לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ל' תשרי תשע"ח

מסכת סנהדרין דף צ"ו

דף צ"ו ע"א 

אלמלא המקרא כתוב לא היה אפשר לאמרו – 'ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה', שנגלה הקב"ה אל סנחריב כאדם זקן ואמר לו: כשתלך למלכי מזרח ומערב שהבאת את בניהם להלחם בירושלים, ונהרגו, מה תאמר להם, השיבו שאכן חושש מכך, ואמר לו הקב"ה שישנה עצמו שלא יכירוהו, ואמר לו שיביא לו מספריים ויגזוז לו הקב"ה שערו, ואמר לו שיביא מבית זה שלפניו, ובאו מלאכי השרת, ונדמו לו כבני אדם והיו טוחנים גרעיני תמרים, ואמרו לו שיטחון מדה אחת ויתנו לו מספריים, וכך עשה, ועד שבא אל הקב"ה כבר  החשיך היום, ואמר לו הקב"ה שיביא אש, וכך עשה, וכשנפח סנחריב באש נתלתה אש בזקנו, וגזז את שער ראשו וזקנו, ולכן בראש כתוב לשון 'יגלח' ובזקן נאמר 'תספה', לפי שכלה לגמרי על ידי האש. וזהו מה שאומרים: אם אתה מחרך את הארמאי, והוטב בעיניו, הבער לו אש בזקנו, ולא תפסיק לצחוק ממנו.

סנחריב מצא קורה אחת מתיבת נח ואמר: זהו האלהים הגדול שהציל את נח מהמבול, ונדר שאם יצליח בדרכו יקריב לפניו את שני בניו. שמעו זאת בניו והרגו את אביהם. וזהו שנאמר 'ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו' – מלשון 'נסר', 'ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב'.

נאמר במלחמת אברהם והמלכים 'ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם' – לר' יוחנן: אותו מלאך שנזדמן לאברהם לסייעו 'לילה' שמו. לר' יצחק נפחא: שנלחמו עבורו כוכבי הלילה. ושיבח ריש לקיש את פירושו.

'וירדוף עד דן' – כיון שבא אותו צדיק עד דן תשש כחו, משום שראה בני בניו שעתידים לעבוד עבודה זרה בדן, והיינו עגלי הזהב שעשה ירבעם לעבודה זרה 'וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן'. וכן סיסרא לא נתגבר עד שהגיע לדן.

שלח רבי יהושע בן לוי שלשה דברים: א. הזהרו בכבוד זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו לכבדו. ב. הזהרו לחתוך וורידין של עוף כדי שיצא הדם, הואיל וצולה את העוף כולו כאחד, ואינו חותכו ומולחו כבשר חיה ובהמה. ג. הזהרו בבני עמי הארץ שנעשו תלמידי חכמים לכבדם, לפי שמהן תצא תורה, שהרי שמעיה ואבטליון היו מבני בניו של סנחריב, ומבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק.

אף שאמרו שצריך ליזהר בכבוד בני עמי הארץ שנעשו ת"ח אומרים להם שזכה נבוכדנצר לכבוד רב מפני דבר קטן שעשה – שרץ ארבע פסיעות לכבוד הקדוש ברוך הוא, ואף הם זוכים מחמת זכות מועטת שהיתה באביהם.

ירמיהו הנביא שאל למה הצליח נבוכדנצר, וכבש את ירושלים – והשיבוהו: משל לאדם שאמר שיכול לרוץ מרחק ג' פרסאות אפילו לפני הסוסים ואף בין בצעי המים, נזדמן לו רגלי אחד ורץ לפניו מרחק ג' מיל ביבשה ונתעייף. אמרו לו, ומה כשרצת לפני רגלי כך נתעייפת, אם תרוץ לפני הסוסים על אחת כמה וכמה שתתעייף, ומה כשרצת ג' מיל כך נתעייפת, אם תרוץ ג' פרסאות על אחת כמה וכמה, ומה כשרצת ביבשה כך, אם תרוץ בין בצעי המים על אחת כמה וכמה. אף אתה, ירמיהו, ומה בשכר ד' פסיעות ששלמתי לנבוכדנצר שרץ אחר כבודי, אתה תמיה מדוע מגיע לו כל כך הרבה שכר, כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב, שרצו ועבדו לפני כסוסים, על אחת כמה וכמה שתתמה על מתן השכר הגדול שאשלם להם.

