לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י"ב כסלו תשע"ט

מסכת מנחות דף ק"ב

דף ק"ב ע"א 

לעיל (קא:) נתבאר שקרבן שהיה ראוי לזריקה מטמא טומאת אוכלים אף אם למעשה לא נזרק ונפסל – רב אשי חולק בשם רב נחמן, שדווקא פרה שהיתה ראויה לפדיון נחשב שהיה לה שעת הכושר ומטמאה, שאינו מחסרת אלא דיבור של פדיון, משא"כ המחוסר מעשה של זריקה.

כלל אמר רבי יהושע: כל שהיתה לו שעת היתר לכהנים ונפסלה – שלנה ושנטמאת ושיצאה – אין מועלין בה, וכל שלא היתה לו שעת היתר לכהנים – שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקבלו פסולין וזרקו את דמה – מועלין בה. ומבואר שאף אם לנה קודם זריקה [שאם הכוונה אחר זריקה ממש היה לו לומר 'כל שיש לו' ולא 'כל שהיתה לו'] כיון שהיתה ראויה לזריקה אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק ויצאה מידי מעילה – אך דווקא במעילה שכיון שפקעה הקדושה אינה חוזרת, אך אין להוכיח לענין טומאת אוכלים, שבזה כל שלא חל שם אוכל עליו ע"י זריקת הדם אינו מטמא.

דף ק"ב ע"ב 

המביא אשם תלוי ונודע שלא חטא קודם שנשחט – לר' מאיר: יצא וירעה בעדר. לחכמים: ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. לר' אליעזר: יקריב, שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר (שסובר שמביא אדם אשם תלוי בכל יום). נודע לו אחר שנזרק הדם – יאכל הבשר כדינו. נודע לו שלא חטא אחר שנשחט – לחכמים: הדם ישפך והבשר ישרף. לר' יוסי: יזרק הדם והבשר יאכל.

טעמו של ר' יוסי: לרבא – כשיטת ר' שמעון שכל העומד לזרוק כזרוק. ודלא כרב אשי (לעיל ע"א) שבמחוסר זריקה לא אמר ר' שמעון. למערבא – ר' יוסי סובר שכלי שרת מקדשין את הפסולין (שאינן פסולין לגמרי) ליקרב לכתחילה.

לרבא שלדעת ר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק – אעפ"כ נותר ופרה מטמאין טומאת אוכלין, ואין אומרים שכיון שכל העומד לשרוף כשרוף והרי הם כעפר – משום שחיבת הקודש מכשרתן לקבל טומאה.

צריד של מנחות (יבש, שלא הוכשר לקבל טומאה) – מקבל טומאה מדאורייתא משום שחיבת הקודש מכשירתו, כפי שדרשו מ'והבשר' שאף עצים ולבונה מקבלים טומאה. והסתפק ריש לקיש האם רק נפסל, או גם נטמא לטמא אחרים ולמנות בו ראשון ושני. והיינו מדאורייתא, אך מדרבנן פשוט שמונין בו ראשון ושני, ולכן אמר ר' שמעון (לרבא) שנותר ופרה מטמאים אף שהם כשרופים.

הנודר מנחה ואומר 'הרי עלי במחבת', והביא במרחשת, או להיפך – כשרה, אך לא יצא ידי חובתו. אך אם היה עשרון סולת מונח לפניו ואמר 'זו להביא במחבת', והביא במרחשת, או להיפך – פסולה. ומה ששנינו בברייתא שלא קידשום כלי שרת – היינו לא קידשום ליקרב אבל קידשום ליפסל.

אמר 'הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד', והביא בשני כלים, או להיפך – כשר אך לא יצא ידי חובתו. והיינו בלא הזכירוהו שנדר להיפך, אם אם הזכירוהו ובכל זאת הביא להיפך, דינו כמו באמר 'אלו' דלהלן (בקטע הבא).

היו שתי עשרונות לפניו ואמר 'אלו בכלי אחד' והביא בשני כלים – פסולים. אמר 'אלו בשני כלים' והביא בכלי אחד – הרי הן כשתי מנחות שנתערבו, שאם יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה כשרות, ואם לאו פסולות.

כל מה ששנינו שאם שינה מנדרו המנחה פסולה – היינו בקבעה בשעת נדר, אבל אם קבעה רק בשעת הפרשה אינה נפסלת בשינוי, שנאמר 'כאשר נדרת' ולא 'כאשר הפרשת'.

ר' שמעון חולק על כל השינויים הנ"ל – וסובר שקביעותא דמנא לאו מילתא היא, ובין אם שינה מהכלי שנדר, ובין אם שינה במספר הכלים המנחה כשרה ויצא ידי נדרו.

הוצרך התנא ללמד דין המשנה מנדרו גם לענין סוג הכלי וגם לענין שינוי חילוק הכלים – שאילו פירש רק בשינוי הכלי היינו אומרים שדווקא בזה לא יצא ידי נדרו, משא"כ בשינה חילוק הכלים כיון שלא שינה הכלי גם ידי נדרו יצא. ואילו פירש התנא רק לענין שינוי החילוק היינו אומרים שדווקא בזה כיון שחילק שלא כפי שנדר לא יצא ידי נדרו, משא"כ בשינה רק את סוג הכלי אף ידי נדרו יצא.

*************