לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ב אדר תשע"ח

מסכת עבודה זרה דף נ"ג

דף נ"ג ע"א 

כיצד מבטלה – קטע ראש אזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה, פחסה בפניה וביטל צורתה אע"פ שלא חיסרה, ביטלה.

רקק או השתין בפניה, גררה, זרק בה את הצואה, אינה בטילה. שנאמר 'והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה', ולאחר מכן שוב נאמר 'ואל ארץ יביט'.

מכרה או משכנה לרבי ביטל ולחכמים לא – י"א שנחלקו כשמכרה לצורף גוי, לפי שהוא עתיד לעובדה, אבל כשמכרה לצורף ישראל שמסתמא הוא עתיד לחבלה, לדברי הכל ביטל. וי"א שנחלקו כשמכרה לצורף ישראל. ונסתפקו בגמרא אם בצורף גוי לדברי הכל לא ביטל, או שנחלקו בשניהם. (ופשטו שנחלקו בשניהם. תוס' מדקדוק דברי רש"י).

הלוקח גרוטאות מן הגוי ומצא בהם עבודת כוכבים – אם עד שלא נתן מעות משך, יחזיר, שהיא משיכה בטעות. ואם משנתן מעות משך, יוליך לים המלח. וגם הסובר שאם מכרה הגוי לצורף ישראל ביטל, היינו כשמכר לו ע"ז מדעתו, ולא כשמכר לו גרוטאות שנתערבה בהם ע"ז.

דף נ"ג ע"ב 

לוה הגוי עליה, או שנפלה עליה מפולת ולא חש לפנותה, או שגנבוה ליסטים ואינו מחזר אחריה, אינה בטילה. וכן אם הניחוה הבעלים והלכו למדינת הים ועתידים לחזור, הרי היא כמלחמת יהושע (שיצאו על דעת לחזור), ואינה בטילה.

ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא גוי והשתחוה לה – אסרה. והוא נלמד מתחילה של ארץ ישראל, שהתורה אמרה 'ואשריהם תשרפון באש', אע"פ שהיא ירושה לישראל מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מאחר שעבדו לעגל ואיוו לאלהות הרבה, גילו דעתם שנוח להם בעבודה שעבדו הגויים לאשירות שלהם, והגויים עשו שליחותם. ואע"פ שהאשירות שנעבדו לאחר שחזרו ישראל בתשובה אינם נאסרות, אין אנו יודעים איזו אשירה היתה באותה שעה ואיזו נעבדה לאחר מכן.

ע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום – מותרת. בשעת מלחמה, אסורה. ושל בית נמרוד (מגדל שבנו דור הפלגה לע"ז), היא כע"ז שהניחוה בשעת שלום, שאע"פ שהפיצם ה', היו יכולים לחזור אם רצו.

בימוסיאות של מלכים מותרות – מפני שמעמידים עליה ע"ז בשעה שהמלכים עוברים, והמלכים מניחים דרך זו והולכים בדרך אחרת.

בימוס (אבן אחת שמושיבים עליו ע"ז) שנפגם – לרב ושמואל אסור, וגם הסובר שאין עובדים לשברים לא אמר אלא בע"ז עצמה שנשתברה, שזלזול הוא לעובדה, אבל בבימוס לא אכפת לו. ולרבי יוחנן וריש לקיש מותר גם לסובר שעובדים לשברים, שע"ז עצמה הוא חש שלא לבטלה, אבל בבימוס שנפגם מביא אחר.

מזבח של אבנים הרבה שמקריבים עליו – אע"פ שנפגם אסור עד שינתץ רובו, שנאמר 'בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים', שרק אם הם כאבני גיר מנופצות לא יקריבו עליו.

*************

שבת קודש כ"ג אדר תשע"ח

מסכת עבודה זרה דף נ"ד

דף נ"ד ע"א 

בעל חי שנעבד – אם היה שלו בשעה שהשתחוה, אסור לגבוה. אם היה של חבירו, מותר.

