לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"ב טבת תשע"ח

מסכת שבועות דף מ"ב

דף מ"ב ע"א 

התובע לחבירו שש מאות זוז שהלוהו, ואומר לו פרעתיך במאה קבים של עפצים כשכל קב מהם שוה שש זוז, והתובע טוען שכל קב היה שוה ארבעה ועדיין חייב לו מאתים, והביא עדים על כך, הוחזק הלוה כפרן ואינו נאמן, שאדם זוכר את השער אע"פ שלא מוטל עליו לזכור.

התובע לחבירו מאה זוז בשטר, ואמר לו הלוה פרעתיך, והמלוה טוען שהפרעון היה על חוב אחר שהיה חייב לו – לרב נחמן כיון שהמלוה מודה שקיבל את הפרעון, 'איתרע שטרא' ואינו נאמן לומר שהיה לו חוב אחר. ולרב פפא לא איתרע שטרא ונאמן. ואם טוען שלוה כדי לקנות מהם שוורים ופרע לו במקום שמקצבים את הבשר, אין המלוה נאמן לומר שהיו פרעון לחוב אחר.

להלכה: לרב פפי לא איתרע שטרא, ולרב ששת בריה דרב אידי איתרע שטרא והלכה כדבריו. ודווקא כשפרעו בפני עדים ולא הזכיר לו השטר, אבל אם פרעו בינו לבינו, המלוה נאמן במיגו שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם.

לוה שאמר למלוה אתה נאמן עלי כל זמן שתאמר שלא פרעתי, והביא עדים שפרעו – לאביי ורבא הלוה חייב, שהאמין לוה למלוה יותר מהעדים. ולרב פפא האמינו רק יותר ממנו ולא יותר מעדים.

ואם אמר לו אתה נאמן עלי כשני עדים, והביא הלוה שלשה עדים שפרעו – לרב פפא פטור, שהאמינו כשנים ולא כשלשה. ולרב הונא בריה דרב יהושע אין הולכים אחר רוב דעות אלא באומדנא, אבל בעדים 'תרי כמאה' והמלוה נאמן גם כנגד שלשה. ואם אמר לו אתה נאמן עלי כשלשה, והביא הלוה ארבעה עדים שפרע, לדברי הכל פטור, שמכיון שפירש שלשה, נתכוין לשלשה דיעות ולא ליותר.

אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן – שנאמר 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור', ואין נתינת קטן כלום, שאינו 'איש'.

דף מ"ב ע"ב 

תבעו היורש 'מנה לאבי בידך', והוא אומר האכלתיו פרס ואני חייב לו רק חצי – לר' אליעזר בן יעקב נשבע אפילו אם היורש קטן (שיש כאן נתינת איש שהרי תבעו מכח נתינת האב), ואין אדם מעיז אפילו בבנו של מלוה, ואינו משיב אבידה. ולחכמים פטור משבועה, שאדם מעיז לכפור בבנו של מלוה, והרי הוא כמשיב אבידה שפטור משבועה.

ואם אמר ליורש מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס – והיורש לא תבעו כלום, אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור משבועה גם לר' אליעזר בן יעקב.

מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע – חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לכפור הכל, ולכך אינו כופר לגמרי, ובאמת היה מודה בכל, אלא שמשתמט עד שיהיו לו מעות, לכך הטילה עליו תורה שבועה כדי שיודה בכל.

שנינו במשנה 'אבל נשבעין לקטן ולהקדש' – יש מעמידים אותה בקטן שבא בטענת אביו וכר' אליעזר בן יעקב. ולשמואל הכוונה למי שבא ליפרע מנכסי קטן בשטר שאינו נפרע אלא בשבועה, וכן מי שבא ליפרע מנכסי הקדש שצריך שבועה כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים, ואין אומרים שלא ישבע כי אין אדם עושה קנוניא על הקדש, כיון שהוא בריא. אבל שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן, כי חזקה שאין שכיב מרע עושה קנוניא על הקדש, שאין אדם חוטא ולא לו.

העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות – אין נשבעים עליהם, ואין בהם תשלומי כפל וארבעה וחמשה, שומר חנם אין נשבע עליהם, ושומר שכר אינו משלם עליהם, שלמדנו מכלל ופרט וכלל שדינים אלו נוהגים רק בדבר המטלטל וגופו ממון, וקרקעות אינם מטלטלים, ועבדים הוקשו לקרקעות, ושטרות אין גופם ממון. והקדש נתמעטו ממה שנאמר בהם 'רעהו'. ובתשלומי ארבעה וחמשה פטורים לפי שנתמעטו מכפל, והתורה אמרה ארבעה וחמשה ולא שלשה וארבעה.

לר' שמעון קדשים שחייב באחריותם נשבעין עליהם, ושאינו חייב באחריותם אין נשבעין עליהם.

*************