לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י' שבט תשע"ח

מסכת עבודה זרה דף י"א

דף י"א ע"א 

אונקלוס בר קלונימוס נתגייר – שלח קיסר אחריו גדוד של רומאים שיחזירוהו, המשיך את לבם במקראות ונתגיירו. חזר ושלח אחריו חבורה אחרת והזהירם שלא יאמרו לו כלום, אמר להם, כל שררה ברומי נוטל ומוליך אבוקה לפני מי שחשוב ממנו, והחשוב ביותר אינו נוטל בפני איש, אבל הקב"ה מוליך ומביא כנגד ישראל, שנאמר 'וה' הולך לפניהם יומם', ונתגיירו. חזר ושלח חבורה אחרת והזהירם שלא ידברו עמו, כשהלך הניח ידו על המזוזה, אמר להם מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, אבל הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר 'ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם', נתגיירו גם הם, ולא שלח אחריו יותר.

'שני גוים בבטנך' – אל תקרי 'גוים' אלא 'גיים', זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם חזרת וקישות וצנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, שהצנון מחתך אוכל, חזרת מהפכו, קישות מרחיב מעיים. והיינו בקטנים, אבל גדולים קשים לגוף כחרבות.

לשיטת חכמים אין איד ביום המיתה אלא כשיש בה שריפה, שמיתתו חשובה להם ועובדים לעבודה זרה. ולרבי מאיר גם אם אין בה שריפה עובדים לעבודה זרה.

שורפים על המלכים ועל הנשיאים מיטתם וכלי תשמישם – ואין זה מדרכי האמורי, שנאמר 'בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים' וגו', שאינה חוקה אלא חשיבות. אונקלוס הגר שרף על רבן גמליאל הזקן כלי תשמישו שהיו שווים שבעים מנה צורי. ועוקרים סוס שרכב עליו. ועיקור בהמה טהורה, כגון עגלה מושכת בקרון, אם יש בה טריפה אסור לעשותו, ואם אין בה טריפה כגון שמנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, מותר.

דף י"א ע"ב 

יום תגלחת זקנו, ויום הנחת בלוריתו, ויום העברת בלוריתו – אסור לשאת ולתת בהם.

איד נוסף יש ברומי אחת לשבעים שנה – שמרכיבים אדם שלם (רמז לעשו) על אדם חיגר (רמז ליעקב שצולע על ירכו), ומלבישים אותו בגדי אדם הראשון, ומניחים בראשו קרקיפלו של רבי ישמעאל (עור פניו), ותולים בצווארו משקל מאתיים זוז של פז, ומחפין את השווקים באבן הנקראת 'אינך', ומכריזים חשבון הקצים כזב הוא, כלומר נבואת יעקב שסופן ליגאל באחרית הימים כזב, ואחיו של אדונינו זייפן הוא, שיעקב רימה את עשו וחשב ליטול את הברכה להיות גביר לעשו, ומי שרואה רואה ושאינו רואה לא רואה, מה הועיל לרמאי ברמאותו ולזייפן בזייפנותו. ומסיימים ווי יהיה לזה (לעשו) כאשר יקום זה (יעקב). והתנא במשנתינו לא מנה אלא איד שישנו בכל שנה.

כל אלו אידיהם של הרומאים. ואלו אידיהם של פרסיים: 'מוטרדי' 'טוריסקי' 'מוהרנקי' 'מוהרין'. ואלו אידיהם של בבליים: 'מוהרנקי' 'אקניתיה' 'בחנוני', וי' באדר.

חמשה בתי עבודת כוכבים קבועים הן – שבכל השנה עושים עובדיהם יום איד ומקריבים זבחים ואסורים במשא ובמתן לעולם. ואלו הן: בית בל בבבל, בית נבו בכורסי, תרעתא שבמפג, צריפא שבאשקלון, נשרא שבערביא. והוסיפו עליהם: יריד שבעין בכי, נדבכה שבעכו, וי"א נתברא שבעכו. וי"א להיפך: יריד שבעכו ונדבכה שבעין בכי.

לשמואל אין איסור בגולה אלא יום אידם בלבד, רב יהודה התיר לישא וליתן ביום אידם של הסוחרים, לפי שאינו קבוע בכל שנה.

*************

שבת קודש י"א שבט תשע"ח

מסכת עבודה זרה דף י"ב

דף י"ב ע"א 

עיר שיש בה איד לעבודת כוכבים – מותר לשאת ולתת עם היושבים חוצה לה. היתה עבודת כוכבים מחוצה לה – מותר לשאת ולתת עם היושבים בתוכה.

עיר שיש בה איד, אסור לילך שם בזמן שהדרך מיוחדת לאותה העיר – שנראה כמהלך לעובדה. ואם היה יכול להלך בה למקום אחר – מותר. ולרבי מאיר אסור בכל אופן ליכנס לתוכה ולא לילך מתוכה לעיר אחרת.

כמה יהא רחוק שוק שחוצה לה מן העיר ויהא מותר לשאת ולתת עם יושביו – כגון עטלוזה של עזה שהיה סמוך לעיר מאד.

י"א שרבי חנינא התיר עטלוזה של עזה כמו שלא חשו חכמים לישראל וגוי ששפתו שתי קדירות על כירה, ונחלקו אמוראים בביאור דבריו: א. לאביי – כמו שלא חששו שהחזיר ישראל את פניו והשליך הגוי בשר נבילה בקדירה שלו, כך לא חששו משום דמי עבודת כוכבים. ב. לרבא – כמו שלא חשו משום בישולי עכו"ם שהוא איסור דרבנן, כך לא חשו משום יום אידם שהוא מדרבנן. ג. לרבה בר עולא – כמו שלא חשו משום צינורא שהוא איסור קל שלא מצוי וגם בטל ברוב, כך לא חשו משום לפני אידיהם שהוא איסור קל. אבל ביום האיד, אסור.

ישב לו קוץ ברגלו בפני עבודת כוכבים – לא ישחה ויטלנה, מפני שנראה כמשתחוה לע"ז. ואפילו אם אין רואים אותו, שכל מקום שאסרו משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. ואם אינו נראה כמשתחוה לע"ז – מותר. נתפזרו לו מעותיו בפני עבודת כוכבים – לא ישחה ויטלם שנראה כמשתחוה לע"ז, ואם לא נראה מותר. מעיין המושך לפני עבודת כוכבים – לא ישחה וישתה שנראה כמשתחוה לע"ז, ואם לא נראה מותר. פרצופות המקלחין מים לכרכין – לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים.

לא יניח פיו על סילון של מים וישתה – מפני הסכנה, שמא יבלע עלוקה.

דף י"ב ע"ב 

לא ישתה אדם מים מן הנהרות או מן האגמים בפיו או בידו אחת – ואם שתה דמו בראשו, מפני סכנת עלוקה.

הבולע נימא של מים (עלוקה) – מותר להחם לו חמין בשבת. רב הונא בריה דרב יהושע הורה שתוך כדי הכנת המים ישתה חומץ כדי שלא ימות.

הבולע צרעה לא יחיה – וישקוהו רביעית חומץ חזק, שאפשר שיחיה קצת עד שיצוה לביתו.

לא ישתה אדם מים בלילה – ואם שתה דמו בראשו מפני סכנת שד הנקרא 'שברירי'. ואם צמא, אם יש אחד לידו, יעירנו ויאמר לו שצמא למים. ואם לאו יקשקש בכיסוי הכד, ויאמר: פלוני בן פלוני אמרה לו אמו הזהר משברירי ברירי רירי ירי רי בכוסות לבנות.

*************