לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי כ"א חשון תשע"ח
מסכת מכות דף ה'
דף ה' ע"א
הזמת ממון – מתחלקת בין העדים, אבל הזמת מלקות – אין מתחלקת, אלא כל אחד מהעדים לוקה ארבעים. לאביי: למדים 'רשע' דחייבי מלקיות מ'רשע' דחייבי מיתות ב"ד, שכשם שאין מיתה למחצה כך גם מלקות. לרבא: צריך 'כאשר זמם לעשות לאחיו', ומלקות של זה אין מצטרפת למלקות של זה, משא"כ ממון מצטרף.
אין העדים נעשים זוממים עד שיזימו את עצמן – שיעידו המזימים על העדים 'אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני', אבל אם מעידים על הנהרג או על ההורג שהיו עמהם – אין נעשים זוממים. לרב אדא: 'והנה עד שקר העד שקר ענה' – עד שתשקר גופה של עדות. דבי ר' ישמעאל תנא: 'לענות בו סרה' – עד שתסרה גופה של עדות.
באו אחרים להעיד וגם הם הוזמו על ידי אותה כת, וכן הלאה – לחכמים: אפילו מאה כולם יהרגו. לר' יהודה: איסטטית היא זו, ורק כת הראשונה נהרגת.
העידו במזרח בירה הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים ואמרו: והלא במערב בירה עמנו הייתם – אם כשעומדים במערב בירה אי אפשר לראות הנעשה במזרח בירה – נהרגים, ואין חוששים שמא יש להם ראייה חזקה יותר מהרגיל.
העידו שביום ראשון הרג פלוני את הנפש בסורא, ובאו שנים ואמרו שבאותו יום לפנות ערב עמנו הייתם בנהרדעא – אם מבוקר עד לפנות ערב אי אפשר לילך מסורא לנהרדעא – נהרגים, ואין חוששים לגמל פורח.
העידו ביום ג' שביום א' הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים ואמרו: עמנו הייתם ביום א', אמנם ביום ב' הרגו, ואפילו אמרו שביום שישי כבר הרגו – נהרגים, כיון שבשעה שהעידו עליו לא היה דינו להיהרג. אבל אם אמרו שנגמר דינו למיתה ביום שישי, ואפילו אמרו שנגמר דינו ביום ב' – אין נהרגים, שהעידו על בר קטלא.
וכן לענין תשלומי קנס: העידו ביום ג' שביום א' גנב וטבח ומכר, ובאו שנים ואמרו: עמנו הייתם ביום א', אמנם ביום ב' גנב וטבח ומכר – משלמים, ואפילו אמרו ביום שישי גנב וטבח ומכר, שבשעה שהעידו אינו בר תשלומים. אבל אם אמרו שנגמר דינו לתשלומים ביום שישי, ואפילו אמרו שנגמר דינו ביום ב' – אין משלמים, שהעידו על בר חיובא.
דף ה' ע"ב
שנינו שר' יהודה אומר שאם חזרו והזימו את הכתות הבאות אח"כ הרי זו איסטטית, ורק הראשונה 'בלבד' [-ומשמע שיש עוד] נהרגת – וקשה, שאם היא איסטטית מדוע הורגים את הראשונה, ואם מדובר שכבר קדמו והרגום – מאי דהוה הוה.
מעשה באשה שהביא עדים והוכחשו בבדיקות, וכן היה בכת שניה שהביאה, אך הכת השלישית לא הוכחשה – לריש לקיש: הוחזקה זו להביא עדי שקר, ואין להאמינם. לר' אלעזר: נאמנים, שאם היא הוחזקה, כל ישראל מי הוחזקו? ושוב היה מעשה לפני ר' יוחנן, ופסק ריש לקיש כנ"ל, ור' יוחנן טען כר' אלעזר, החזיר ריש לקיש פנים זועפות לר' אלעזר, שהבין ששמע כן מר' יוחנן ולא אמר זאת משמו.
דעת ריש לקישהיא אפילו לפי חכמים לענין חזרו והזימו – שבזוממים אין מי שמחזר להביאם ולכן האמינום, אך כאן האשה מחזרת להביאם. ודעת רבי יוחנן היא אפילו לפי ר' יהודה – שם יש לחשוד וכי עם כולם היו עדים מזימים אלו, אך כאן שהם כתות נפרדות הרי אלו אין יודעים העדות ואלו יודעים.
אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין – שנאמר 'נפש תחת נפש', ולא כצדוקים שלמדו מכך שדווקא אם נהרג – שנאמר 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו' – והרי אחיו קיים. וכן חייבי מלקיות – שדורשים 'רשע' דחייבי מלקויות מ'רשע' דחייבי מיתה. וכן זוממי גלות אין לוקין עד שיגמר הדין – שדורשים 'רוצח' דשוגג מ'רוצח' דמזיד.
אין למדים מקל וחומר שאם נהרג על פיהם כל שכן שנהרגים – שאין עונשין מן הדין, כדחזינן באחותו.
'איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו… ונכרתו' – הוצרך הכתוב לרבות אחותו מאב ואם – 'ערות אחותו גילה', משום שאין ללמוד מקל וחומר – כיון שאין עונשים מן הדין.
'ערות אחותך בת אביך או בת אמך לא תגלה', 'ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא' – ללמד אזהרה על אחותו מאב ואם, שאין מזהירים מן הדין.
אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מליבם של צדוקים שהיו אומרים אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם. מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח, וכל ימיו היה משתטח על קברו של אותו העד והיה קולו נשמע, וכסבורים העם לומר קולו של הרוג, אמר קולי שלי הוא, תדעו שכשאמות יפסק. אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי: שמא קולו של מת הוא, ומה שהפסיק כשמת ר' יהודה הוא משום שפייסו.
*************
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
שבת קודש כ”ב חשון תשע”ח
מסכת מכות דף ו'
דף ו' ע"א
'על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת' – הוסיף הכתוב 'שלשה':
לת"ק: מה שלשה מזימין את השנים אף השנים מזימים שלשה, ומ'עדים' למדים שאפילו מאה הם מזימים.
לר' עקיבא: השלישי לא בא להקל (שפשוט שב' מזימים ג', ופשוט שצריכים להזים שלשתם שהרי עדות אחת היא) אלא להחמיר, שיענש גם הוא עמהם אף שבלעדיו היה נגמר הדין. ואם ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה – אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, ו'מעדים' למדים שכן הוא אפילו במאה עדים.
לר' יוסי: דווקא בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר.
לרבי: גם בדיני ממונות. ודוקא אלו שהתרו, אבל אלו שלא התרו אין מצטרפים, שאם לא כן מה יעשו שני אחים שראו שאחד הורג את חבירו.
הלכה:שמואל – כר' יוסי. רב נחמן – כרבי.
נמצא אחד קרוב או פסול בטלה כל העדות – דווקא כשהעידו כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו, והיינו כדי שאילת תלמיד לרב.
'יקום דבר' – במקיימי דבר הכתוב מדבר, ולכן הורג ונהרג וכדו' אין העדות מתבטלת מחמתם אף שהם פסולים לעדות.
בודקים אם באו להעיד ומצטרפים לפסול כל העדות או לא – שואלים אותם: לראות באתם או להעיד.
דף ו' ע"ב
שני עדים רואים אותו מחלון זה, ושנים מחלון זה, ואחד מתרה בו באמצע – בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו עדות אחת, ואם לאו הרי אלו שתי עדויות.
לרבי יוסיאין נהרג אלא אם התרו בו שני עדיו – שנאמר 'על פי שנים עדים'.
המקור שעדות מיוחדת [אחד מחלון זה ואחד מחלון אחר ואין רואים זה את זה] פסולה – 'לא יומת על פי עד אחד', שאין לפרש כפשוטו שהרי כבר נאמר 'על פי שנים עדים'.
אפילו כשראו מאותו חלון, אם ראו בזה אחר זה עדות מיוחדת היא ופסולה – ואף בראו בועל את הערוה, שראה כל אחד מעשה גמור.
עדות מיוחדת שרואים שניהם את המתרה או שהוא רואה אותם – מצטרפת העדות.
לרב נחמן עדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות – שדווקא 'לא יומת על פי עד אחד' ולא בדיני ממונות. ורב זוטרא הקשה שאם כן תציל בדיני נפשות.
התראה כשרה – אפילו מפי עצמו ואפילו מפי השד. לרבי יוסי – דווקא מפי העדים. לרבי יוסי בר יהודה – ההתראה היא רק כדי להבחין בין שוגג למזיד, ולכן חבר אין צריך התראה, וכן שונא נהרג מפני שהוא כמועד ומותרה.
דבר אחר: 'על פי' – שלא תהא סנהדרין שומעת העדות מפי התורגמן, אלא צריכים להכיר שפת העדים. רבא העמיד תורגמן בינו לבין עדים לועזים, והיינו להשיבם – שלא ידע לדבר בשפתם, אך הוא הבין מה שהם אומרים.
*************