ד' פסיעות שפסע נבוכדנצר: אותו היום שמת בו המלך אחז הרשע, יום של שתי שעות בלבד היה, כדי שלא יהא פנאי לספדו ולקברו כראוי, וכשחלה חזקיהו ונתרפא החזיר הקב"ה אותן עשר שעות החסרות ונתארך היום לכ"ב שעות, שכשחזקיהו חלה, ואמר לו ישעיהו הנביא שימות מחולי זה, ובכה חזקיהו והתפלל אל ה' שירפאהו, ושמע ה' תפילתו, והודיעו שיתרפא, וביום השלישי יבוא כבר אל בית ה', ויתווספו לו חמש עשרה שנה, וביקש חזקיהו מישעיהו אות ומופת שאכן כך יהיה, ואמר לו ישעיהו, שיכול ליתן אות שצל השמש שעתה במקום שמתחיל היום להחשיך, יעמוד במקומו עשר שעות, או שיחזור הצל עשר מעלות אחורנית, ויעמוד במקום שהוא עומד בבוקר. אמר חזקיהו, שאם יעמוד הצל במקומו אין זה מופת גדול כל כך, אלא יחזור הצל לאחוריו עשר מעלות, וכך היה, והמלך מראדך היה רגיל לאכול בשעה שלישית של היום, ולישון עד שעה תשיעית. באותו יום שחזר גלגל חמה לחזקיהו, ניעור מראדך בשעה תשיעית, כפי שהיה רגיל תמיד, ומצא שהוא בוקר, שהרי חזרה חמה לאחוריה, ורצה להרוג את עבדיו מחמת שחשב שהניחוהו לישון מבוקר אתמול עד הבוקר שאחריו, ואמרו לו עבדיו שבאמת שעה תשיעית עתה אלא שעל ידי נס חזרה חמה לאחוריה, ונעשה בוקר, והיינו מפני שנתרפא חזקיהו. אמר שרוצה לשאול בשלום אדם גדול כזה, וכתבו לו: 'שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלם, שלם לאלהא רבא', ונבוכדנאצר שהיה הסופר שלו לא היה באותו זמן, וכשחזר ושמע שכתבו איגרת לחזקיהו, שאל איך כתבו האיגרת ואמרו לו, ותמה שקראו לאלוקיו 'אלהא רבא' וכתבוהו לבסוף, אלא יש לכתוב 'שלם לאלהא רבא, שלם לקרתא דירושלם, שלם למלכא חזקיה', ורץ נבוכדנאצר אחרי השליח כדי ליתן איגרת מתוקנת, ואחר שרץ ד' פסיעות העמידו המלאך גבריאל. ואילמלא העמידו היתה ניתנת לו רשות לאבד את ישראל.

נקרא 'מראדך בלאדן בן בלאדן' גם בשם אביו – שבתחילה היה בלאדן מלך, ונשתנה מראה פניו כמו של כלב, וישב בנו מראדך למלך, וכשהיה כותב איגרת היה כותב שמו ושם אביו כדי לכבדו.

'בן יכבד אב' – מראדך את אביו בלאדן, כדלעיל. 'ועבד אדניו' – היינו נבוזראדן את נבוכדנאצר, כדלהלן.

