לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"ג אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף מ"א

דף מ"א ע"א 

זנב העגל שאינה מגעת לערקוב – הרי זה מום. ואיזה ערקוב? שבאמצע הירך. והוא קשר העליון, והיינו ארכובתו מקום חיבור השוק והירך, וכנגדו בגמל ניכר, שיש לו כנגד הארכובה העליונה זו עצם בולט לחוץ. שאמרו חכמים כל תרבות עגלים כן שיהא זנבן מגעת לערקוב, וכשהן גדולים הולכות ונמתחות עד למטה.

על כל אלו המומין [שנמנו במשנה עד הנה] שוחטין את הבכור, ופסולי המוקדשין נפדין עליהן. וגם אלו שנאמרו בשם יחיד, כגון ר"ח בן אנטיגנוס ור"ח בן גמליאל, אין חכמים חולקים עליהם.

ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה: א. חוורור והמים שאין קבועין, חוטין הפנימיות שנפגמו אבל לא נעקרו, בעל גרב (לח מבפנים ומבחוץ), ובעל יבלת, ובעל חזזית. ב. זקן חולה ומזוהם (מסריח), שנאמר 'מן הצאן מן הכשבים ומן העזים'. ג. שנעבדה בו עבירה (שנרבע) ושהמית אדם על פי עד אחד או על פי הבעלים, שנאמר 'מן הבהמה' להוציא רובע ונרבע, 'מן הבקר' להוציא את הנעבד, 'מן הצאן' להוציא את המוקצה, 'ו'מן הצאן להוציא את הנוגח. וכשהיה ע"פ עד אחד או בעלים, שאם ע"פ עדים בני מיתה הם. ד. טומטום (שספק הוא אם זכר וקדוש או נקיבה ולא קדוש), ואנדרוגינוס (לת"ק).

חזזית דעלמא – לא נשחט במקדש ולא במדינה. חזזית המצרית – מום גמור הוא, שזו היא 'ילפת' האמורה בתורה, ונקראת 'ילפת' שמלפפת והולכת עד יום המיתה.

שחין שיבש מבפנים ומבחוץ – מום גמור הוא, וזהו 'גרב' האמור בתורה. יבש מבפנים ולח מבחוץ – זהו שחין שהיה מצרים, וגם זה מום גמור הוא, שאין לו רפואה. לח מבחוץ ומבפנים, לא נשחט במקדש ולא במדינה.

תנאים נחלקו בדין אנדרוגינוס: א. לת"ק לא נשחט במקדש שמא נקיבה היא, ולא במדינה שמא זכר הוא. ולא נקרא 'חרוץ' מחמת נקבות שלו, לפי שאינו במקום עצם. לאביי למדים זאת מ'חרוץ או שבור', מה שבור במקום עצם אף חרוץ כן. ולרבא, אם חרוץ הוא גם במקום בשר, לא היה צריך לומר 'גרב', שהוא חרוץ, שנאמר 'ומראהו עמוק מן העור' כמראה חמה העמוקה מן הצל, וגרוע מחרוץ לפי שהוא מאוס, ולמה אמרה תורה גרב, ללמד על חרוץ שבמקום בשר אינו מום. ב. לרבי ישמעאל אנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה מחמת נקבות, ונשחט במדינה. לאביי אינו לומד חרוץ משבור, ולרבא רק אם אין חריצותו ניכרת אינה פוסלת כשהיא בבשר, אבל אנדרוגינוס שחריצותו ניכרת נקרא 'מום רע'. ג. לחכמים בריה בפני עצמו הוא, ואינו בכור כלל, אלא נגזז ונעבד.

דף מ"א ע"ב  

בגמרא נסתפקו בענין אנדרוגינוס לרבי ישמעאל – אם בוודאי בכור הוא, ומומו עמו, ולפי זה לוקין עליו בגיזה ועבודה, וצריך ליתנו לכהן. או שהוא ספק אם בכור הוא, אלא שגם אם הוא בכור מומו עמו, ולפי זה אין לוקין עליו מספק על גיזה ועבודה, ואין צריך ליתנו לכהן.

נאמר 'זכר' בעולת בקר, ונאמר בעולת צאן – אחד למעט נקיבה, והשני להוציא טומטום ואנדרוגינוס. וכשיטת חכמים היא שאנדרוגינוס בריה בפני עצמו (כי לת"ק שהוא ספק, לא יתכן שהכתוב בא למעט ספיקות). וגם בבכור נאמרו שני מיעוטים, 'הזכר' ו'הזכרים', אחד למעט נקיבה והשני למעט את אלו.

*************