לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ג' אלול תשע"ט

מסכת כריתות דף י"ג

דף י"ג ע"א

צירוף שהיה באכילה לחיוב – לר' מאיר: כאילו אוכל קליות, ולמסקנא היינו לחומרא דהיינו אף אם שהה באכילתו כל היום. לחכמים: שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס (ד' ביצים).

אכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין – אם שהה עד בכדי אכילת פרס, נטמא גופו.

שתה רביעית יין תוך כדי אכילת פרס ונכנס למקדש – לחכמים: חייב. לר' אליעזר: אם לא שתה בבת אחת פטור, וכן אם נתן בו מים כל שהוא – פטור.

רבנאי אמר שמואל: אכל חצי פרס אוכלים טמאים כל היום, אם אכל כל כזית ממנו בכדי אכילת פרס – נטמא גופו. ופרכוהו מברייתא שמפורש בה שצריך לאכול כל האכילה בתוך כדי אכילת פרס.

אכל אוכלים טמאים פחות מכשיעור – אסרו עליו לטבול, שאם אחר שטבל השלים השיעור מצטרף, ויבא לטעות שטבילתו הועילה שלא ימטא.

התירו למעוברת שהריחה לאכול מאכלים טמאים אפילו הרבה פעמים פחות מכשיעור – מפני הסכנה.

התירו למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור – ואינו נטמא ע"י שתיית החלב, לרב נחמן: שלא הוכשר החלב, ואף לא ע"י טיפה המלוכלכת על פי הדד שמדובר ביונק בתקיפה אחת. לרבא: משום דספק ינק כשיעור וספק לא ינק, ואם תמצא לומר ינק, ספק ינקו באכילת פרס, ספק ינקו ביותר מכדי אכילת פרס. ודלא כרב נחמן – א. אף היונק בתקיפה אחת פיו מלא חלב. ב. מקום חלב מעיין הוא ואינו צריך הכשר.

רבא הוכיח שמקום חלב מעיין – ממה ששנינו שחלב אשה מטמא גם אם יצא שלא לרצון. ופרכוהו: א. שנינו: האשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר תנור – תנור טמא. ופירש ר' יוחנן שמדובר בהוכשר בטיפה מלוכלכת ע"פ הדד. ב. שנינו בברייתא תשעה משקין בזוב: זיעה וליחה סרוחה וריעי – טהורים. דמעת עינו ודם מגפתו וחלב אשה – מטמאים טומאת משקין ברביעית. רוקו זובו ומימי רגליו – מטמאין טומאה חמורה בכל שהוא. ומוכח שאין מקום חלב מעיין, שאם כן היה מטמא טומאה חמורה בכל שהוא. ו'שלא לרצון' ששנינו היינו לא שיצא נגד רצונו אלא שיצא בסתם, שדעתו של תינוק קרובה לחלב.

דף י"ג ע"ב

'יין ושכר אל תשת' – לת"ק: 'ושכר' אין חייב מיתה אלא בשתה כדי לשכר, והיינו רביעית יין בן מ' יום, שדרש גזירה שוה מ'שכר' האמור בנזיר שדווקא על יין חייב. 'יין' – שמוזהרין גם בכל שהוא וגם מגתו. לר' יהודה: 'ושכר – לחייב על שאר משכרין, שלא דרש הגזירה שוה. 'יין' – על היין במיתה, ועל שאר משכרין באזהרה. לר' אלעזר: יין אל תשת ושכר – אל תשתהו כדרך שכרותו, אבל אם הפסיק בשתייתו או נתן לתוכו מים כל שהוא – פטור.

שנינו: אכל דבילה קעילית, או שתה דבש או חלב, ונכנס למקדש ושימש – לוקה. והיינו כר' יהודה.

אמר רב יהודה בר אחותאי: הלכה כרבי אלעזר. רב קרא את ר' אלעזר 'טובינא דחכימי' (מאושר שבחכמים).

רב אשי לא רצה להתיר נדרו של רב אחא לאחר סעודת יו"ט משום ששתה יין, ואף שעירב בו מים והלכה כר' אלעזר – שלא נאמרו דבריו אלא בשתה רביעית בלבד, והוא שתה יותר.

נאמר בפרשת שתויי יין: 'ולהבדיל בין הקודש ובין החול' – אלו שומת דמין וערכין, חרמין והקדשות. 'בין הטמא ובין הטהור' – אלו הוראות בטומאה וטהרה. 'ולהורות' – זו הוראה. 'את כל החוקים' – אלו מדרשות. 'אשר דבר ה'' – זו הלכה. 'ביד משה' – זה תלמוד. אבל משנה מותר – שנאמר 'ולהורות'. לר' יוסי בר' יהודה אף תלמוד נדרש להיתר מ'ולהורות'. ופסק רב כמותו.

הוראה ש'שרץ טמא וצפרדע טהור' מותרת לשתויי יין – ואף לחכמים, שהוא דבר שאף תינוקות של רבן יודעים אותו.

רב לא דרש לאחר סעודת יו"ט – ואף שפסק כר' יוסי ב"ר יהודה, מפני שלא היה יכול להמנע מהוראה בעת דרשתו.

 

*************