לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ה טבת תשע"ח

מסכת שבועות דף מ"ה

דף מ"ה ע"א 

עוד מהנשבעין ונוטלין: ד. שכנגדו חשוד על השבועה, כגון שנשבע לשקר בשבועת העדות או שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא, או שהיה משחק בקוביא או מלוה ברבית, מפריחי יונים, סוחרי שביעית. היו שניהם חשודים – לר' יוסי חזרה שבועה למקומה (מבואר להלן מז.), ולר' מאיר יחלוקו. ה. חנוני על פנקסו, שאמר לו בעל הבית תן לבני סאתים חטין, או לפועלי סלע מעות, חנוני אומר 'נתתי' והם אומרים 'לא נטלנו' – לתנא קמא שניהם נשבעים ונוטלים. ולבן ננס נוטלים בלא שבועה, שאי אפשר להשביע את שניהם כשאחד מהם בוודאי ישבע לשוא.

אמר בעל הבית לחנוני 'תן לי בדינר פירות', ונתן לו את הפירות ומבקש הדינר, ובעה"ב טוען שכבר נתנו – לת"ק: ישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר. לר' יהודה: כיון שהפירות ביד בעה"ב ידו על העליונה ואין צריך שבועה.

אמר בעל הבית לחנוני 'תן לי הפירות', וחנוני טוען 'נתתים לך והולכתים לביתך' – ישבע חנוני.

אמר בעל הבית לשולחני 'תן לי בדינר מעות', ונתן לו המעות ומבקש הדינר, ובעה"ב טוען שכבר נתנו – לת"ק: ישבע בעל הבית. לר' יהודה: פטור בלא שבועה, שאין דרך שולחני ליתן איסר עד שיטול דינר.

נתן לו בעה"ב את הדינר ומבקש המעות, ושולחני טוען שכבר נתנו – ישבע שולחני.

אלו צריכות להשבע כדי לגבות כתובתן: א. הפוגמת כתובתה, עד אחד מעידה שהיא פרועה, מנכסים משועבדים, מנכסי יתומים, הנפרעת שלא בפניו.

יתומים הבאים לגבות חוב אביהם מן היתומים של לווה – נפרעים בשבועה שלא פקדנו אבא בשעת מיתה ששטר זה פרוע, ולא אמר לנו אבא קודם לכן שהוא פרוע, ולא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. לר' יוחנן בן ברוקה: גם אם נולד לאחר מיתת האב נשבע שלא מצא שובר.

יש עדים המעידים שאמר האב בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע – לרשב"ג נוטל שלא בשבועה. (דין נשבעים שלא בטענה יתבאר להלן מח:).

שכיר נשבע ונוטל – שעקרו חכמים שבועה מבעל הבית שלא ישבע ויפטר והטילוה על השכיר, משום שבעל הבית טרוד בפועליו וכסבור שנתנו. ולא תיקנו שיתן בלא שבועה – כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ולא תיקנו שיתן בעדים – שהוא טורח. ולא תיקנו שיתן לו קודם מלאכה – ששניהם רוצים בהקפה.

 

דף מ"ה ע"ב 

אומן אומר 'שתים קצצת לי', ובעל הבית אומר 'קצצתי לך אחת' – האומן צריך להביא ראיה, ואינו נאמן בשבועה, שבעל הבית זוכר כמה קצץ (ועיין להלן מו.).

שכיר שעבר זמנו – אינו נשבע ונוטל, שחזקה שאין בעל הבית עובר בבל תלין, ואע"פ שהוא טרוד – כשהגיע זמן חיובו הוא נזכר, וחזקה נוספת שאין שכיר משהה שכרו. אבל לשכיר אין אלא חזקה אחת – שאינו עובר ב'לא תגזול'.

אין שכיר נשבע ונוטל אלא כששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים – מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך. וכן אמר ר' יוחנן, ולא נתברר אם ריש לקיש חולק עליו.

שומר אינו צריך לישבע שנאנסו אלא כשהפקידו בידו בשטר, אבל אם הפקיד אצלו בלא עדים – מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר לו נאנסו. וכן אם הפקיד בעדים בלא שטר – מתוך שיכול לומר החזרתי (לסובר שהמפקיד בעדים אין צריך להחזיר בעדים), יכול לומר נאנסו.

