
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי ח' טבת תשע"ח
מסכת שבועות דף כ"ח
דף כ"ח ע"א
נשבע על ככר ואכלה – לשיטת רבא אם שייר ממנה כזית נשאל עליה, אבל אכלה כולה (או ששייר פחות מכזית), אין נשאל עליה. יש מעמידים דבריו כשנשבע שלא יאכל ככר זו, ואע"פ שכבר אכל כזית ועבר על שבועתו, מתוך שחלה שאלה על כזית אחרון חלה גם על כזית שכבר אכל. ויש מעמידים דבריו כשנשבע שלא יאכלנה, שלא עבר עד שיאכל כולה, ואע"פ כן אם שייר פחות מכזית אינו חשוב לשאול עליו.
אמימר חולק על רבא – שבכל אופן שנשבע אפילו אכלה כולה נשאל עליה, שבשוגג עדיין מחוסר קרבן, ובמזיד מחוסר מלקות. אך אם כבר כפתוהו על העמוד – אין נשאל, שהרי אם רץ כעת נפטר ממלקות. ודחתה הגמרא שאף בזה עדיין נשאל – שהרי כל זמן שלא רץ לא נתבזה ועדיין חייב מלקות.
מי שנדר שתי נזירות, ומנה ראשונה והפריש עליה קרבן, ואח"כ נשאל על הראשונה – עלתה לו שניה בראשונה אע"פ שכבר כיפר וכבר גילח, לפי שנזירות ראשונה גרמה לשניה שלא תחול, ואינה.
דף כ"ח ע"ב
האומר שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו: אכל את הראשונה שהיא של תנאי – בשוגג, והשניה במזיד, או שאכל שתיהן בשוגג – פטור ממלקות על השניה, שבשעת אכילה ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול עליו היה שוגג, ואין קורים בו 'האדם בשבועה'. אכל ראשונה במזיד ושניה בשוגג – חייב קרבן על השניה, שבשעת אכילה הראשונה היה זכור משבועתו ושבועה חלה עליו.
אכל שתיהן במזיד: אכל של תנאי תחילה – חייב מלקות כשאכל את של איסור, שהתראת וודאי היא, שהרי כבר חלה שבועה עליו בשעת אכילת האיסור. אכל את של איסור תחילה – לסובר התראת ספק שמה התראה חייב, ולסובר שלא שמה התראה פטור.
תלאן זו בזו, שאמר 'לא אוכל זו אם אוכל זו, לא אוכל זו אם אוכל זו', ואכל כל אחת בזדון עצמה ובשגגת חבירתה, שזכור שנשבע על זו אם יאכל חבירתה, אבל שכח שנשבע על חבירתה אם יאכל זו – פטור בין ממלקות שניה שהוא מזיד, לפי שלא חלה עליו שבועה של שניה, ובין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה, לפי שלא היתה השגגה באכילתה.
תלאן זו בזו ואכל כל אחת בשגגת עצמה ובזדון חבירתה, ששכח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה, אבל זכור שאם אוכל זו תחול שבועה על השניה – חייב קרבן על אכילת השניה, שהרי חלה שבועתו עליו מתחילה וכשאכלה עובר על שבועתו שוגג. ועל הראשונה פטור מקרבן וממלקות, כיון שלא זכרה באכילת הראשונה לא חלה שבועה עליו.
תלאן זו בזו ואכל שתיהן בשוגג – פטור, כיון שלא זכר מן השבועות באכילה הראשונה לא נקרא 'האדם בשבועה' ושתיהם לא חלו. אכל שתיהן במזיד – לוקה על השניה, ועל הראשונה – לסובר התראת ספק שמה התראה לוקה, ולסובר שלא שמה התראה אינו לוקה.
נדרי שגגות – 'קונם עלי דבר זה אם אכלתי ואם שתיתי', ונזכר שאכל ושתה, או שאמר 'קונם עלי דבר זה אם איני אוכל או איני שותה היום', ושכח ואכל ושתה – מותר.
האומר שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי – חייב שתים, שמשעה ראשונה כבר יצאה שבועה לשקר, ולא אמרו שאין שבועה חלה על שבועה אלא כשנשבע על להבא. (ודלא כעיפה שאמר שחייב רק אחת).
נשבע שלא יאכל תשע תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל עשר – אינו חייב אלא אחת, שכבר נאסר לאכול תשע ואין שבועה חלה על שבועה (ודלא כעיפה שאמר שחייב שתים). אבל אם נשבע תחילה על עשר וחזר ונשבע על תשע – חייב שתים, שמתחילה לא נאסר רק לאכול עשר, ובשבועה שניה נאסר לאכול גם תשע.
*************