
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי כ"ח חשון תשע"ח
מסכת מכות דף י"ב
דף י"ב ע"א
.שתי טעויות טעה יואב בשעה ששלח שלמה להרגו: א. רק גגו של מזבח קולט, והוא תפס בקרנותיו. ב. רק מזבח בית עולמים קולט, והוא תפס מזבח של שילה. לאביי טעה גם: מזבח קולט רק כהן ועבודה בידו, והוא זר.
שלש טעויות עתיד שרו של רומי לטעות: א. 'בצר' קולטת והוא גולה ל'בצרה'. ב. רק שוגג קולטת והוא מזיד. ג. רק אדם קולטת והוא מלאך.
ערי מקלט לא נתנו ללויים לקבורה, שנאמר 'ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם' – לחיים נתנו ולא לקבורה. אמנם רוצח בשוגג נקבר שם, שמפורש בפסוק 'שמה' – שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו.
תחום עיר מקלט – קולטת, אך אין רשאי הרוצח לדור שם, ואף במחילות. ועל הקרקע שסביבות העיר אסור לכל אדם לדור – שאין עושים שדה מגרש, ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר, ולא עיר מגרש.
רוצח בשוגג שיצא חוץ לתחום עיר מקלטו – לר' יוסי הגלילי: גואל הדם יש לו מצוה להרגו [ולכל אדם רשות להרגו] – שנאמר בגואל הדם 'ורצח', ולא 'אם רצח'. לר' עקיבא: גואל הדם יש לו רשות להרג [וכל אדם אם הרגוהו חייבים] – שהרי לא נאמר 'ירצח'. לר' אליעזר: גואל הדם שהרגו מיד שיצא – חייב, שנאמר 'עד עמדו לפני העדה למשפט'. וריה"ג ור"ע דרשו פסוק זה לענין סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש, שאין ממיתים אותו עד שיעמוד בב"ד אחר.
יצא הרוצח בשוגג מעיר מקלטו: לסובר שאין אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם – נהרג, שנתרבה מ'ואם יצא יצא'. ולסובר שאומרים דיברה תורה כלשון בני אדם – גולה, שאין לדרוש הכפילות, ואמר אביי שכן מסתבר, שלא יהא סופו חמור מתחילתו, מה תחילתו במזיד נהרג בשוגג גולה, אף סופו כן.
אב שהרג בנו – אף לר' יוסי הגלילי שמצוה על גואל הדם להרוג את הרוצח אין אחי הרוצח נעשה גואל הדם להרוג את אביו, שהרי אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו מלקות שחייבוהו ב"ד ולנדותו עפ"י ב"ד (חוץ ממסית). ומה ששנינו שהבן נעשה גואל הדם – היינו בנו של הנרצח, שהוא בן בנו של הרוצח.
דף י"ב ע"ב
משנה: אילן העומד בתוך תחום עיר מקלט ונופו נוטה חוץ לתחום, או להיפך – הכל הולך אחר הנוף. משנה במסכת מעשר שני: אילן העומד לפנים חומת ירושלים ונופו נוטה לחוץ או להיפך – מכנגד החומה ולפנים כלפנים ומותר לאכול שם מעשר שני, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. ובתחילה חילקה הגמרא שלענין מעשר – בחומה תלוי, אך לענין עיר מקלט תלוי בדירה, ורק בנוף אפשר לדור. ושוב הקשו סתירה גם לענין מעשרות – משנה במסכת מעשרות: בירושלים ובערי מקלט – הלך אחר הנוף.
ישוב רב כהנא: המשנה כאן ובמעשרות כר' יהודה שאמר: במערה הלך אחר פתחה, ובאילן אחר נופו. והמשנה במעשר שני כחכמים שהולכים כל חלק אחר מקומו.
הקשו על רב כהנא: ר' יהודה לא אמר רק לחומרא, שאם עיקרו בחוץ ונופו בפנים – גם בנופו אינו יכול לפדות, אך אין יכול לאכול שם, ואם עיקרו מבפנים ונופו מבחוץ – גם בעיקרו אסור לאכול בלא פדייה. וממילא כן גם בערי מקלט אם עיקרו בחוץ ונופו בפנים -גם בעיקרו אין גואל אדם יכול להורגו, אך אם עיקרו בפנים ונופו בחוץ אין לומר לקולא שיוכל להרגו בעיקרו כמו בנופו, שהרי עומד בתוך העיר.
ישוב רבא את תירוץ רב כהנא: עומד בעיקרו שבפנים – לכו"ע אסור לגואל הדם להורגו, עומד בנופו ויכול להורגו בחיצים ובצרורות – לכו"ע יכול להורגו. ונחלקו אם מותר לעלות על עיקרו שבפנים להגיע לנופו להורגו – לר' יהודה מותר [והיינו משנתנו והמשנה במעשרות – הלך אחר הנוף]. ולחכמים אסור [כמשנה במעשר שני – שכל חלק נידון כמקומו].
ישוב רב אשי את תירוץ רב כהנא: משנתנו והמשנה במעשר שני כר' יהודה, ו'אחר הנוף' היינו 'אף אחר הנוף', ולעולם לחומרא, במעשר שני – כנ"ל, שאם עיקרו בחוץ ונופו בפנים – גם בנופו אינו יכול לפדות, ואם עיקרו מבפנים ונופו מבחוץ – גם בעיקרו אסור לאכול בלא פדייה. ובערי מקלט אם נופו בפנים – גם בעיקרו שבחוץ אין גואל אדם יכול להורגו, אך אם עיקרו בפנים אין יכול להורגו בעיקרו אף שנופו בחוץ.
רוצח בשוגג שגלה לעיר מקלט ושוב הרג בשוגג בתוך העיר – גולה לשכונה אחרת.