בברייתא אמרו שאפילו אם נעבד באונס אסור, ומשמע שאנס בהמת חברתו והשתחוה לה. ותירצו בגמרא בשני אופנים: א. שאנסוהו גויים להשתחוות לבהמתו, ואע"פ שאונס פטור, שנאמר 'ולנערה לא תעשה דבר', בפרהסיא אסור, שהכל היו בכלל 'לא תעבדם', וכשפרט לך הכתוב 'וחי בהם' ולא שימות בהם יצא אונס, ונאמר 'ולא תחללו את שם קדשי' אפילו באונס, הא כיצד, כאן בצנעא כאן בפרהסיא. ב. שעשה בהמת חבירו ע"ז וניסך לה יין בין קרניה, שמכיון שעשה בה מעשה אסרה.

בימוסיאות של עובדי כוכבים בשעת הגזרה, אף על פי שהגזרה בטלה בימוסיאות לא בטלו – ואע"פ שעבדו להם ישראל באונס, אין להוכיח מזה שהמשתחוה באונס אסרה, שמא היה ישראל מומר שעבדה. ולרב אשי וודאי היה שם מכל העובדים אחד מומר, שלאחר שרואה את ישראל ידם למטה נוטה לבו לע"ז.

אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה – עשה בה מעשה אסרה. וכן אמר רב הונא שאם היתה בהמת חבירו רבוצה בפני ע"ז, כיון ששחט בה סימן אחד אסרה. ולמדים זאת מכלים של בית המקדש שהזניחם אחז במלכותו, וגנזום והקדישו אחרים תחתיהם, שאע"פ שלא היו שלו כיון שעשה בהם מעשה אסרם.

דף נ"ד ע"ב 

המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה – חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה.

המשתחוה לבעלי חיים – לא אסרם (אפילו הם שלו). החליפם בע"ז – אסרם. חליפי חליפין – י"א שאסורים, שנאמר 'והיית חרם כמוהו', כל שאתה מהיה ממנו הוא כמוהו. וי"א שמותרים, שנאמר 'הוא' ולא חליפי חליפין.

ערלה וכלאי הכרם שמכרן וקידש בדמיהן – מקודשת, שאין חליפין שלהם אסורים. י"א משום שע"ז ושביעית הם שני כתובים הבאים כאחד שחליפין שלהם אסורים, ואין מלמדין. וי"א ששני כתובים הבאים כאחד מלמדין, אלא שנאמר בע"ז 'הוא' למעט חליפי ערלה וכלאי הכרם.

שביעית תופסת את דמיה – שנאמר 'כי יובל היא קדש תהיה לכם' מה קדש תופס דמיו ואסור, כך שביעית. אבל הפירות לא יצאו לחולין כמו בהקדש, שנאמר 'תהיה' בהוייתה תהא, הא כיצד, לקח בפירות שביעית בשר, אלו ואלו מתבערין בשביעית. לקח בבשר דגים, יצא בשר נכנסו דגים. בדגים יין, יצאו דגים נכנס יין. ביין שמן, יצא יין ונכנס שמן. שאחרון אחרון נתפס, ופרי עצמו אסור.

שאלו את הזקנים ברומי, אם אין רצונו של הקב"ה בע"ז למה אינו מבטלה – אמרו להם: אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדים היה מבטלו, הרי הם עובדים לחמה וללבנה ולכוכבים ומזלות יאבד עולמו מפני השוטים, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין. אמרו להם: יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויניח דבר שצורך העולם בו. אמרו להם: אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו, שאומרים תדעו שהן אלוהות שהרי הן לא בטלו.

דבר אחר השיבו: הרי שגזל סאה חטים וזרעה בקרקע, דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר: הרי שבא על אשת חבירו, דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי, אלא שמטריחין ומחתימין אותי בעל כרחי.

שאל פלוספוס אחד לר"ג, כתוב בתורתכם כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא קל קנא, מפני מה מתקנא בעובדיה ואין מתקנא בה – המשיל לו משל למלך שבנו גידל כלב והעלה שמו על שם אביו, וכשנשבע אמר בחיי כלב אבא, כששמע המלך כועס על הבן ולא על הכלב. אמר לו כלב אתה קורא אותה והלא יש בה ממש, שפעם אחת נפלה דליקה ונשרפה כל העיר ובית ע"ז לא נשרף, המשיל לו משל למלך שסרחה עליו מדינה, עושה מלחמה עם החיים ולא עם המתים, א"ל כלב ומת אתה קורא אותה, א"כ יאבדנה מן העולם, אמר לו אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדים היה מבטלה וכו', יאבד עולמו מפני שוטים.

*************