לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ט"ז תשרי תשע"ט

מסכת מנחות דף מ"ו

דף מ"ו ע"א 

הכל מודים שאם הוזקקו כבשים ולחם זה לזה, שמעכבין זה את זה. ואיזה הוא זיקה שלהן, שחיטה, שאם היה לחם בשעת שחיטה ואח"כ אבד או לחם או כבשים, אבד הכל. ואם היו יחד בשעת תנופה, נסתפקו בגמרא אם תנופה עושה זיקה או לא. ולא נפשט.

עד שלא שחט את התודה נפרס לחמה – יביא לחם אחר, ושוחט. מששחטה נפרס לחמה – הדם יזרק, והבשר יאכל, וידי נדרו לא יצא, וכל הלחם פסול הואיל ונפרס אחד מהם. אבל אין שחיטה עושה זיקה לפסול גם את התודה, שהתודה נקראת שלמים, מה שלמים קרבים בלא לחם כך גם תודה. נזרק הדם ואחר כך נפרס אחד מן הלחם, תורם מן השלם על הפרוס.

עד שלא שחטה יצא לחמה – מכניסה ושוחט. מששחטה יצא אחד מלחמה – הדם יזרק, והבשר יאכל, וידי נדרו לא יצא, והלחם פסול. נזרק הדם ואחר כך יצא אחד מלחמה –  תורם ממה שבפנים על שבחוץ.

עד שלא שחטה נטמא לחמה – מביא לחם אחר ושוחט. מששחטה נטמא לחמה – הדם יזרק והבשר יאכל, וידי נדרו יצא, שהציץ מרצה על הטמא, והלחם פסול. נזרק הדם ואחר כך נטמא אחד מלחמה – תורם מן הטהור על הטמא.

דף מ"ו ע"ב 

לצד שאנו אומרים תנופה עושה זיקה – אם אבד הלחם לאחר תנופה, נדחו הכבשים. ואם אבדו כבשים, נדחה הלחם.

ולצד שאומרים אין תנופה עושה זיקה – הביא לחם וכבשים והונפו, ולאחר מכן אבדו הכבשים, והביאו כבשים אחרים, צריכים תנופה, שהכבשים הם המתירים, ועוד שעיקר תנופה כתוב בהם. ואם אבד הלחם, והביא לחם אחר, לבן ננס שכבשים עיקר, אין הלחם טעון תנופה. ולרבי עקיבא נסתפקו בגמרא אם אותו לחם טעון תנופה לפי שהלחם עיקר, או שאינו צריך לפי שהכבשים מתירים אותו. ולא נפשט.

הטעם ששני כבשים של שלמים מקדשין את הלחם ומעכבין אותו, ושבעה כבשים של עולה ופר ואילים אין מקדשין אותו – שלמדים מאיל נזיר, שאע"פ שמביא זבחים אחרים, השלמים מקדשים את הלחם ולא האחרים, שנאמר 'ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות', מלמד שהסל בא חובה לאיל ושחיטת איל מקדשן, לפיכך אם שחטו שלא לשמו לא קדשו הלחם.

שתי הלחם הבאות בפני עצמן לר"ע שהכבשים אין מעכבין את הלחם – יונפו, ותעובר צורתן, כלומר שיפסלו בלינה, ויצאו לבית השריפה. ונחלקו אמוראים בטעם הדבר:

לרבה ורבא מעיקר הדין הן באות לאכילה – ואין צריכין מתירין כיון שאין כבשים, אלא שגזרו שמא יזדמנו להן כבשים לשנה הבאה, ואז לא יהיה להן היתר אלא ע"י כבשים, ויאמרו אשתקד אכלנו לחם בלא כבשים, עכשיו גם נאכלם קודם שחיטת הכבשים, ולא ידעו שמשום שלא היו להם כבשים התירו את עצמן, וכשבאים עם הכבשים הכבשים מתירין אותם.

רבה הוכיח את דינו שבאות לאכילה – ממה שמצאנו שהכהנים דרשו לפטור את עצמן ממחצית השקל, משום שאם יביאו משקליהם שתי הלחם יאסרו באכילה כדין מנחת כהן. ובהכרח שהכוונה על שתי הלחם הבאות בפני עצמן, כי אותם שבאין עם הזבח לא גרע מתודה ולחמה. ואביי דחה שהכוונה על הבאות עם הזבח, ואין דומין לתודה ולחמה ששתי הלחם קרויים מנחה, שנאמר 'בהקריבכם מנחה חדשה לה", ולחמי תודה אין קרויים מנחה.

ורבא הוכיח את דינו שבאות לאכילה מן המקרא – שנאמר 'ממושבותיכם תביאו לחם תנופה בכורים לה", מה בכורים בפני עצמן אף שתי הלחם בפני עצמן, ומה בכורים לאכילה אף שתי הלחם לאכילה.

ולשיטת רב יוסף עיקר דינם בשריפה – והטעם שצריכים עיבור צורה גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן, ואין צריכים 'עיבור צורה' עד הבוקר, אלא צורת הקרבתם, והיינו עד תמיד של בין הערבים שעדיין ניתן להקריב את הכבשים אם יזדמנו להם.

לבן בוכרי כל כהן ששוקל מחצית השקל אינו חוטא – ואע"פ שהם פטורים, אין בזה משום מכניס חולין בעזרה, לפי שהכהן מוסרם לציבור. ולרבן יוחנן בן זכאי הכהנים חייבים במחצית השקל וכל שאינו שוקל הוא חוטא, והכהנים היו דורשים מעצמן לפטור, לפי שמנחת כהן לא תאכל, ואם יביאו עומר ושתי הלחם ולחם הפנים משקליהם יהיו אסורים באכילה.

*************