בן לוי שדר בעיר מקלט ורצח בשוגג – למשנה: גולה לעיר מקלט אחרת. לברייתא דלהלן: גולה לשכונה אחרת.
'ושמתי לך' – בחייך (של משה). 'מקום' – ממקומך (מחנה לויה). 'אשר ינוס שמה' – שהיו ישראל מגלים הרוצחים בשוגג במדבר למחנה לויה, ובן לוי שהרג גולה מפלך לפלך.
המקור לשני הדינים (רוצח – לכו"ע, בן לוי – לברייתא): 'כי בעיר מקלטו ישב' – עיר שקלטתו כבר.
*************
שבת קודש כ"ט חשון תשע"ח
מסכת מכות דף י"ג
דף י"ג ע"א
רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו – יאמר להם: רוצח אני, שנאמר 'וזה דבר הרוצח'. אמרו לו: אף על פי כן, יקבל מהם.
הגולים לערי מקלט – לר' יהודה מעלים שכר ללוים. לר' מאיר אין מעלים. לרב כהנא: המחלוקת בשש – שלר' יהודה 'לכם' האמור לרוצחים – לקליטה, ולר' מאיר 'לכם' – לכל צרכיכם, אבל בארבעים ושתים לדברי הכל מעלין שכר. לרבא: ודאי 'לכם' – לכל צרכיכם ובשש אין מעלים שכר, והמחלוקת בארבעים ושתים, שלר' יהודה 'ועליהם תתנו' – כמו השש רק לענין קליטה, ולר' מאיר 'ועליהם תתנו' – כמו השש לכל צרכיכם.
גולה החוזר מעיר מקלט ועבד עברי היוצא ביובל – לר' מאיר: חוזר לשררה שהיה בה, שנאמר בעבד החוזר ביובל 'ואל אחוזת אבותיו ישוב', ולמדים כן גם לחוזר מגלות בגזירה שוה 'שיבה' מעבד. לר' יהודה: אינו חוזר לשררתו, שנאמר בעבד 'ושב אל משפחתו' – למשפחתו שב ולא למה שהחזיקו אבותיו, ובחוזר מגלות נאמר 'אל ארץ אחוזתו' – לארץ אחוזתו הוא שב ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו.
הדרן עלך אלו הן הגולין
פרק שלישי – ואלו הן הלוקין
אלו חייבים מלקות: הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנידה (עד כאן חייבי כריתות). כהן גדול שנשא אלמנה, כהן שנשא גרושה או חלוצה, ישראל שנשא ממזרת או נתינה, בת ישראל שנישאת לנתין או לממזר. טמא שאכל קודש, הבא אל המקדש טמא, האוכל חלב או דם או נותר או פגול או קודש טמא, השוחט או מעלה קדשים בחוץ, האוכל חמץ בפסח, האוכל או עשה מלאכה ביום הכפורים, המפטם את שמן המשחה, המפטם את הקטורת, הסך שמן המשחה, האוכל נבילות או טריפות או שקצים או רמשים, האוכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או מעשר שני והקדש שלא נפדו.
שיעור אכילת טבל ללקות: לר' שמעון – כל שהוא. לחכמים – כזית. ואין דומה לנמלה שחייב בכל שהיא כיון שהיא כברייתה.
כהן שנשא אשה שהיא אלמנה וגם גרושה – חייב שתיים. גרושה וחלוצה – רק אחת (שלאו אחד לשניהם. רש"י, ועי' תוס').
דף י"ג ע"ב
מלקות בחייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין:
לר' ישמעאל: כולם לוקין. שנאמר 'אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת… והפלא ה' את מכותך' – היינו מלקות, כאמור 'והפילו השופט והכהו לפניו', אך דוקא דומיא דלאו דחסימה, ולכן על עשה ועל לאו שאין בו מעשה או שניתק לעשה אין לוקין.
לר' עקיבא: חייבי כריתות שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להם – לוקין, חייבי מיתות ב"ד שאם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלים להם – אין לוקין.
לר' יצחק: אף חייבי כריתות אין לוקין, שנאמר כרת באחותו אחר שכבר נאמר באופן כללי על כל העריות – לדונו בכרת ולא במלקות, וללמד על כל הכלל יצא.
ביאור מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא:
א. ר' עקיבא פוטר חייבי מיתות ב"ד – שנאמר 'כדי רשעתו', רק משום רשעה אחת יש לחייב. ור' ישמעאל סבר שרק מיתה וממון או מלקות וממון נתמעטו, אך מיתה ומלקות נענש בשניהם – שמיתה אריכתא היא. ומה שמחייב ר' עקיבא בחייבי כריתות אף אם עדיין לא עשו תשובה – לר' אבהו: שלמדים גזירה שוה 'לעיני' האמור בכרת מ'לעיניך' האמור במלקות. והפריכוהו שא"כ גם חייבי מיתות ב"ד יש ללמוד ל'מעיני' האמור בע"ז. לרב שמואל בר יצחק: 'כדי רשעתו' ממעט רק ברשעה המסורה לב"ד. לרבינא: כיון שאין הכרת מוחלט שהרי אם עשו תשובה נפטרים – יש להלקותם
ב. לרבא: התרו בו למיתה – לכו"ע אין לוקה, ונחלקו בהתרו בו למלקות – לר' ישמעאל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו, ולר' עקיבא אין לוקין עליו. אך לאו שיש בו כרת לוקין לכו"ע, שאין כרת צריך אזהרה, שהרי גם בפסח ומילה יש כרת, וגם לקרבן אין צריך אזהרה, ומה שאין מביאים על פסח ומילה קרבן הוא משום שרק על קום ועשה דומיא דע"ז מביאים חטאת.
*************