לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ז' אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף ע"ז

דף ע"ז ע"א 

מעשה בבהמה שנשבר העצם והיו גידים רכים מצטרפים לבשר לחפות רוב העצם שנשברה – אמר רבא: יש להקל, שהרי ר' יוחנן אמר שגידין שסופן להקשות דינם כבשר להמנות עליהם בקרבן פסח, ועוד שהתורה חסה על ממונן של ישראל. אמר לו רב פפא: והרי ריש לקיש חולק שאין נמנין עליהם, ומדובר באיסור דאורייתא, ואיך תקל. שתק רבא. ואף שרבא עצמו אמר שבכל מקום מלבד ג' מקומות הלכה כר' יוחנן כשחולק על ריש לקיש – הרי בזה ר' יוחנן חזר והודה לריש לקיש.

מעשה בבהמה שנשבר העצם ויצא לחוץ והיה רוב בשר חופה אך נפל קורט מהעצם – שאלו לאביי, השהה ג' רגלים לשאול החכמים המתאספים ברגל, ולא השיב. אמר רב אדא בר מתנא לבעל הבהמה שילך לרבא שחריפה סכינו. והכשירו רבא משום ששנינו סתם נשבר העצם ויצא לחוץ, ומה לי נפל חלק מהעצם או לא.

ספיקות בחיפוי רוב בשר ועור בנשברה העצם: א. מתלקט בכמה מקומות. ב. מתרוסס (שהוא דק). ג. מתמסמס (נרקב) בשיעור שהרופא קודרו. ד. ניקב הבשר. ה. נקלף ואינו דבוק לעצם. ו. נסדק הבשר. ז. ניטל שליש התחתון הסמוך לבשר. ואין להוכיח ממה שאמרו 'עור הרי הוא כבשר' וכל שכן כשיש גם מקצת בשר תחת העור – שיתכן שמדובר במקום שהעור דבוק לעצם.

עוד ספק: נקדר הבשר כמין טבעת. ופשטו שכשרה – מדברי רב שאמר: דבר זה שאלתי לחכמים ולרופאים, ואמרו מסרט הבשר ע"י עצם שיוציא דם ומעלה ארוכה, אך לא יסרטו בברזל מפני שחורץ הבשר ואינה מעלה ארוכה. אך היינו דווקא בנדבק העור לבשר במקום שנקדר.

'כל בהמה תאכלו' – לרבות את השליא שנמצאת בבהמה, שנפש היפה תאכלנה. 'אותה' – ולא שליתה שיצאה מקצתה, אך אסמכתא בעלמא היא, שהטעם שאסורה הוא מפני שאין שליא בלא ולד וכמו באשה, ושמא יצא ראשה במקצת זה.

שליה – אינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. חישב עליה לאוכלה – מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות.

מבכרת שהפילה שליא – ישליכנה לכלבים. בהמת מוקדשין שהפילה שליא – תקבר.

בהמה שהפילה שליא – אין קוברין אותה בפרשת דרכים, ואין תולין אותה באילן, מפני דרכי האמורי.

דף ע"ז ע"ב 

העור והשליא של בהמה – אין מטמאין טומאת אוכלין. עור ששלקו והשליא שחישב עליה לאוכלה – מטמאין טומאת אוכלין. ונסתפקו האם גם עור חמור שבישלו מטמא, או שאני חמור שמאוס.

נאמר בטומאת נבילה 'בנבלתה' – ולא בעור ובעצמותיו ובגידין ובקרנים וטלפים. ונצרך הפסוק לאופן שבישלם בישול מרובה עם תבלינים (ציקי קדירה) ונעשו ראויים לאכילה.

שנינו: שליא שיצתה מקצתה אינה ניתרת בשחיטת האם – לר' אלעזר: אף שיש עמה ולד חוששים לולד אחר שהיה בשליא ונימוח, אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר. לר' יוחנן: כל שיש ולד אף שאין קשור בה אין חוששין לולד אחר.

ברייתא כשיטת ר' אלעזר: אשה המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהן – אם קשורה בהן השליא אין חוששין לולד אחר, ואינה טמאה טומאת לידה. אינה קשורה – מחמירים עליה חומר שני ולדות, שאני אומר שמא נימוח שפיר של שליא שמא נימוחה שליתו של שפיר, ולכן מספק טמאה טומאת לידה אך אין לה ימי טוהר.

הטעם שמבכרת שהפילה שליא יכול להשליכה לכלבים – שמיעוט בהמות יולדות נדמה שאינו קדוש בבכורה, וסמוך מיעוט נדמה למחצה נקבות הרי הזכרים הראויים להתקדש הם מיעוט ואין חוששים להם.

בהמת מוקדשים שהפילה שליה תקבר – שבין זכר ובין נקבה קדוש, ונמצא רוב קדוש.

כל דבר שיש בו רפואה אין בו משום דרכי האמורי, אין בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי.

נאמר במצורע 'וטמא טמא יקרא' – צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים, וכן כל מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. ולכן תולים אשכול תמרים בדקל המשיר פירותיו קודם זמנם.

אילן שמשיר פירותיו – סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. טוענו – כדי להכחיש כוחו. סוקרו – אין בזה משום דרכי האמורי, שעושה כן כדי שיראוהו ויבקשו עליו רחמים.

הדרן עלך בהמה המקשה

*************