 

דף צ"ו ע"ב 

נבוכדנצר שלח לנבוזראדן שלש מאות פרדות טעונות בפטישי ברזל שחותך ברזל, כדי לפרוץ בהם את שערי ירושלים – וכולם נשברו על שער אחד של ירושלים. ורצה נבוזראדן לחזור על לבבל שחשש שיעשו בו כמו שעשו בסנחריב, שנהרג כל חילו, יצאה בת קול ואמרה: דולג בן דולג, נבוזראדן דלג, שהגיע הזמן שיחרב המקדש, וישרף ההיכל, נטל פטיש אחד שנותר בידו והכה בו בצד הקהה ונפתח השער. היה הורג והולך, עד שהגיע להיכלו והציתו באש, גבה ההיכל וביקש לעלות לרקיע, דרכו עליו מן השמים, והשפילוהו, וזחה דעתו של נבוזרדן, יצאה בת קול ואמרה: עם הרוג הרגת, שכבר נגזר עליהם שיהרג, והיכל שרוף שרפת, שכבר נגזר עליו שישרף – קמח טחון טחנת. ראה נבוזרדאן דמו של זכריה הרותח על רצפת העזרה, שהרגוהו ישראל על שהיה מתנבא על חורבן הבית, ושאלם מהו דם זה, והשיבו שהוא דם זבחים שנשפך, שחטו מיני זבחים ולא היה הדם דומה לאותו דם, הזהירם שיגלו לו ואם לא יסרוק בשרם במסרק של ברזל, והודו לו שהוא דם כהן ונביא שנתנבא לישראל שתחרב ירושלים, והרוגוהו. אמר נבוזראדן: אני אפייסו, והרג חכמים על הדם, ולא נח, הרג תינוקות של בית רבן, ולא נח, הרג פרחי כהונה, ולא נח, עד שהרג עליו תשעים וארבע ריבוא בני אדם, ועדיין לא נח. קרב ואמר: זכריה זכריה, טובים שבהם איבדתים, וכי אתה רוצה שאהרוג את כל ישראל, מיד נח הדם. הרהר נבוזראדן בתשובה, אמר: מה הם, שלא איבדו אלא נפש אחת כך נענשו, אני שהרגתי הרבה בני אדם מה יהא עלי. ברח, ושלח שטר צוואה לביתו, והתגייר.

נעמן שר צבא ארם שריפאו אלישע מצרעתו – גר תושב היה. שלא קיבל עליו כל המצוות, אלא רק שלא יעבוד עבודה זרה. נבוזראדן – גר צדק היה.

מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, מבני בניו של סנחריב – שמעיה ואבטליון – לימדו תורה ברבים. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, ואף מבני בניו של נבוכדנצר ביקש הקב"ה להכניסן תחת כנפי השכינה, אמרו מלאכי השרת לפניו: רבש"ע, מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניס תחת כנפי השכינה. וזה הנאמר 'רפינו את בבל ולא נרפתה', שלא נרפא נבוכדנצר, וי"א שהכוונה לנהרות בבל – שהם והדקלים שם מרים.

עמון ומואב שכנים רעים לירושלים – כיון ששמעו נבואת חורבן ירושלים שלחו לקרוא לנבוכדנצר, חשש לבא שמא יעשו לו כפי שעשו לקודמים, שלחו לו 'כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק' – 'איש' היינו הקב"ה, שלח להם קרוב הוא ויבא, שלחו לו 'הלך בדרך מרחוק', שלח להם: יש להם צדיקים שיבקשו רחמים ויביאוהו. שלחו לו: 'צרור הכסף לקח בידו' – כסף היינו צדיקים. שלח להם: יחזרו הרשעים בתשובה ויבקשו רחמים ויביאוהו. שלחו לו: כבר קבע להם זמן, שנאמר 'ליום הכסא יבא ביתו', אין כסא אלא זמן, שנאמר 'בכסה ליום חגנו'. שלח להם: סתיו הוא ואיני יכול לבא מחמת השלג והמטר. שלחו לו: בא דרך הסלעים וההרים. שאלם היכן ישב עם חייליו מפני הגשמים, שלחו לו קברות שלהם מעולין מפלטירין שלך, וכך עשה, שנאמר 'בעת ההיא נאום ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות יושבי ירושלים מקבריהם ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם'.

*************