
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי י"ג תמוז תשע"ט
מסכת ערכין דף ל'
דף ל' ע"א
המקדש אחותו – לרב מעות חוזרין, ולשמואל מעות מתנה.
נרה הלוקח (באחת משתי השנים) – עולה לו מן החשבון, ואין המוכר צריך להעלות לו דמי חרישה.
מכרה לו לפני ראש השנה מליאה פירות – לא יאמר מוכר ללוקח הנח לפני כדרך שהנחתי לפניך, שנאמר 'במספר שני תבואות ימכר לך', פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים.
מכר שדה לראשון במנה, ומכרה ראשון לשני במאתים, ובא המוכר לגאול אותה – מחשב כמה שנים היו משמכרה לו עד שנת היובל, וכמה מגיע לכל שנה לפי דמים שמכרה לראשון, שנאמר 'לאיש אשר מכר לו'. ואם מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במנה – אינו מחשב אלא כפי הדמים שנתן האחרון, שנאמר 'וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש', לאיש אשר בתוכו. ורבי דוסתאי דרשה מדרשה אחרת, מנין שאם מכרה לראשון במנה, והשביחה ועמדה על מאתים, שאינו מחשב אלא במנה, שנאמר 'והשיב את העודף', העודף שבידו. מכרה לו במאתים והכסיפה ועמדה על מנה, אין מחשבין אלא במנה, שנאמר 'והשיב את העודף' העודף שבקרקע. ואע"פ שאפשר לדרוש מקראות אלו להקל ולהחמיר, למדים 'גאולה גאולה' מעבד עברי לדרוש לקולא.
מכרה לראשון במאתים, ומכרה ראשון לשני במנה, ונתייקרה ביד השני ועמדה על מאתים – לרבי אינו נותן אלא מנה, שהרי כך נתן בה שני. ולרבי דוסתאי נותן מאתיים, שבין אם אתה דורש עודף שבידו, ובין אם אתה דורש עודף שבקרקע, הרי מאתיים.
לא ימכור שדה רחוקה שיש לו כדי לגאול זו שהיא קרובה לו, ולא ימכור רעה לגאול את היפה – שנאמר 'ומצא' פרט למצוי. ולא ילוה מעות כדי לגאול, שנאמר 'והשיגה ידו' יד עצמו. ולא יגאל לחצאין, שנאמר 'כדי גאולתו'.
אבל המקדיש שדהו מותר למכור שדה אחרת או ללות כדי לגאלה, וגואל לחצאין – שאם אינו מספיק לגאול את כולה יגאל חציה ולכשיוכל יגאלנה כולה. וזה חומר בהדיוט מבהקדש.
דף ל' ע"ב
עבד עברי שנמכר במנה והשביח ועמד על מאתים, ובא לפדות עצמו ומחשב כמה שנים יש משעה שנמכר – מחשב ומנכה לו לפי מנה, שנאמר 'מכסף מקנתו'. ואם נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה, אין מחשבין אלא ממנה, שנאמר 'כפי שניו'. בין אם נמכר לעובד כוכבים ובין כשנמכר לישראל.
ומנין שאני דורש מקראות אלו להקל על העבד ולא להחמיר? שנאמר 'אם עוד רבות בשנים' 'אם מעט נשאר בשנים', וכי יש שנים מרובות או מועטות, אלא נתרבה כספו מכסף מקנתו, נתמעט כספו כפי שניו. ואין לפרש שאם נשתיירו ארבע שנים יתן מכסף מקנתו, ואם נשתיירו שנים יתן כפי שניו, שאם כן היה צריך לומר אם עוד רבות 'שנים' ולא 'בשנים'.
נאמר בעבד עברי 'כי טוב לו עמך', ודרשו מזה שיהא עמך במאכל עמך במשתה – שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא על גבי קרקע, מכאן אמרו: הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.
בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית – אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו, לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו, לא באת לידו לסוף מוכר את ביתו, לא באת לידו עד שמוכר את בתו, לא באת לידו עד שלוה ברבית, לא באת לידו לסוף שמוכר את עצמו, ולא לך אלא לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב, ולבסוף למשפחת גר זה העובד כוכבים, עד שנמכר ונעשה משרת לעבודה זרה עצמה. ואע"פ כן הכתוב מחזירו, שלא נאמר הואיל והלך זה ומכר עצמו לעבודת כוכבים נדחה אבן אחר הנופל, אלא 'גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו'.
כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר.
טוב לו לאדם שימכור את בתו, ולא ילוה ברבית – שהבת מגרעת מפדיונה לפי שנים שעבדה, ורבית מוסיף והולך.
'ומצא' כדי גאולתו – משמע שעכשיו מצא ולא משדה אחרת שכבר מצויה בידו, כי דומיא ד'והשיגה ידו'. 'ומצא' את רעהו ומת – משמע שהיה מצוי מתחילה, דומיא ד'יער' שכבר היה מתחילה, ומכאן דרשו שאם משיצאה אבן מתחת ידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה, פטור מגלות.
המקדיש שדה אחוזה – לרבי שמעון לוה וגואל, וגואל לחצאין, שנאמר 'ואם גאל יגאל'. ומה הטעם? לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעלים ביובל, לפיכך הורע כחו שאינו לוה וגואל ולא גואל לחצאין, אבל מקדיש שדה אחוזה הואיל והורע כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצא לכהנים, לפיכך יפה כחו שלוה וגואל וגואל לחצאין. ולחכמים גם המקדיש אינו לוה וגואל ולא גואל לחצאין.
*************