
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי כ"ג תשרי תשע"ט
מסכת מנחות דף נ"ג
דף נ"ג ע"א
המקור שהמנחות יהיו מצה ולא חמץ – באלו שמפורש הרי מפורש, ובאלו שאין מפורש נלמד מ'זאת תורת המנחה… מצות תאכל' – ולא חמץ. ועיכוב למדים מכך שנכפל ונאמר 'לא תאפה חמץ'. אך עדיין נצרך גם הפסוק 'מצה תהיה' ללמד שחובה שתהא מצה, שלולי פסוק זה היינו אומרים:
א. 'לא תאפה חמץ' – אלא שיאור, והיינו בשיאור דר' יהודה לענין פסח [-כקרני חגבים], לשיטת ר' יהודה [-שאין לוקין עליו]. אך לא שייך להקשות משיאור דר' מאיר [-הכסיפו פניו] – שהרי לשיטת ר' יהודה [-שאין לוקין עליו בפסח] מצה היא, ולשיטת ר' מאיר הרי לוקין עליו וחמץ גמור הוא.
ב. 'לא תאפה חמץ' – אלא חלוט, ואף שיש מנחה שמפורש בה שתבא רבוכה דהיינו חלוט, ומשמע שאחרות אינן באות כן – אפשר שמנחה זו מצוה ברבוכה, ושאר מנחות אם רוצה מביא מצה ואם רוצה מביא רבוכה.
ג. 'לא תאפה חמץ' – האופה את המנחה חמץ עובר בלאו, אך אין יודעים שהמנחה פסולה.
לעיכוב שתבא המנחה מצה היה יכול לכתוב 'מצה היא', ומכך שנאמר 'מצה תהיה' למדים 'החייה' – שמצוה ללוש המנחה בפושרים שאז צריכה שמירה שלא תחמיץ.
אמרו חכמים לרבי פרידא: שרבי עזרא נכד רבי אבטולס שהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה שהוא עשירי לעזרא עומד על הפתח. שאלם ר' פרידא: מדוע פירשתם כל יחוסו, והלא אם בן תורה הוא – טוב, ואם הוא גם מיוחס – טוב מאוד, ואם אינו בן תורה רק מיוחס תאכלנו האש. והשיבוהו: שבן תורה הוא. ואמר להם להכניסו.
כשנכנס רבי עזרא, דרש רבי פרידא כדי להפיג צערו של רבי עזרא: נאמר 'אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך' – אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע החזק לי טובה שהודעתיך בעולם. אמר לה: 'טובתי בל עליך' – איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחלה בעולם, שנאמר 'לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם'.
כששמע עזרא הדרשה מ'אדיר' פתח ודרש: 'יבא אדיר' – הקב"ה, שנאמר 'אדיר במרום ה". 'ויפרע לאדירים' – ישראל, שנאמר 'ואדירי כל חפצי בם', 'מאדירים' – המצרים, שנאמר 'צללו כעופרת במים אדירים', 'באדירים' – מים, שנאמר 'מקולות מים רבים אדירים משברי ים'.
דף נ"ג ע"ב
עוד דרש רבי עזרא: 'יבא ידיד' – שלמה המלך, שנאמר 'וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה', 'בן ידיד' – אברהם, שנאמר 'מה לידידי בביתי', 'ויבנה ידיד' – בית המקדש, שנאמר 'מה ידידות משכנותיך', 'לידיד' – הקב"ה, שנאמר 'אשירה נא לידידי', 'בחלקו של ידיד' – בנימין, שנאמר 'לבנימין אמר ידיד ה'…', 'ויתכפרו בו ידידים' – ישראל, שנאמר 'נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה'.
עוד דרש: 'יבא טוב' – משה, שנאמר 'ותרא אותו כי טוב הוא', 'ויקבל טוב' – תורה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם', 'מטוב' – הקב"ה, שנאמר 'טוב ה' לכל', 'לטובים' – ישראל, שנאמר 'הטיבה ה' לטובים'.
עוד דרש: 'יבא זה' – משה, שנאמר 'כי זה משה האיש', 'ויקבל זאת' – תורה, שנאמר 'וזאת התורה אשר שם משה', 'מזה' – הקב"ה, שנאמר 'זה קלי ואנוהו', 'לעם זו' – ישראל, שנאמר 'עם זו קנית'.
בשעה שחרב בית המקדש – מצא שם הקב"ה את אברהם, ושאלו: מה לידידי בביתי. השיבו: על עיסקי בני באתי. אמר לו: בניך חטאו וגלו. אמר לו: שמא בשוגג חטאו. אמר לו: עשותה המזימתה. אמר לו: שמא מיעוטן חטאו. אמר לו: הרבים. אמר: היה לך לזכור ברית מילה. אמר לו: 'ובשר קודש יעברו מעליך'. אמר לו: שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה. אמר לו: 'כי רעתיכי אז תעלוזי'. מיד הניח אברהם ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה ואמר שמא חס ושלום אין להם תקנה, יצאה בת קול ואמרה 'זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך' – מה זית זו אחריתו בסופו, אף ישראל אחריתן בסופם.
'לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו' – לרב חיננא בר פפא: לקול מיליהן של מרגלים ניתרועעו דליותיהן של ישראל, שדבר גדול דברו מרגלים 'כי חזק הוא ממנו' – כביכול מהקב"ה. הקשה ר' חייא ב"ר חיננא: א"כ היה צריך לומר 'לקול מלה', אלא אמר הקב"ה לאברהם: קולך שמעתי וחמלתי עליהם, אני אמרתי ישתעבדו בארבע מלכיות כל אחת ואחת כשיעור ארבע מלכיות, כעת ישתעבדו כל אחת כשיעור שנפסק לה. וי"א: אני אמרתי בזה אחר זה, עכשיו יתפזרו בד' מלכויות – בבל, יוון, פרס, אדום – בבת אחת.
נמשלו ישראל לזית – א. מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעוה"ז ולא בעולם הבא. ב. מה זית מוציא שמנו רק ע"י כתיתה, אף ישראל חוזרין למוטב רק ע"י יסורים.
שנינו במשנה שאמרו לר' יהודה הסובר שמביא שאור מביתו, שלפעמים המנחה חסירה מעשרון ולפעמים יתרה – והיינו, חסירה – בשאור המגובל במעט מים ונפחו מועט מנפחו של הקמח. יתרה – בשאור מגובל בהרבה מים ונפחו גדול מנפח הקמח. שמשערים העשרון כפי שהיה קמח ולא כפי שהוא עכשיו.
בין לר' יהודה ובין לר' מאיר אין מחמיצים ע"י שנוטלים קמח מתוך העשרון המדוד ומחמיצים אותו ומחזירים אותו – גזירה שמא יטעו ויביאו שאור ויוסיפוהו על עשרון שלם.
*************