*************

שבת קודש כ"ו טבת תשע"ח

מסכת שבועות דף מ"ו

דף מ"ו ע"א 

אומן אומר שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת – או יביא אומן ראיה בעדים שקצץ לו שתים ויטול, או שישבע בעל הבית שלא קצץ לו אלא אחת ויפסיד אומן. (ולרבי יהודה נשבע אומן ונוטל כמו שיתבאר).

הנותן טליתו לאומן, אומן אומר קצצת לי שתים, ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת – כל זמן שטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה, שהאומן מוחזק בטלית ובעל הבית בא להוציא ממנו ועליו הראיה. נתנה לו, לחכמים יביא אומן ראיה בעדים ואם לאו ישבע בעל הבית ויפטר, שאדם זוכר כמה קצץ. ולרבי יהודה, אם היה בזמנו נשבע אומן ונוטל, כיון שמן התורה נשבע בעל הבית משום מודה במקצת, הטילו חכמים את השבועה על האומן.

לרבי יהודה אין שכיר נשבע ונוטל אלא כשיש שם הודאה במקצת – כגון שאמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך והוא אומר התקבלת מהן דינר זהב, או שאמר לו שתים קצצת והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת, לפי שיש שבועה מן התורה אצל בעל הבית ותקנו חכמים שתהא אצל שכיר. אבל אם אמר לו לא שכרתיך מעולם או שאמר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך, המוציא מחבירו עליו הראיה ואינו נוטל בשבועה, כיון שאין שבועה מן התורה אלא מדרבנן, לא עשו 'תקנתא לתקנתא'. ולחכמים נשבע ונוטל גם אם בעל הבית כופר הכל, שעשו גם תקנתא לתקנתא, אבל אם נחלקו בקציצה אין נשבע ונוטל, שבעל הבית זוכר כמה קצץ.

התופס גרזן בידו, ואומר אלך ואכרות דקל של פלוני, ונמצא הדקל קצוץ ומוטל על הקרקע – אין תולים לומר שהוא קצצו, שמא הגזים ולא עשה.

נגזל נשבע ונוטל כיצד – ראוהו עדים נכנס לביתו ומשכנו, וטוען בעל הבית שנטל כלים קטנים והסתירם תחת כנפיו, והעדים לא הכירו בהם.

דף מ"ו ע"ב 

ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא, ואמר לקוחין הן בידי, ובעל הבית אומר השאלתים לו – אם בעל הבית אינו עשוי למכור כליו, והיו דברים שאין דרכן להטמין, והוא אדם שאינו צנוע, והם דברים העשויים להשאיל ולהשכיר, בעל הבית נאמן ולא היוצא. אבל אם בעל הבית עשוי למכור כליו, או שהיו דברים שדרך בני אדם להטמין, או שהוא אדם צנוע, או שהיו דברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר, היוצא נאמן לומר לקחתים ובעל הבית אינו נאמן לומר שאולים הם בידו.

ואם בעל הבית אומר גנובים הם בידו – בכל אופן היוצא נאמן, שאין מחזיקין על האדם לומר שהוא גנב.

הטוען על זוג של מספריים וספרי אגדתא שיש ביד יתומים שהם שלו והשאילם לאבי היתומים, והביא עדים שהיו שלו – נאמן, שאביהם לא היה נאמן לטעון לקוחים הם בידי, שעשויים להשאיל ולהשכיר.

שומר הבית נאמן לישבע על מי שנכנס למשכן את בעל הבית, וישלם לבעל הבית על פי שבועתו. ובשכירו ולקיטו שלא מסר לו שמירת הבית נסתפקו בגמרא אם יכול לישבע.

טען בעל הבית שלקח הנכנס גביע של כסף – אם איש אמיד הוא או שהוא נאמן ובני אדם מפקידים בידו נשבע ונוטל, ואם לאו לא.

נחבל נשבע ונוטל כשיש בו חבלה במקום שיכול לחבל בעצמו. אבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו, כגון שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו, ואין שם אחר – נוטל בלא שבועה.

חשוד על שבועת שוא, או על שבועת ביטוי לשעבר, כגון 'אכלתי' ו'לא אכלתי' – פסול לשבועה, אע"פ שאין בה כפירת ממון. אבל אם עבר על שבועת ביטוי להבא, כגון שנשבע 'אוכל' ולא אכל, או 'שלא אוכל' ואכל, אינו פסול לשבועה, שבשעת שבועה לא הוציא שקר מפיו, אלא שלאחר מכן כפאו יצרו.

*************