לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"ג שבט תשע"ט

מסכת חולין דף ס"ג

דף ס"ג ע"א 

עוף 'שקיטנא' יש בו ג' מינים: המין ששוקיו ארוכות והוא אדום – מותר, וסימנך מורזמא (עוף הידוע ככשר ודומה לו). המין שרגליו קצרות וגופו אדום – אסור, וסימנך כהן ננוס פסול לעבודה. המין ששוקיו ארוכות וגופו ירוק – אסור, וסימנך [עוף שנפל לאש ונעשו מעיו] ירוקין פסולין.

'שלך' האמור בתורה בעופות הטמאים – זה השולה דגים מן הים. 'דוכיפת' – שהודו כפות, והוא הביא שמיר לבית המקדש.

כשהיה ר' יוחנן רואה 'שלך' אמר: 'משפטיך תהום רבה', כשהיה רואה נמלה אמר: 'צדקתך כהררי אל'.

עופות 'לקני' ו'בטני' – מותרים. 'שקנאי' ו'בטנאי' – במקום שלא שכיח פרס ועזניה ואין לחשוש שאלו הם (שיש להם סימן אחד לטהרה כמותם) נהגו לאכלם ומותרים, ובמקום ששכיח פרס ועזניה נהגו שלא לאכול ואסורים.

'קואי' ו'קקואי' – אסורים. 'קקואתא' – מותר, אך בא"י סברו שאסור והלקו את האוכלו, וקוראים אותו 'תחוותא'.

'תנשמת' האמורה בתורה בעופות הטמאים – היא 'באות' שבעופות, ונקראת קיפוף, וזו האמורה בין ח' שרצים היא 'באות' שבשרצים, ונקראת קורפדאי, שאחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן היא: 'דבר הלמד מענינו', ולכן מפרשים בכל מקום לפי עניינו.

'קאת' האמורה בתורה – זו הקוק. 'רחם' – זו שרקרק, ונקרא רחם מפני שכיון שבא באו רחמים לעולם (גשמים), והיינו כשעומד על איזה דבר ושורק (שרקרק), ומקובל שאם ישב על הארץ וישרוק יבא משיח, שנאמר 'אשרקה להם ואקבצם', ומה שהיה מעשה שישב ושרק ונפלה עליו אבן גלל וריצצה את מוחו – שקרן היה.

'עורב' – זה עורב שחור, כאמור 'קווצותיו תלתלים שחורות כעורב'. 'את כל העורב' – להביא עורב העמקי, דהיינו לבן כאמור 'ומראהו עמוק מן העור' כמראה חמה העמוקה מן הצל. 'למינו' – להביא עורב הבא בראשי יונים, כלומר שראשו דומה לראש של יונה.

'הנץ' – זה הנץ. 'למינהו' – להביא בר חיריא, דהיינו שורינקא.

'החסידה' – זו דיה לבנה, ונקראת כך מפני שעושה חסידות עם חברותיה. 'האנפה' – זו דיה רגזנית, ונקראת כך מפני שמנאפת על חברותיה.

דף ס"ג ע"ב 

לדעת רב כ"ד עופות טמאים נמנו בתורה – בספר ויקרא נאמרו עשרים, ובד' מהם נאמר 'למינה' 'למינה' 'למינו' 'למינהו' להוסיף עוד עוף, הרי אלו כ"ד. ו'דאה' שנאמרה בויקרא היא 'ראה' האמורה במשנה תורה (דברים), שאילו בא הכתוב במשנה תורה להוסיף מדוע נשמטה דאה. וכן 'איה' האמורה בשניהם היא 'דיה' האמורה במשנה תורה, שאילו בא להוסיף מדוע בויקרא נאמר 'למינה' ב'איה' ובמשנה תורה ב'דיה', וחזרה התורה על שני השמות (איה ודיה) כדי שלא תתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא תהא אתה קורא איה והוא קורא דיה אתה קורא דיה והוא קורא איה.

נשנו הבהמות הטמאות במשנה תורה – כדי להוסיף 'השסועה', ונשנו העופות מפני 'הראה', אך בבהמות היינו להוסיף ובעופות היינו רק לפרש כנ"ל.

לדעת רב אבהו רק כ"ג עופות טמאים נאמרו, שאמר 'ראה' – זו איה, ונקראת כך מפני שרואה ביותר, כאמור 'נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין', ועומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל, ובהכרח שלדבריו 'דאה' ו'ראה' ו'דיה' הכל אחת היא, שהרי משנה תורה בא להוסיף.

איסי בן יהודה אומר: מאה עופות טמאין יש במזרח, וכולן מין איה הן.

ז' מאות מיני דגים טמאים יש, וח' מאות מיני חגבים טמאים, ועופות טמאים כ"ד הן, ולעופות טהורים אין מספר.

לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה – שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות – לכך מנה הכתוב הטהורות, וגלוי וידוע לפניו שעופות טהורים מרובים מהטמאים – לכן מנה הטמאים.

עוף טהור נאכל במסורת, ונאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי הצייד, והיינו שהיה אותו רב בקי בהן ובשמותיהן (וממילא מוכח שהכוונה לרבו צייד ולא לרבו בתורה).

*************