
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי ו' תמוז תשע"ט
מסכת ערכין דף כ"ג
דף כ"ג ע"א
המקדיש נכסיו, והיתה עליו כתובת אשה – לרבי אליעזר כשיגרשנה ידור הנאה שלא יחזירנה לעולם, שמא משום ערמה מגרש לה שתגבה כתובתה מן ההקדש ויחזירנה. ולרבי יהושע אינו צריך. ללשון ראשון נחלקו אם אדם בריא עושה קנוניא על הקדש או לא, שלרבי אליעזר אדם עושה וחוששין לקנוניא, ולרבי יהושע אינו עושה. וללשון שני לדברי הכל אדם עושה קנוניא, ונחלקו (למסקנא) אם יש שאלה להקדש, שלרבי אליעזר אינו יכול לשאול על הקדישו, ולכך חוששין שעושה קנוניא ומדירין אותו, ולרבי יהושע יש שאלה להקדש, ואין חשש לקנוניא, כי אם מתחרט על הקדישו יכול לשאול אצל חכם ויתבטל ההקדש למפרע. ודברי רבי אליעזר הן דברי בית שמאי שהקדש טעות הקדש הוא ואינו יכול לשאול על הקדישו, ודברי רבי יהושע הן דברי בית הלל שהקדש טעות אינו הקדש, ומשום כך יכול לשאול על הקדישו.
וכן הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה, ידירנה הנאה – שמא יעשה קינוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו.
שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר מנה לפלוני בידי – נאמן, חזקה אין שכיב מרע עושה קינוניא על הקדש, שאין אדם חוטא ולא לו.
נדר שהודר ברבים – י"א שיש לו הפרה וי"א שאין לו, הודר על דעת רבים לדברי הכל אין לו הפרה.
איזהו רשע ערום? זה המשיא עצה למכור בנכסים למי שאמרו לו נכסי לך ואחריך לפלוני, וכרשב"ג שאין לשני אלא מה ששייר הראשון. אביי רצה להשיא עצה לרב הונא שיגרש את אשתו ותתבע כתובתה מאביו שהיה ערב, ויחזירנה, ואין בכך משום רשע ערום, משום שהיה בנו, וגם משום שרב הונא היה תלמיד חכם.
דף כ"ג ע"ב
ערב של כתובה לדברי הכל לא משתעבד – ואפילו אם יש נכסים ללוה, שמצוה הוא עושה לזווגם, ולא הוציא מעות. קבלן של בעל חוב – לדברי הכל משתעבד. ערב של בעל חוב וקבלן של כתובה – י"א שאם יש ללוה נכסים משתעבד, ואם אין לו אינו משתעבד. וי"א שאע"פ שאין נכסים ללוה משתעבד, והלכה כדבריהם. ואם היו נכסים ללוה ונשתדפו, לדברי הכל משתעבד. וכן אם האב ערב לבנו, משתעבד לדברי הכל אע"פ שאין נכסים ללוה.
המוכר נכסיו, וגירש את אשתו – לרב פפא דינו כמקדיש וערב שמדירין אותו הנאה שמא עושה קנוניא ויחזיר את אשתו. לנהרדעי אין מדירין אותו, שבהקדש מדירין אותו משום ריווח של הקדש, ובערב משום שהוא עושה מצוה ולא הוציא מעות, אבל לוקח יודע שכל אחד יש לו עליו חוב כתובה והוא הפסיד לעצמו.
המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה (שגירשה קודם הקדש) ובעל חוב – אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו, אלא בעלים פודין אותן מן ההקדש בזול, בדינר או בדבר מועט, על מנת לשלם לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו. שמעיקר הדין ההקדש לא חל שהרי אינו שלו, אלא גזירה היא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.
הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה – מוסיף עוד דינר, ופודה את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו. ודווקא עד מחצה מן החוב, אבל אם הקדיש פחות ממחצה, אינו פודה מהקדש, שלא סמך על נכסיו אלא האמינו. ולרשב"ג אם היה חובו כנגד הקדשו פודה, ואם לאו, אלא שחובו יותר מהקדישו, לא סמך על נכסיו אלא האמינו, ואינו גובה מהקדש.
אע"פ שחייבי ערכין ממשכנין אותם – נותנין לו מזון שלשים יום, וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת, וסנדליו ותפליו, שנאמר 'ואם מך הוא מערכך', החייהו מערכך. לו, אבל לא לאשתו ולבניו, שנאמר 'הוא מערכך', ולא אשתו ובניו מערכך.
אם היה אומן, נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגירות, לרבי אלעזר אם היה איכר נותן לו צמדו, חמר נותן לו חמורו. וחכמים חולקים, לפי שאינם כלי אומנות אלא נכסים. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט, כגון שלש מעצדים ומגירה אחת, אין אומר למכור את המרובה וליקח מן המועט, אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט.
*************