לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ה' אדר ב' תשע"ט

מסכת חולין דף ק"ה

דף ק"ה ע"א 

לבית שמאי מקנח פיו (בין גבינה לבשר), ולבית הלל מדיח במים, ואין כאן מחלוקת שצריך לעשות שניהם.

לרבי זירא אין קינוח הפה אלא בפת. בפת של חטים ולא בפת של שעורים, מפני שמתפרר בתוך הפה ואינו נקשר יחד כשלועסו לפיכך אינו מקנח. בפת קר ולא בחם, שהחם נעשה רך ונדבק בחיך. בפת רך ולא בקשה לפי שמתפרר בפה. ולהלכה מקנח בכל דבר, חוץ מקמח, תמרים, וירקות.

אכל בשר אסור לאכול גבינה, משום שהבשר מוציא שומן ונדבק בפה ומאריך בטעמו. אבל אכל גבינה מותר לאכול בשר, ואין צריך לשהות כלום.

בשר שבין השינים חשוב בשר שלא יאכל גבינה עמו עד שיטלנו, שנאמר 'הבשר עודנו בין שיניהם'.

אביו של מר עוקבא כשהיה אוכל בשר, לא היה אוכל גבינה עד למחר בעת הזאת. ומר עוקבא כשאכל בשר בסעודה, לא היה אוכל גבינה באותה סעודה, אבל בסעודה שלאחריה אכל. וקרא על עצמו שלענין זה הוא כחומץ בן יין.

שמואל קרא על עצמו שהוא כחומץ בן יין, שאביו היה בודק בנכסיו מה הן צריכות פעמיים ביום, והוא לא בדק אלא פעם אחת ביום. שמואל היה אומר שהבודק בנכסיו כל יום מוצא סלע, שמתקנם בכל הצריך. אביי היה בודק נכסיו בכל יום, פעם אחת פגע באריסו שהיה נושא משוי של עצים לגונבו, א"ל כבר קדמוך חכמים שאמרו שיראה אדם נכסיו בכל יום. רב אסי היה בודק נכסיו בכל יום, יום אחד ראה שהמים יוצאים חוץ לגדותיהן ובאין לשטוף פירותיו, כרך את בגדו והניחו בתוך המים, והרים בקולו עד שבאו בני אדם לסותמו.

מים ראשונים מצוה, ומים אחרונים חובה – ושניהם לגבי מים אמצעים חשובים חובה, כי האמצעים (שנוטלין בין תבשיל לתבשיל) אינם אלא רשות.

מים ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, וי"א שנוטל גם על עצים וקסמין וא"צ כלי, אבל לא יטול ע"ג קרקע, ומשום שרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע.

דף ק"ה ע"ב 

מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן, אחרונים אין נוטלין אלא בצונן – שחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. י"א שכל זה כשאין היד סולדת בהן, אבל אם היד סולדת בהן אין נוטלין בהם גם במים ראשונים. וי"א שכל זה כשהיד סולדת בהן, אבל אם אין היד סולדת בהן, נוטלין בהם גם במים אחרונים.

מים אמצעים שבין תבשיל לתבשיל רשות – אבל בין תבשיל לגבינה, חובה.

מפני מה אמרו מים אחרונים חובה? שמלח סדומית יש שמסמא את העינים. ואינה מצויה אלא קורט אחד בכור.

גם המודד מלח צריך ליטול ידיו משום מלח סדומית.

אין נוטלים מים אחרונים על הקרקע משום רוח רעה ששורה עליהם.

לא יטול דבר מן השולחן כשאחד מן המסובין נוטל כוס לשתות, שדבר זה קשה ל'רוח צרדא'. ודווקא כשנוטל ואינו מחזיר, אבל ליטול ולהחזיר מותר. ודווקא שמוציאו מחוץ לארבע אמות של שולחן, אבל תוך ד' אמות מותר. ודווקא דבר הנצרך לסעודה, אבל דבר שאין נצרך לסעודה מותר. מר בר רב אשי הקפיד אפילו על המכתש והעלי שכותשין בהם תבלין, שהוא נצרך לסעודה.

צריך לכבד את פירורי האוכלין מן הבית, משום שהוא קשה לעניות. שר הממונה על העניות היה רודף אחר אחד ללוכדו ולהביאו לידי עניות, ולא היה יכול עליו לפי שנזהר על הפירורין, יום אחד אכל סעודתו על עשבים, אמר עתה יפול בידי, לאחר שגמר סעודתו נטל כלי חפירה ועקר את העשבים והשליכן לנהר, והיה השר אומר ווי לי שהלה הוציאני מביתו.

שתיית קצף קשה לרירין הבאין מן החוטם. ולנפוח בו, קשה לראש. ולדחותו בידו לצדדין קשה לעניות. אלא ישקענו בתוך המשקה עד שיכלה מאליו.

לרירין שבאו מקצף של יין, ישתה שכר. ולהבא מקצף של שכר, ישתה מים. ולהבא מקצף של מים אין לו תקנה, ועל כך אומרים העולם 'בתר עניא אזלא עניותא'.

אין מוציאין שום או כרישין מאגודה שאוגדין מוכרי ירק לאוכלו, ולא משום שנראה כרעבתנותא, אלא משום שהרואה אותו יכול לעשות לו כשפים, והנשמר ממנו אין כשפים נוחין לחול עליו. מכשפה אחת לא יכלה לעשות כשפים על רב חסדא ורבה בר רב הונא לפי שלא היו מקנחים בחרס, ולא הרגו כינה על בגדיהם, ולא אכלו ירק מאגודות של מוכרי ירק.

אין אוכלין ירק שנפל על השולחן, שהוא קשה לריח הפה. אין יושבין תחת מרזב, ולא משום שופכין אלא משום שמזיקין מצויין שם. השותה בכד שופך תחלה מן המים לארץ, ולא משום קסמין וקשין שעל פני המים, אלא שפעמים ששתה מהן שד, וזה תקנתן.

*************