר, אכלה זר לוקה שתים – אכילת תרומה ואכילת טבל, ואילו אכלה קודם שהופרש ממנה כלום לוקה רק אחת משום טבל.

דברי ר' יוסי שנקט שאכל התאנה בירושלים, ומשמע שאם אכלה בגבולין לוקה עוד אחת על אכילת מעשר שני חוץ לירושלים – היינו כשהייתה כבר בירושלים ויצאה, והחידוש הוא שאף שהייתה שם כשהיא עדיין בטבלה, וסובר שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. לרבינא: כגון שנכנס לירושלים ונשא המעשר על קנה ארוך מאחוריו חוץ לירושלים, והחידוש הוא שהרי זה כמי שראה פני החומה והאוכלו בגבולים לוקה, ונפשטה האיבעיא דלעיל (יט:).

לר' יוסי: פירות שנכנסו לירושלים קודם גמר מלאכה ויצאו, ונגמרה מלאכתם והופרש מהם מעשר שני – לכו"ע אפשר לפדותם ולאכלם בכל מקום, נכנסו אחר גמר מלאכה – לבית שמאי יחזיר מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים, ולבית הלל יפדה ויאכל בכל מקום. ואם סובר ר' יוסי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין (כנ"ל) – רק לגבי מחיצה לאכול שהיא דאורייתא הרי הם כמי שהורמו, אך לגבי מחיצה לקלוט שהיא דרבנן לא גזרו אלא אם נכנס המעשר אחר הפרשה.

הקורח קרחה בראשו על המת – לוקה. ודורשים מיתור 'קרחה' דכהנים שאם קרח חמש קרחות לוקה על כל אחת. נאמר בישראל 'לא תשימו קרחה בין עיניכם למת' – אין לי אלא בין העינים, 'בראשם' שבכהנים – לרבות כל הראש. ולמדים גזירה שוה 'קרחה' דכהנים ל'קרחה' דישראל – מה בכהנים חייב על כל קרחה, וחייב על כל הראש, אף בישראל כן. ומה בישראל על מת אף בכהנים על מת.

השורט שריטה אחת על המת – לוקה. שרט שריטה אחת על חמשה מתים או חמש שריטות על מת אחד – חייב על כל אחת ואחת.

המקיף פאת ראשו – לוקה שתים, אחת מכאן ואחת מכאן. המשחית פאת זקנו – לוקה חמש, שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. ודווקא אם נטלן בתער לוקה. לר' אליעזר: אם נטלן כולן כאחת חייב אחת. ולוקה אף אם לקטן במלקט או ברהיטני.

דף כ' ע"ב

מה ששנינו בברייתא שאם קרח חמש קרחות חייב חמש – היינו אף בהתראה אחת, ובאופן שסך חמש אצבעותיו בסם והניחם על ראשו בבת אחת. אבל אם עשה בזה אחר זה בהתראה אחת לוקה אחת.

שיעור קרחה לחיוב: י"א כגריס, וי"א כדי שיראה מראשו, וי"א כשתי שערות, ויש מחליפים שהשיטה הג' היא כעדשה, וסימנך – בהרת כגריס ומחיה בכעדשה.

שיעור חיוב בנוטל שערותיו בשבת – לחכמים: מלא פי הזוג והיינו שתי שערות. לר' אליעזר: אחת. ובמלקט לבנות מתוך שחורות – לכו"ע חייב באחת, ואף בחול אסור משום 'לא ילבש גבר שמלת אשה'.

פאת ראשו – סוף ראשו, והיינו המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו.

אחד המקיף ואחד הניקף לוקה – שנאמר 'לא תקיפו', לא תניחו להקיף (או משום שנאמר לשון רבים). והיינו כר' יהודה שלוקין גם על לאו שאין בו מעשה. לרבא: במקיף לעצמו ודברי הכל. לרב אשי: במסייע להקיפו ודברי הכל.

פאת זקנו – סוף זקנו, והיינו שבולת זקנו.

'ושרט לנפש' – אינו חייב אלא על המת בלבד, ולא אם שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. לר' יוסי שריטה וגדידה אחת היא, ובגדידה נאמר 'למת', ו'לנפש' בא ללמד שאם שרט שריטה אחת על כמה מתים חייב על כל מת.

'ושרט' – שאם שרט כמה שריטות על מת אחד חייב על כל אחת ואחת (שהיה לו לכתוב 'לנפש לא תשרטו', פירוש שני: הדרשה מיתור הוא"ו).

*************