לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"א חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף פ"א

דף פ"א ע"א 

תודה שנתערבה בתמורתה, ומתה אחת מהן – חברתה אין לה תקנה, שאם יקריב לחם עמה שמא תמורה היא, ואם לא יקריב לחם עמה שמא תודה היא. ודוקא כשאמר הרי זו, אבל אם אמר הרי עלי צריך להביא אחרת, ולחם עמה, ויתנה שאם הראשונה תמורה השניה תודה וזה לחמה, ואם הראשונה תודה, זו לחמה והשניה לאחריות.

ואינו יכול להביא לחם לבד ולהתנות שאם תודה היא זו לחמה, ואם לא יצאו לחולין – שאין מכניסין חולין לעזרה. וגם לרבי יוחנן שחוץ לחומת העזרה קדש הלחם בשחיטת הזבח אם הוא לפנים מחומת בית פאגי, שצריך להניף ארבע חלות לפנים, שנאמר 'לפני ה'.

ואינו יכול להביא בהמה ולחם ולהתנות אם זו תמורה, השניה תהא תודה וזו לחמה, ואם הראשונה תודה זו לחמה והשניה שלמים – לפי שממעט באכילת שלמים. וגם אינו יכול לומר שאם הראשונה תודה תהא השניה מותר תודה, שאין מפרישין תחילה למותרות. ואינו יכול לומר שתהא השניה תמורה, שאיך יפריש לכתחילה דבר שהוא אסור וחייב עליו מלקות.

ואינו יכול להביא בהמה ושמונים חלות, ולהתנות שאם הראשונה תודה, גם השניה תודה והשמונים של שתיהן, ואם הראשונה תמורה, יתקדשו ארבעים מתוך שמונים לשניה – לשיטת חזקיה שנתקדשו ארבעים מתוך שמונים – לפי שממעט באכילת הארבעים.

ואינו יכול להביא בהמה מעוברת ולהמתין לה עד שתלד, ולהביא עמה שמונים חלות, ולהתנות שאם הראשונה תמורה, השנית וולדה תודות הן, ושמונים חלות של שתיהן, ואם הראשונה תודה האם תודה, ושמונים חלות של שתיהן, והולד קרב משום מותר תודה – שמא אם שיירו לוולד אינו משויר ואין יכול לשיירו לקרבן בפני עצמו, ומה שאמר רבי יוחנן שאם הפריש חטאת מעוברת וילדה, רצה מתכפר בה רצה בוולדה, הוא משום שאדם מתכפר בשבח הקדש, שכשהפרישה מעוברת היה דעתו על כל שבח שבה, אבל אין יכול להקריב את שתיהם.

ואינו יכול להביא בהמה ולומר הרי עלי, ולהביא בהמה אחרת, ולהביא שמונים חלות, ולומר אם הראשונה תמורה, שתים האחרות תודות, ושמונים חלות של שתיהן הן, ואם הראשונה תודה, השנית גם תודה, ושמונים של שתיהן, והשלישית לאחריות – שהתורה אמרה 'טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, ואיך נאמר לו שידור לכתחילה.

 

 

דף פ"א ע"ב 

האומר הרי עלי תודה – יביא היא ולחמה מן החולין. אמר הרי תודה עלי מן החולין ולחמה מן המעשר – יביא היא ולחמה מן החולין. תודה מן המעשר ולחמה מן החולין, או שאמר היא ולחמה מן המעשר – יביא כמו שאמר. ולא יביא מחיטי מעשר שני, אלא ממעות מעשר שני.

אמר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה – שהדבר ידוע שאין מקריבין לחם בלא תודה, וסוף הקרבן הזכיר.

תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא כמה שנדר – ואין אומרים שיביא תודה ולחם מן החולין כיון שנדר להביא לחם מן החולין, והנודר להביא לחמי תודה מביא תודה ולחמה, שמכיון שאמר תודה מן המעשר, נעשה כאומר הרי עלי לחם לפטור תודתו של פלוני. אבל כשאמר תודה מן החולין ולחמה מן המעשר, לא נעשה כאומר הרי עלי תודה לפטור לחמו של פלוני, שלחם בא לפטור תודה, אבל התודה אינה באה לפטור את הלחם.

האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים – כופין אותו ומביא תודה ולחמה, זבח ונסכים. ונחלקו אמוראים למה אין כאן נדר ופתחו עמו: לחזקיה בית שמאי היא שתופסים לשון ראשון, וכיון שאמר תודה נתחייב בתודה ולחמה, ולרבי יוחנן כגון שאמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך בלא לחם, לא הייתי נודר אלא תודה ולחמה, ולאחר מכן רצה לחזור ולעשות כמו שנדר, וכופין אותו שיביא תודה ולחמה כמו שגילה תחילה שכך היה דעתו לנדור. וברייתא שאמרה שאפילו אם אמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר כופין אותו, לדברי הכל בית שמאי היא. ואומרים לו 'שמור ושמעת', לאביי שמור הבא תודה ושמעת הבא לחמה, ולרבא שמור הבא תודה ולחמה, ושמעת שלא תהא רגיל לעשות כן.

הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה – לב"ש נזיר הוא, שתפוס לשון ראשון, ולבית הלל אינו נזיר.

אמר היא ולחמה מן המעשר יביא כמו שאמר – ולא שאינו יכול להביא מן החולין, אלא שאם רצה מביא מן המעשר, ואם רצה לא יביא.

י"א שאע"פ שאינו מביא לחמה מחיטי מעשר שני (כשאמר היא ולחמה מן המעשר) – מביא מחיטין הלקוחות ממעות מעשר שני, שלמדים תודה משלמים, ושלמים 'שם שם' ממעשר, מה שלמים אין גופן מעשר אף תודה, וחיטין הלקוחות ממעות מע"ש אין גופן מעשר. וי"א שגם מחיטין הלקוחות ממעות מע"ש אינו מביא, כי מה שלמים אין מין מעשר אף תודה.

*************