לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י"ב אב תשע"ח

מסכת זבחים דף ק"ב

דף ק"ב ע"א 

מרים מי הסגירה – משה זר הוא, ואין זר רואה נגעים. וגם לסובר שכהן גדול היה ואוכל בקדשים, בנגעים כתובים אהרן ובניו. ואהרן, קרוב הוא, ואין קרוב רואה נגעים, אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה באותה שעה, אמר אני כהן ואני מסגירה, אני חולטה ואני פוטרה.

חמש שמחות היתה אלישבע אחות נחשון אשת אהרן, יתירה על בנות ישראל – יבמה, משה רבינו, מלך. וי"א גם כהן גדול. אישה אהרן, כהן גדול. בנה אלעזר, סגן. בן בנה פינחס, משוח מלחמה. ואחיה נחשון, נשיא שבט. ואבילה על שני בניה.

תנאים נחלקו לענין משה רבינו – י"א שלא היה כהן, שנאמר 'ויחר אף ה' במשה', ואין חרון אף שלא נאמר בו רושם, וכאן נאמר 'הלא אהרן אחיך הלוי', שאני אמרתי אתה כהן והוא לוי, עכשיו הוא כהן ואתה לוי. ולחכמים לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המלואים בלבד. ויש אומרים שלא פסקה כהונה אלא מזרעו, אבל משה עצמו כהן היה, שנאמר ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי', ואומר 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו'.

'ויצא מעם פרעה בחרי אף' – לריש לקיש סטרו והלך לו, שאין חרון אף שלא נאמר בו רושם. ולשיטתו כשאמר לו הקב"ה 'ונצבת לקראתו על שפת היאור', אמר לו רשע הוא והעיז פניך בו. ולרבי יוחנן אמר לו מלך הוא והסביר לו פנים.

לעולם תהא אימת מלכות עליך – שנאמר 'וירדו כל עבדיך אלה אלי', ולא הזכיר את פרעה. וי"א שנאמר 'ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב'.

בקש משה מלכות לו ולזרעו ולא נתנו לו – שנאמר 'אל תקרב הלום' ואין הלום אלא מלכות לדורות, שנאמר 'מי אנכי ה' אלקים וגו' כי הביאתני עד הלום'.

אצל שאול נאמר 'הבא עוד הלום איש', אע"פ ש'הלום' משמע לדורות – משום שאיש בושת היה מלך. ועוד שפסקו לו מתחילה מלכות עולמית, אלא שגרם לעצמו שתנטל אפילו ממנו.

כשפוסקים גדולה לאדם פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות – שנאמר 'לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא'. ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו, שנאמר 'ואם אסורים בזקים ילכדון בחבלי עוני'.

שלשה פעמים נאמר 'כל זכר' לרבות בעלי מומין – אחד לחלוקה, שלאכילה כבר נאמר 'לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל'. והשני לרבות בעל מום מעיקרו. והשלישי לרב ששת לרבות בעל מום קבוע ולא רק בעל מום עובר, ולרב אשי בא לרבות בעל מום עובר, שהיה צד לומר שקבוע אוכל, אבל עובר צריך להמתין עד שיתקן את עצמו כמו שמצאנו בטמא.

דף ק"ב ע"ב 

לתנא במשנתינו אם היה טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים – אינו חולק. היה טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים, חולק. ולאבא שאול אינו אוכל עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטרה, שנאמר 'המקריב את דם השלמים ואת החלב'. ולשיטתו נסתפק רב אשי כשנטמא בין זריקה להקטרה ונטהר, אם די במה שהיה טהור בשעת זריקה ובשעת הקטרה, או שצריך שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטרה. ולא נפשט.

כהן טבול יום שאמר לחבירו טהור, תן לי ממנחת ישראל ואוכל לערב. דוחה אותו מק"ו, מה במקום שיפה כחך בחטאתך, שכהן מקריב קרבנותיו בכל שעה ועבודתה ועורה שלו, דחיתיך מחטאת ישראל, שטבול יום אין חולק בה, מקום שהורע כחך במנחתך, שכהן המנדב מנחה כולה כליל, אינו דין שאדיחך ממנחת ישראל כשאתה טבול יום. השיב לו טבול יום ומה אם דחיתני מחטאת ישראל שכשם שיפה כחי כך יפה כחך, תדחיני ממנחה שכשם שהורע כחי כך הורע כחך, משיב לו הטהור מן הכתוב 'לכהן המקריב אותה לו תהיה', בוא הקרב ואכול.

אמר לו טבול יום תן לי מחטאת ישראל ואוכל – משיב לו הטהור ומה במקום שהורע כחי במנחתי דחיתיך ממנחת ישראל, מקום שיפה כחי בחטאתי אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל. אמר לו ומה אם דחיתני ממנחת ישראל שכשם שהורע כחך כך הורע כחי, תדחיני מחטאת ישראל שכשם שיפה כחך כך יפה כחי, הרי הוא אומר 'הכהן המחטא אותה יאכלנה', בוא חטא ואכול.

אמר לו תן לי מחזה ושוק ואוכל – אומר לו ומה במקום שיפה כחך בחטאתך דחיתיך מחטאת ישראל, מקום שהורע כחך בשלמים שאין לך בהן אלא חזה ושוק אינו דין שאדיחך. משיב טבול יום מה אם דחיתני מחטאת שכן הורע כחי אצל נשיי ועבדי, תדחיני מחזה ושוק שיפה כחי אצל נשיי ועבדי, הרי הוא אומר 'לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה', בוא זרוק ואכול. יצא טבול יום קוליו וחמוריו על ראשו, אונן מימינו מחוסר כפרה משמאלו, שגם הם נדחים ממקראות הללו, לפי שאינם ראויים לעבודה.

אמר לו תן לי מבכור ואוכל – אומר לו ומה במקום שהורע כחי בחטאת אצל נשיי ועבדי דחיתיך מחטאת ישראל, מקום שיפה כחי בבכור שכולה שלי אינו דין שאדחך ממנו. אומר לו ומה אם דחיתני מחטאת שכשם שהורע כחך כך הורע כחי, תדיחני מבכור שכשם שיפה כחך כך יפה כחי, הרי הוא אומר 'את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך', בוא זרוק ואכול. ור"א ב"ר שמעון לא דרש כן, שלא נאמר 'ובשרם לכהן הזורק' אלא 'ובשרם יהיה לך' אפילו לכהן אחר.

בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא. ואם היתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו, אנוס הוא.

*************